בס"ד, ערש"ק בהעלתך (חו"ל) / שלח (א"י) כ' סיון תשפ"ב.
לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה'
יש משפט חכם שאומר: 'להפוך את הלימון ללימונדה', תמיד זה הצטייר בעיני כמושג השייך לאנשים מסויימים ולא חשבתי שזה יכול להיכתב עלי, עד שלפני מספר שבועות התפרסם במגזין הפופולרי האמריקאי 'מאמענט' תחקיר עלי, (באידיש) ובמסגרתה סיפרו את סיפורם של אלפי הקנסות שקיבלתי מעיריית ירושלים על הדבקת מודעות לא חוקיות, יום אחד, ישבתי בבית משפט לדיון על הקנסות ותוך כדי המתנה לתורי, שמעתי את השופט פוסק למישהו פסק כלשהו ובאותו רגע הבנתי שנושעתי, כי פסיקה זאת מהווה תקדים משפטי בענייני, ובעקבות כך העלה השי"ת ברעיוני טריק, איך אני יכול גם לעשות כסף מכך, ובתכלית, לא רק שלא הפסדתי מהקנסות הנ"ל, אלא שבשקט, פיתחתי אפיק הכנסה מכובד מכך, וגורמי החוק בעירייה השתגעו וניסו להבין איך אני שורד את אלפי הקנסות ולא נשבר (הקנס על כל מודעה בודדת היתה בסך 420 ₪ כפול 25 אלף, תעשו לבד את החשבון).
הכותרת לסיפור הנ"ל במגזין היתה: 'הפך את הלימון ללימונדה'.
נהניתי מההברקה וחשבתי ששווה לאמץ את הגישה הזאת בחיים, 'להפוך את הלימון ללימונדה', זאת אומרת, כל פעם שנתקלים בקושי, לא די להאמין שזה לטובה, אלא לחפש מה הטוב שאפשר להפיק מזה, וההזדמנות הראשונה לא איחרה לבוא.
בשבת אחה"צ סמוך לעת המנחה ישבתי בביהמ"ד עם החברותא שלי, שאנו לומדים יחד גמ' רש"י בהספק של כעמוד ליום, הגענו באותה שעה לסוף פרק 'במה מדליקין' שמסתיים בכך ש'בורסיף' היא 'בבל', למאי נפקא מינא? 'לגיטי נשים', ופירש"י שגט נפסל, אם שינה שם עירו או שם עירה בגט. אמרתי: הדרן עלך 'במה מדליקין'.
סגרתי את הגמרא ונישקתי אותה, ולאחר מכן ציינתי לחברותא שלי את דברי התוספות האחרון בפרק שהקשה הרשב"א שבבל היא שם מדינה ולא שם עיר ומה שייך בזה שינה את שם עירו?.
הבית מדרש היה מלא בקהל שכבר התאספו לתפילת מנחה, ואז מישהו מרעים מולי בקול בס, מספיק גבוה שכל הבית המדרש שמע
'מאיפה אתה יודע את התוספות הזה?'
בשכונה שלי אני לא רגיל לשאלה מסוג כזה, לכן, בשניה הראשונה, זה היה כמו דקירה קטנה ועוד לפני שהספקתי להפנים מי השואל, תוך כדי שאני מחזיר את הגמ' לארון, עניתי לו באינסטינקט מתוך אגו פגוע: 'יצאת בהנחה שאת כל שאר התוספות'ים בש"ס אינני יודע?' (מה שנכון אגב, אבל אתה רוצה לשמוע את זה רק מעצמך כשאתה עושה חשבון הנפש מה הספקת ב-51 שנותיך עלי אדמות, ולא לשמוע את זה ממישהו אחר, ועוד מול בית מדרש מלא באנשים שכן חושבים שאתה בר אוריין)
לו הייתי מקיים את דברי הרמב"ן באיגרתו הידועה לבנו: 'ותחשוב הדיבור קודם שתוציאנו מפיך' והייתי מספיק להסתכל מי השואל, ולא עונה באינסטינקט, אולי לא הייתי עונה לו בצורה כזאת, שהרי כל שאלה תלוי מי השואל, ובהתאם לכך יש לענות.
