מאת הרב ישראל אהרן קלצקין
בס"ד, ערש"ק פר' מטות מסעי ער"ח מנ"א תשפ"א. לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה'.
הרבנית צביון תחי', בתו של מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א חיברה ספר 'בית אמי' שמו, ולפני מס' שבועות בנה שליט"א נתן לי את הספר הזה במתנה ומסופר שם סיפורים נפלאים על בית הגר"ח שליט"א והרבנית ע"ה והוא ממש ספר מוסר
היא מספרת, כי בהיותה ילדה, פנתה לאביה וסיפרה לו כי היא מאוד רוצה שיהיה לה חלק לעולם הבא, ועל כן היא חפצה ללמוד כל יום 2 הלכות ולקיים את 'כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא', לכן היא מבקשת ממנו שיורה לה 2 הלכות שאותם היא תאמר כל יום כל ימי חייה.
ענה לה הגר"ח, אמרי כל יום את ההלכה: 'כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה'.
כשקראתי את הסיפור הזה יצאתי מהתפעלות, כי יש חכמה מופלאה ומפולפלת בתשובה הזאת, כי המימרא 'כל השונה הלכות' ניתן לפרש בכמה אופנים ובדברי הגר"ח הרהרתי 4 דברים לפחות שטמונים בהלכה הזו שעונים על כמה ההגדרות של המימרא.
ומי שחפץ לראות הדברים הללו והעומק שבהם, מוזמן להדפיס את הגליון ולקרא אותו ולספר את זה בשולחן השבת ולשים גם מס' עותקים בביכנ"ס.
אחי אברהם ז"ל היה משמח את הבריות כל ימיו ואפי' מאבן היה מסוגל לחלץ חיוך.
וכך היה שואל: איך יתכן שחודש אב, ישמש אב ודוגמא לחודש 'אדר'? לכאורה זה ההיפך: 'כשם שמשנכנס אדר מרבים בשמחה, כך משנכנס אב ממעטין בשמחה'?
וכך ענה כדרכו: כאשר מישהו הולך עם האף למטה, מיד ישאלו אותו מה קרה לך? למה נפלו פניך? כשקורה טרגדיה, כולם משתתפים בצער ועם ישראל מתאחדים וכו' וכולם באמת ממשתפים בצרת הזולת.
לעומת זאת, כאשר מישהו רוכש דירת פאר, או רכב נוח ומפואר, עשה שידוך מצלצל וכו', לא שואלים אותו למה אתה שמח? אלא הקנאה אוכלת בכל פה, וגם אם כלפי חוץ זורקים מילה טובה, בפנים יש מדקרות חרב, ואף היה מצטט את דברי מורנו המגיד הגר"מ דרוק זצ"ל שהיה אומר: כשמישהו קונה רכב חדש מיד שומעים את הסובבים מתלחשים: 'א' דרייער' במקרה הטוב, או 'א שווינדלער' (תחמן/רמאי) במקרה הפחות טוב.
היה ר' אברהם ז"ל מסיים: 'כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה', כולם באותה סירה ומשתתפים בצער הזולת והשכינה שעימנו בצרה, 'כך משנכנס אדר מרבין בשמחה' מוטל עלינו לפרגן ולחיות את שמחת החבר בכל הלב בלי שום סרך קנאה. ואני מוסיף: 'נאים הדברים למי שאמרם'.
אמרתי בדרשה פעם, אימרה ששמעתי, שהיום השמח ביותר בשנה, הוא כ"ט תמוז, שהרי 'משנכנס אדר מרבין בשמחה' ומרבין ומרבין עוד ועוד ואין מפסיקין להרבות עד ר"ח אב שאז נצטוינו למעט.
והוספתי רמז לדבר: שיום זה הוא היארצייט של רש"י זי"ע ושמו מעיד על כך, שהרי רש"י ר"ת 'יום רוב שמחה'.
הקשה אחד מהקהל: לפי זה היום הכי עצוב בשנה הוא יום ל' שבט, שהרי משנכנס אב ממעטין וממעטין עד ר"ח אדר שמתהפך, האכן כך?
עניתי לו: ממש לא, והבאתי ראיה לדבריי, יש הבדל מהותי בין 'כשם' של אב ל'כשם' של אדר, לענין מיעוט השמחה של אב, קבעו לנו חז"ל דברים ברורים איך לבטא את ה'למעט', לא יאכל בשר, לא ישתה יין, כיבוס ובגדים ורחיצה וכדו' וזהו, (סימן לדבר 'כבס ביין לבושו'), איננו מצווים להוסיף עצב מעבר לכך, ממילא, המיעוט אינו מתמעט מיום ליום מטה מטה, כי יש הגבלה ברורה, ואזל תשעה באב אזל המיעוט, משא"כ לגבי אדר אין הגבלה כמה להרבות, ממילא מרבין ומרבין מעלה מעלה עד דלא ידע.
