מה שהשכל ובעיקר ההגיון לא עשה באותן ימים עושה הזמן, היום אין עוד אפילו מינימום של ספק כי בסדיגורא יש ויהיו שלשה רבי'ס ואם הבן הצעיר גם הוא ירצה להיות אדמו"ר הוא יהיה, המצב הזה של להכתיב מי יהיה רבי לא יקרה בשום אופן מפני שאין דבר כזה. כל יהודי שיש לו מנין יכול להיות רבי, ומי שיש לו 30 חסידים בודאי ובדאי שיכול להיות רבי ואין מי בעולם שיוכל למנוע מאף אחד אפילו לא אב מבנו מלהיות רבי, זה דבר ששייך לחסידים ולא לאדמו"ר, החסידים הם אלו שממנים את הרבי, ואם יש לך חסידים אז זהו זה, ואין זה משנה כלל מה מספר החסידים של זה או של האחר, שיהיה לזה עשרים אלף חסידים ולאחר לא יותר משלשים חסידים שניהם אדמורי"ם. נכון שמי שיש לו אלפי חסידים מרגיש אולי יותר טוב ויותר בטוח פיננסית, אבל מעשית למדנו ממאתיים השנים האחרונות, שלא מספר החסידים הוא שעשה את האדמו"ר, אלא האדמו"ר הוא זה שבונה את עצמו, אם הוא ראוי אין זה משנה מה מספר חסידיו ולא כאן המקום להאריך בזה, אי"ה בהזדמנות אחרת נוכיח לכם איך שאדמורי"ם מקהילות קטנות היו גדולים פי כמה מאדמורי"ם שהיו להם טונות של בשר ולא ארחיב כאן
היו מי שחשבו כי בסדיגורא יצליחו להכתיב אדמו"ר אחד ולמדו כי אין דרך למנוע מספר אדמורי"ם במיוחד כאשר יש כמה אחים. שורות אלו אינן דנות ברכוש או דברים כאלו, אנו דנים בענין אחד בלבד שעל זה היה מאבקינו, שכל מי שרוצה להיות אדמו"ר ויש לו מנין, אי אפשר לקחת זאת ממנו. עתה ב"ה גם מי שבעבר צידדו עם הצד של בני ברק קולטים כי הם טעו, והכריזו כי הם מכירים במציאות שיש שלשה אדמורי"ם בסדיגורא והם מכבדים את כולם
ככה צריך היה להיות מלכתחילה, היינו מונעים המון מחלוקת. כל הכח של בני ברק היה בכך שעיתונאים ואתרים עבדו לצידם ולמענם, חשבו שעל ידי שירמסו את האחים ואת האמא הרבנית הם יצליחו להכתיב עובדות, ולמדו שזה לא עזר להם, היום כל האדמורי"ם וכל הקהילות מכירות במציאות שיש בסדיגורא שלשה אדמורי"ם ומכבדים את כולם, ועד כדי שאינם רוצים להתערב במחלוקת נזהרים מאוד שלא יכבדו אחד יותר מן האחר, על מנת שלא לגרור מחלוקת. וביום שהאח הצעיר יחליט כי גם הוא אדמו"ר איש לא ימנע זאת ממנו
מקוה אני כי בבני ברק יבינו כי עדיף לעשות שלום ומיד, כל יום שעובר עם מחלוקת ההפסד הוא כולו שלהם. הנסיון שלנו מלמד כי בכל הקהילות שהיו מחלוקות כאלו בסופו של דבר נרגעו ואף השלימו, תעברו על הרשימה ותראו איך שבמקומות שלא האמינו ששייך יהיה אי פעם שלום היום שם שלום. גם היכן שאין שלום רשמי לא רבים עוד ומכירים אחד במציאותו של האחר
חבל לבזבז שנים על מחלוקת ובסוף להכיר במציאות. עדיף לעשות שלום מה יום קודם, וככה להחזיר את סדיגורא לכבודה. כל יום שרבים, כולם מוכים, מפני שאין דבר כזה לנצח בלי לשלם מחיר. ישראל ניצחה במלחמת ששת הימים אבל שילמה על כך יותר משש מאות הרוגים. אז מי צריך את זה, האם לא עדיף לעשות שלום מבלי להפיל חללים ולהעמיק את הקרע האיבה והשנאה הפנימית? בסוף מתחרטים על השטויות שעשו, מפני שכל הענין הפיננסי ניתן להגיע להסכמות ואף למצוא את הדרך איך שכולם יהיו מרוצים. הבעיה היא הרגשות השנאה ששולטות על המח, הן המובילות כרגע ולכן זה נראה ככה
חיים שאולזון
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.