ובכן, לא ציפיתי כלל לפגוש באיש הספציפי הזה בבית מדרש בשכונתנו, מדובר ביהודי יקר, שהכרתי כשהתגוררתי באירופה בתקופה שאחר נישואיי, ומעשה שהיה כך היה.
כאשר נסגר השידוך שלי, סוכם, שאחר נישואנו (באר"י) נעבור להתגורר באנטוורפן בסמוך למגורי משפחת אשתי למשך שנה, ואם המקום ימצא חן בעיני ואשתלב שם, נדבר על ההמשך. (בסוף הורידו לי שליש, בגלל התנהגות טובה וחזרנו להשתקע בארץ הקודש ערש מולדתי).
באותם ימים, לא מצאתי לי מסגרת מתאימה וחיפשתי במה למלאות את השעות הארוכות של ימי הקיץ, ומה טוב ומה נעים היה לי כאשר שמעתי שלקראת שמחת נישואי בנו הבכור של הרה"צ רבי משה אהרן רייך שליט"א, נכד הגה"ק מפשעווארסק זיע"א, מכשירים אולם ענק להתאים אותו לאלפי האורחים שיגיעו מכל קצוות עולם לחתונה, וזקוקים לידיים שיעזרו להכין את המקום כיאות, בהתנדבות.
הגעתי לאולם ובאחת הפינות היה שטוח בד ענק באורך עשרות מטרים, מעליה רכן אברך כבן 35 עם מכחול ביד, טובל אותה בצבע ומצייר על הבד פסוקים המתאימים לשמחה שייתלו באולם 'עוד ישמע... קול ששון וקול שמחה' וכדומה, ניגשתי אליו ושאלתי אם אפשר לסייע לו? ענה האברך: 'הייתי שמח, אבל בשביל לסייע לי צריך להתמצא בכתיבת שלטים, זהו מקצוע'.
הייתי אז בן 20, אבל תחום הציור ליווה אותי מיום לידתי, אבי ז"ל כידוע, היה הצייר של ירושלים וכל השלטים שעל החנויות והכיתובים שעל האוטובוסים בדור הקודם, צוירו על ידו (על הקידוש לבנה הענק בכניסה לשטיבלאך 'זכרון משה' כתוב למטה צוייר ע"י בן ציון קלצקין).
אבי היה עמוס בעבודה ולכן כך היה מנהגו: הוא היה מצייר את המסגרת של האותיות, ואחיותי שיחיו היו ממלאות את האותיות בצבע בזמנן הפנוי, אבל לנו הבנים לא הרשה למלא, מפני ביטול תורה. אך לי רצון עז למלאות (כנראה, להוכיח לעצמי שאני יכול), וחיכיתי שאבי ילך לבית כנסת ולקחתי את המברשת ומילאתי אותיות ולא היה מאושר ממני. (פעם אחת טפטף צבע על השלט המצוייר ופחדתי מה אבא יעשה כשיוודע לו שאני מילאתי, וזכורה אחותי לטוב שלא הלשינה עלי, רק לקחה את האשמה על עצמה למעט השלום והשלוה ואבי תיקן את הכתם ומאז פחדתי ולא מילאתי יותר).
אמרתי לאברך המצייר באולם כי אני סבור שאני יכול, אך הוא לא ספר אותי והסתכל עלי כעל זבוב טורדן, לא עבר זמן רב ואותו אברך סגר את קסת הדיו ואמר לי כי הוא מלמד תשב"ר ויש לו רק שעה אחת פנויה בצהרים והוא מקדיש אותה לכבוד הרבי ר' יענקל'ה מפשעווארסק (שליט"א) זצ"ל ואמר כי יחזור בערב להשלים את המלאכה כי רבה היא.