ולסיום:
ימי בין המצרים השנה הם באמת עצובים, גבאי ומשב"ק של אחד האדמורי"ם התאנח באוזני והשתתף בצער רבו וכך טען: זה התחיל עם הדלקת ל"ג בעומר במירון שניטל מהרבי, אח"כ גם הפארענצ'עס ניטלו לצערנו, ואחרון הכביד, גם מיאמי כבר בסכנה, מה יהיה?
וברצינות: השנה אנו חשים את העצב, תחילת תעלולי צורר היהודים הדב המגושם שעלה ממולדוביה, הידוע כ'זך ונקי כפיים' ללא רבב, התביית על הקופה הציבורית ותחילת טיפולו בכבשת הרש, ושאר שותפיו שמבקשים לפרוץ כל מוכמה בחינת 'ימין ושמאל תפרוצי' לא טובים ממנו ואנחנו תוהים מה עוד מצפה לנו.
אז זהו, שהכל ענין של מבט, איך צריך להסתכל על זה. התשובה מופיעה בחז"ל על הפסוק באיכה 'על הר ציון ששמם'.
וכך מסופר במדרש: כבר היה רבן גמליאל ור"א בן עזריה ור' יהושע ורבי עקיבא נכנסין לרומי ושמעו קול המונה של רומי מפוטליילוס עד מאה ועשרים מיל.
התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק. אמרו: עקיבא, אנו בוכים ואתה משחק?
אמר להם: ואתם, למה בכיתם? אמרו לו: לא נבכה? שהגוים עובדים עבודת כוכבים, ומשתחוים לעצביהם ויושבין בטח ושאנן ושלוה, ובית הדום רגלי אלקינו היה לשריפת אש ומדור לחית השדה, ולא נבכה?
אמר להם: לכך אני משחק. אם כן למכעיסיו, ק"ו לעושי רצונו.
פעם אחרת היו עולין לירושלים הגיעו לצופים וקרעו בגדיהם. הגיעו להר הבית וראו שועל אחד יוצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הם בוכים ור' עקיבא משחק.
אמרו לו: עקיבא, לעולם אתה מתמה עלינו, אנו בוכים ואתה משחק?
אמר להם: אתם, למה אתם בוכים? אמרו לו: ולא נבכה? מקום שכתוב בו: והזר הקרב יומת, והרי שועל יוצא מתוכו?! ועליו נתקיים: 'על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו'.
אמר להם: אף אני לכך אני משחק. הרי הוא אומר: (לאוריה) 'כה אמר ה' צבקות ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה'. ומה אמר זכריה?: 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים'. וכתיב בתריה: 'ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה'. אמר הקב"ה: הרי לי שני עדים אלו, ואם קיימים דברי אוריה יהיו קיימין דברי זכריה. ואם יבטלו דברי אוריה יבטלו דברי זכריה. ושמחתי שנתקיימו דברי אוריה. ולבסוף דברי זכריה עתידין להתקיים.
ובלשון הזה אמרו לו: עקיבא נחמתנו, תתנחם ברגלי מבשר.
אנו עומדים באותה סיטואציה, שועלים השתלטו על ישראל באורח נכלולי ומבנטט, ומפילים אבן אחר אבן וכל מה שנבנה ביזע ובעמל, קורס ומתנפץ עלי סלע בזה אחר זה.
יש אפשרות למרר בבכי ולהצטער, אבל רבי עקיבא לימדנו לראות את הצד השני.
הבא נביט אל סוף מסכת סוטה ונגלה שם את דברי המשנה שמתארת איך ייראו ימים אלו שהם 'עקבתא דמשיחא'.
'חוצפא יסגא', 'יוקר יאמיר', 'המלכות תהפך למינות', 'אין תוכחה', 'יראי חטא ימאסו', 'האמת תהא נעדרת' 'נערים פני זקנים ילבינו' 'בת קמה באמה', 'פני הדור כפני הכלב', 'הבן אינו מתבייש מאביו' וכו', מזכיר לכם משהו?
גם לספקנים הכרוניים לא נותר אלא להודות: אם נתקיימו דברי המשנה בסוטה, יתקיימו דברי הנחמה שבספר ישעיה. עת דודים בא, הנה זה עומד אחר כתלנו ואוטוטו במוצאי שביעית בן דוד בא. הבה נקוה כי השנה היא ההזדמנות האחרונה לקיים את מה שכתוב בהפטרת שבת ר"ח 'שישו אתכם משוש כל המתאבלים עליה' ומכאן אמרו חכמים 'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה'.
בברכת שבת שלום וחודש מבורך:
ישראל אהרן קלצקין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.