מאת פישל קדוש
נס רמלוד
מי שחושב שפרעות רמלוד, עכו והנגב הם אסון, כמובן טועה, הם הנס. האויב הגדול והמסוכן של ישראל, הוא לא הערבים, אלא אי הבנה מי זה הערבים ומה הם רוצים מאתנו.
ישראלי "לבן" ממוצע תופס את הבעיה הערבית כסכסוך נדל"ן, ובעסקים כמו בעסקים הוא מעלה רעיונות יצירתיים לגישור. על ברכי אי הבנה בסיסית זו, שלא לומר טימטום, נולדו הסכמי אוסלו והוקמה הרשות הפלשתינית וכו'. בניגוד ל'לבנים', יוצאי המזרח, הדתיים ובעיקר החרדים, מבינים שהערבים לא רוצים את שכם וחברון, אלא את תל אביב, נתניה וחיפה. הם גם מבינים שבלי קשר לסיכסוך במזה"ת, הערבי דובר שפה אחרת, נקרא לה ערבית. בשכונה הסכין והרובה הם לא אמצעי הגנה, אלא כלי ביטוי מרכזיים, שערבי משתמש בהם כאופציה ראשונה, כדי לומר לשכנו את דעתו עליו. רצח אצל ערבים הוא סוג (מועדף) של דיבור. לכן אין על מה לדבר איתם, וגם לא להעניש אותם, זה לא יעזור. אתה לא יכול לבוא בטענות לנמר למה הוא טורף. כי זה הדבר היחיד שהוא יודע לעשות טוב. ערבי יודע לשרוף, לחבל והכיף הכי גדול שלו זה לרצוח, פסגת המאוויים וסוג של "מימוש עצמי".
הדו שיח הדיפלומטי והשיחות המדיניות, הוא שיח בין שני סוגים של יצורים, שאינם דוברים את אותה שפה.
בתחום מועיל זה, של הבהרת ההבדלים, עשו ערביי רמלה ולוד, שרות נפלא לעם ישראל. עד שאפילו שמאלנים לבנים ומדושני עונג, כמו הבן כספית, קלטו סוף סוף את העניין, והמציאות -המזרח תיכונית- הבליחה לרגע מבעד למסך האטימות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.