מיד שהוא יצא, פתחתי בחזרה את קופסת הצבע, נטלתי את המברשת והמשכתי ממקום שפסק, וכאשר חזר בערב לאולם, גילה, כי כמעט סיימתי את כל השלט הענק, והופתע לראות כי אכן 'ברא כרעא דאבוה' והאותיות שציירתי לא נופלים ביופיים ממה שהוא צייר בצהרים.
האברך הנ"ל התנצל בפני על שזלזל בי והודה לי והטיל עלי את המשימה להמשיך את כל שאר השלטים עם הפסוקים לשמחה.
מאז, כמעט ולא ראיתי אותו יותר, גם כאשר ביקרתי מפעם לפעם באנטוורפן לא ראיתיו, שמעתי שהוא היגר לניו יורק ובזה תם הענין.
30 שנה עברו מאז, והוא האיש ששאל אותי 'מאיפה אתה יודע את התוספות הזה?'
כאשר עניתי לו את מה שעניתי לו, מיד תפסתי שזה הוא, הכל נשאר אותו דבר, רק השערות הלבינו והקול קצת התעבה, חייכתי אליו והבנתי גם למה הוא שאל כך, הוא מכיר אותי מלפני 30 שנה, שאני מחפש איך למלא את היום ובמקרה הטוב יודע לצייר.
בסעודה שלישית התיישבתי לידו, שאלתי אותו מה הוא עושה באזורנו? והוא סיפר לי בצער כי השכן שלי שנהרג בתאונת דרכים בפלורידה הוא אחיו הצעיר, הופתעתי, אחיו ז"ל היה יושב בשיעורים שלי ולא קישרתי שהם אחים. (שם משפחה נפוץ).
כעת הגיע תורי ושאלתי אותו: מה כל כך ריגש אותך בתוספות הזה, שהופתעת שאני מצטט אותו?
כעת הגיע תורו להפתיע אותי, וכך סיפר לי: מימי אוהב אני מאוד את יום השבת, ומנעוריי גם למדתי כל יום עמוד במסכת שבת, ולפני כ-6 שנים היה קשיים גדולים בענייני פרנסה, וידוע שיש ענין גדול לבחור מסכת אחת בש"ס שהיא תהיה 'העוה"ב מסכתא' שלי, שישמש למליץ ביום הדין אחר אריכות ימים ושנים, החלטתי לקחת את מסכת שבת ולשנן אותה מדי חודש בחודשו, ואכן מני אז אני מסיים מידי חודש את מסכת שבת, ומדי פעם אני מוסיף לי את אחד המפרשים הרי"ף הרא"ש וכדומה, פעם אחת בשנה אני גם לומד עם תוספות, כיון שע"פ החשבון הזה כבר למדתיה מעל 100 פעמים, תבין בעצמך שאני יודע את כל המסכת עם רש"י על בוריה.
לאחר זמן הבנתי כי היא לא רק 'העוה"ב מסכתא' אלא גם ובעיקר 'העוה"ז מסכתא' שלי, ראשית: ראיתי ישועות בעניני הפרנסה ממש באורח פלא, שנית: בכל בימ"ד שאני נכנס אני מרגיש שיש לי שם ידיד, היא המסכת שבת שלי, וגם במצבים ללא קלים והתמודדויות שעוברים בחיים, אני שוקע לי בתוך המסכת שלי וכל הדברים נעלמים.
'כעת תבין, ידידי' הוא מסיים, 'שכאשר שמעתי אותך מצטט את התוספות אחר סגירת הגמ', תמהתי מהיכן הידע הזה'?
נאלצתי להודות לו, כי אכן יש סיבה מיוחדת מדוע אני זוכר את התוספות הזה, שמעתי פעם שיעור מהגאון הנודע רבי יהושע כהן שליט"א (ש"ס איד) והוא ציטט את התוס' הזה ויישב את דברי רש"י ע"י שהוכיח מ-10 מקומות בתלמוד, שבבל היתה גם עיר וגם מדינה, כמו כיום מנהטן ששם העיר 'ניו יורק' והיא במדינת ניו יורק.
