ערש"ק פר' ויקהל שקלים תשפ"ב. לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה'.
ההיסטוריה שלי יש בה הרבה גיוונים והמון מסרים של מוסר השכל, ולכן היתה אמורה להיכתב כספר עב כרס, ומסיבה מסויימת אינני עושה זאת בינתיים, אך בהזדמנויות שונות אני מטפטף קצת סיפורים ועובדות שאירעו עמי ושיש בהם מסר חד ואולי יום אחד הם ישורטטו כספר שיהיה הרבה מה ללמוד ממנו.
היום, בעקבות צערו ואבלו של כ"ק האדמו"ר מתולדות אהרן שליט"א, אספר מה שראיתי במו עיני בחדרו של הרבי שליט"א.
סיפורנו חוזר 15 שנים אחורה, סוף ניסן תשע"ז, כשהטשולנט של היהדות החרדית בארץ ובעולם היתה חצויה לשנים, חצי בעד 'ישר' וחצי נגד 'ישר' (זה היה הכינוי שלי אז, ע"ש בית הדפוס שלי דפוס ישר). אגודה בעד עדה נגד, אהרונים בעד זלונים נגד, תוא"י בעד תו"א נגד, וכן הלאה.
כיום, במבט אחורה של תקופה ארוכה, קשה לדמיין אפי' ששטות כזאת יכולה היתה לקרות, במה תלו את כל האידישקייט? במחלוקת על איזה צד בלוח יתלו את המודעות? גיוואלד? (זה רק מראה איזה כח יש בידי עסקנים ריקים להלהיב המונים).
כ"כ היתה האוירה לוהטת אז, עד שר' יוסל קרויזר הסתובב וסיפר, כי אב בית דין ידוע בירושלים פנה אז ל-2 אדמור"י סאטמער, שחיתנו צאצא בשבוע אחד כזכור, והציע להם, כי אם 2 החסידויות יערכו שבע ברכות במשותף ובשלום, כל הבי"ד והוא בראשם יטוסו לחגוג עמם באותו 'שבע ברכות' של שלום, שלח לו ר' אהרן: נראה אתכם מקודם, עושים שלום במלחמת העולם הגדולה בין 2 הקלעפערס בירושלים ואז נתפנה לעשות שלום במלחמת העולם השניה בגודלה שבין וילאמסבורג למונורו.
באותם ימים אירע אסון מומבאי והתעוררו הרבה שאלות הלכתיות בענין, שהריצו המשפחות השכולות לבתי הדין והוחלט כי יפצלו את הטיפול בפרוייקט הזה לשלושה חלקים: ענייני השאלות לגבי התרת העגונות יפסקו בביה"ד של הרב ואזנער, ענייני השאלות לגבי האבילות והאנינות יפסקו בבי"ד של הרב אלישיב, וענייני הדפוס והדבקת מודעת האבל יפסקו בבי"ד בזופניק.
כל זה היה טיפה של הקדמה למה שקרה באותו לילה של כ"ז ניסן תשע"ו, לילה לפני הבר מצוה של בני הי"ו , הגעתי לבית מדרשו של האדמו"ר מתולדות אהרן שליט"א יחד עם בני החתן להתברך מפי הכהן הצדיק, בכניסה לחדרו, עבר שם סיקריקון אחד והחל לצעוק בקולי קולות: 'צא טמא' 'שייגעעעעעעץ', אני, לא רק שלא נבהלתי, אלא שמחתי, זה היה סוג של חוסן שהייתי מתעבה בו בכל מקרה כזה (3 פעמים ביום בד"כ), הגיעו הדברים עד כדי כך, שכאשר הייתי הולך לישון בלילה בלי שיצעקו עלי 'שייגעץ' לפחות פעם אחת באותו יום, דגדג לי משהו במוח, כביכול חסר לי משהו (כמו שישהו שמתלבט אם התפלל מעריב כבר, או אם לקח כבר את הויטמין היומי שלו).
אמנם, גם במצבי, זה היה חריג קצת, כי מאוד השתדלתי, שילדיי הרכים לא יראו את ההתנפלויות האלו, אבל זה מה יש, הבחור הזה לא היה אלים ואין כוחו אלא בפיו וצעק וצעק בחינת 'כלב נובח לא נושך'.
נכנסתי פנימה, רשמתי קויטל ונכנסתי אל הקודש פנימה, הרבי (שלא הכיר אותי כלל) שאל אותי מה היו הצעקות שם בחוץ? עניתי לו כי מישהו צעק לי 'שייגעץ צא טמא', הרבי עצר הכל, קרא פנימה לגבאי ובירר האם הצועק היה 'פון אונזערע'? (משלנו), הגבאי יצא לברר וחזר עם שם של אברך חמום מח מחסידיו שמתגורר ממול (לא הכרתי אותו כלל), ונקב בשמו ובשם אביו.
הרבי אמר לגבאי שיאתר את האברך ויודיע לו שהוא מצווה עליו לנסוע לגלות בעיר בית שמש למשך עשרה ימים, ושיוסיף לו, שאם עוד פעם אחת יקרה כדבר הזה, אין לו יותר מה לחפש בקהילה.
כך נוהג יהודי של צורה, מנהיג בישראל, אפי' לא התענין מה הרקע. צעקות? לא בקהילתי! נקודה.
3 שבועות אח"כ, כאשר הרבי יצא להדליק את ההדלקה של ל"ג בעומר בחצר בית מדרשו (כך היה בעבר לפני עידן ההדלקות במירון וכנראה שההסטוריה תיכף חוזרת), ראה הרבי מודעות טריות מודבקות בחצר ביהמ"ד שכותרתם: 'כולנו לכלא' והתוכן היה לבוא להפגין נגדי באלימות ולהביא את הטלית ותפילין שיהיה להם במעצר.
הרבי נעצר במקומו ואמר בנחישות: אינני ניגש להדלקה עד שכל המודעות האלו יתלשו מכל הרחבה שסביב בית מדרשנו.
אז למה אני מספר את כל זה כחלוף עשור וחצי? את מי זה אמור לענין בדיוק כעת?
התשובה היא: 'סדנא דארעא חד הוא' קצת לקבל פרופורציות על 'מערכות כבדות' שניהלו אז, ובדיוק כך הם פני המערכות שמתנהלים כיום על גולובנציצים ומונופולי ועדות תקשורת ורכבת הקללה וכו', ודי למבין.
בברכת שבת שלום ומבורך:
ישראל אהרן קלצקין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.