הקסקט על הראש...

 ידידי מוטי לברטובסקי באומן תשמ"ח, בזמן הקומוניסטים והמסעות המפחידות בברית המועצות עם דרכונים מזוייפים.

ואני מכל זה רואה את הקסקט על הראש...

אני כיום מתפלא עד כמה זה נגע לנפשי, כילד בחיידר, שחברי לכיתה באו חבושי קסקט עם מצחיה!

 כל כך!

 כל כך ומאוד רציתי כזה.

שאלך לי בגשם והמצחיה תגן עלי מהרטיבות, שאהיה דומה לילדי העיירה של ספריית מחניים, שאחבוש לי מעל המצח, וברצותי אוריד מתחת למצח את הקסקט "שלי", שלא יהיה שייך לי ולאחי ביחד.

 גם במעיל ארוך  להגנה נגד גשם, חשקה נפשי ובעיקר נגד המכוניות הגדולות שחולפות במאה שערים וליד כל בור המצוי בשפע, מתיזות עלי מלא קומתי מי רפש מהגשם.

 מעיל שיתאים לילדים המצויירים בספריית מחניים, תחת זה היה לי מעיל נפוח כחול, המגיע רק עד מתני, כך שמכתפי עד למותניי הייתי מוגן מגשם וקור, אבל ראשי ורגלי הופקרו לקור ולמים רבים מעל ומתחת.

הלכתי עם קצת כסף מאבא שלי ז"ל, לחפש לי קסקט.

 חנות אחר חנות השיבו פני ריקם.

הגעתי אפילו לחנות בגדים המיתולוגית, של הגברת רוזנברג ז"ל מרחוב שפיצר שנפטרה לפני חודש.

 אשה שאופיה  העדין מסביר הפנים, הפוך לחלוטין משמעון בעלה המחוספס, המשגיח במתמידים, והגבאי בשטיבלך בזמנו.

כיום בנו יצחק משלב באופן נדיר את האופי  המנוגד, של שני הוריו, ומנהל ביד רמה, בתבונה והשכל את המלוכה במנייני השטיבלך.

מכיר את שיחם ושיגם, ימי היורצייט,  זמני הקימה של מתפלליו, מכוון איפה כעת קריאת זכור, איפה יש גארטל למי ששכח, יודע כמה זמן לוקח לכל פלוני מעת ששם את שקית התפילין על השולחן ויוצא ללונצערס מקוה עד שחוזר משם, סמוק פנים מהחום, ופיאותיו סדורות לו כפלס, את אלו שכל חייהם הם  בגדר: "חיוב" כי אוהבים את ה"עמוד" לשמש שליח ציבור, כמו ששחקן אוהב במה, ונגן את קהלו.

עם כל זה זה לא עזר לו, כשנער יתום, מאלו שנעים בין שולי ברסלב, למשפחות הישוב הישן, ביקש עמוד, יצחק חשב שזה חמידת לצון, לא הביא לו מנין ועמוד,  כשלא קיבל ביורצייט את העמוד, זה עלה לו ליצחק רוזנברג הגבאי, בסט שיניים שבורות, עם לסת שמוטה, אבל הלכו לבד"ץ  העדה ברחוב זופניק, אחרי ששוקם, ופסקו בהסכמה; נזק, שבת, צער, ריפוי ובושת,  הם ידידים שוב כיום, והעמוד מחכה לו כל יורצייט בירוחמ'ס שטיבל ב9.10 בבוקר.

אבל אפילו אצל רוזנברג לא היה הקסקט  הנחשק...

הלכתי לשוק מאה שערים;

 חיים שמאטעס היה כבר זקן, לא הגיב לבקשות שלי.

 שוע גנב לא התעסק עם כובעים.

 רק פרסיה בגילאי ה50,  מנהלת חנות בדים ופריטי לבוש, קבלה אותי, עיניים פתוחות בחציין, חבל על בזבוז של החצי השני, שמעה מה אני מבקש.

 והופ! 

לא אמרה לי שאין לה! 

 אבל לא הוציאה לי קסקט, אלא מכרה לי ניילון קשיח לשים על הראש בגשם, קניתי .

מעולם לא השתמשתי בזה, אבל לא יוצאים מחנות של פרסים בלי לקנות משהו, זה למדתי כבר בגיל 8.