עשיתי מיד חשבון, כי מסכת שבת מכילה 155 דפים, זאת אומרת שעליך לשנן לפחות 5 דפים ליום, כמה זמן זה אורך לך? בסביבות שעה אחת. ענה. ולמרות זאת, אין חודש שאינני מחדש משהו במסכת.
כאשר באתי הביתה במוצ"ש, חשבתי לעצמי, איך אני 'הופך את הלימון ללימונדה' (שמה שהעליב אותי כביכול, יהפוך למנוף לטובה).
הנה היה בדורנו יהודי שסיים באופן כזה מדי שנה את כל התורה כולה, והוא נתעלה מעמנו ביום הפורים ועלינו להשלים את החסר כ"א כפי יכולתו. וכאן אני רואה יהודי שעמל לפרנסתו ומצליח לסיים מידי חודש את מסכת שבת, איפה אני בתמונה? ע"כ החלטתי לעשות חודש נסיון על המסכת שיצא לי לחזור עליה הרבה פעמים, היא מסכת ברכות, ולמה? כי הרבה פעמים רציתי 'זיך נעמען צום לערנען' והתחלתי עם חברותות ללמוד את הש"ס וע"פ הרוב נתקיים בי הווארט הידוע: 'ברכות סיימתי, אך באה שבת באה מנוחה ועירובין כבר היה מחוץ לתחום'.
ובכן, בזכות היהודי הזה, התחלתי החודש את מסכת ברכות, מבחינת דפים, זה אמנם רק 2 ביום ובשבת 3, אך במילים היא יותר ממסכת שבת, כי דפיה מלאים במילים הרבה, לא בדקתי במחשב, אבל יש אומרים כי במילים היא המסכת הארוכה ביותר בש"ס.
התרגשתי אתמול כאשר חידשתי משהו תוך כדי לימוד מהיר של דף לד: סוף פרק 'אין עומדין', שם מסופר כי ר' יוחנן בן זכאי שלח שליחים לרבי חנינא בן דוסא שיתפלל על בנו החולה, התפלל ר"ח ואמר להם שהילד הבריא. אמר ריב"ז לאשתו: גם אם הייתי מטיח ראשי בין רגליי כל היום לא היו משגיחים בי.
שאלה אשתו 'וכי חנינא גדול ממך'? ענה לה: 'לא, אלא שהוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה לשר לפני המלך'.
ותמוה, שגם אם ידוע לריב"ז שהוא גדול מרבי חנינא, אין זה מדרך הענווה לומר זאת בפה מלא, (למרות שר"ח תלמיד חבר היה לו).
ותירצתי: כי ר' יוחנן הרי אמר זאת לאשתו, ובבית, צריך כל איש לעשות כל מה דאפשר, שאשתו תעריך אותו ותכבדו כאדם החשוב ביותר בעולם.
אסיים בסיפור שקרה לי לפני כ-15 שנה, בתאריך י"א ניסן פנה אלי אברך ת"ח בשם ברוין מראשי החבורה בויטעפסק וביקש ממני שמכיון שהוא בכור ורוצה לסיים מסכת בערב פסח, והוא רואה אותי הרבה לומד עם חברותות מסכת ברכות, והוא גם למד מסכת ברכות הרבה פעמים, האם יש מצב שנלמד את כל מסכת ברכות ביומיים הקרובים, י"ב וי"ג ניסן?, עניתי לו בחיוב.
למחרת בשעה 4 לפנות בוקר התיישבנו בבימ"ד, ולא הפסקנו, רק לתפילות ולטעימה קלה וכדו', ובשעה 12 בלילה סיימנו בס"ד את המסכת, ואני מספר את זה כאן, שתדעו שזה אפשרי.
בברכת שבת שלום ומבורך
ישראל אהרן קלצקין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.