דבר תורה לפרשת ראה ח''ב

כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר יהוה אלהיך נתן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון 

וזו מצוה יקרה ממצוות ית' שמנה בעל ספר החינוך וכתב: שלא נמנע החסד והצדקה מאחינו בני ישראל וכל שכן מן הקרובים בדעתינו חלשת ענינם ויש בנו יכולת לסעדם, ועל זה נאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון, כלומר, אל תשליט עליך מדת הכילות והנבלה, אבל הכן לבבך על כל פנים במדת הנדיבות והחמלה, ואל תחשב שיהיה לך בדבר חסרון ממונך, כי בגלל הדבר ההוא יברכך השם ויפה לך ברכתו רגע קטן מכמה אוצרות של זהב וכסף..  ובמצוות הצדקה והחסד הרחיב בכ''מ ואביא חלקם כי הם הלכות למעשה בנפש אומתנו בי אברהם יצחק ויעקב וזה לשונו: ואתה בני, אל תחשב שענין מצות הצדקה לא יהיה רק בעני אשר אין לו לחם ושמלה, כי אף בעשירים גדולים גם כן תתקים מצות הצדקה לפעמים, כגון עשיר שהוא במקום שאין מכירין אותו וצריך ללוות, ואפילו בעשיר שהוא בעירו ובמקום מכיריו פעמים שיצטרך מפני חלי או מפני שום מקרה אחר לדבר אחד שהוא בידך ולא ימצא ממנו במקום אחר, גם זה בכלל מצות הצדקה הוא בלי ספק, כי התורה תבחר לעולם בגמילות חסדים, ותצוה אותנו להשלים רצון הנבראים בני ברית באשר תשיג ידנו. וכלל הענין, שכל המהנה את חבירו בין בממון בין במאכל או בשאר צרכיו או אפילו בדברים טובים, דברים נחומים (ב''ב ט ב) בכלל מצות הצדקה היא ושכרו הרבה מאד, ויכנסו דברי באזניך, כי טובים המה באזן תבחן מלים.. ובמצות אם בסף תלוה כתב: להלוות לעני כהשגת היד כפי מה שצריך לו למען הרחיב לו ולהקל מעליו אנחתו.  וזאת המצוה של הלוואה היא יותר חזקה ומחייבת ממצות נתינת הצדקה, שמי שנתגלה ונודע דחקו בין בני אדם וגילה פניו לשאול מהם, אין דחקו ואפלתו כמי שעדיין לא בא לאותה בושה וירא מהכנס בה, ואם יהיה לו מעט סעד של הלואה במה שירויח מעט, אולי לא יצטרך לבוא לשאלה לעולם, וכשירחמנו האל ברווח ישלם נשיו ויחיה בנותר. ועל כן הזהירתנו תורתנו השלמה על זה לסעוד המך בהלוואה טרם יצטרך לבוא אל השאלה, שנאמר אם כסף תלוה את עמי, ואמרו זכרונם לברכה במכילתא כל 'אם' 'ואם' שבתורה רשות, חוץ משלושה שהם חובה, וזה אחד מהם, ויכריחו הדבר מדכתיב במקום אחר דרך צוואה (דברים טו ח) והעבט תעביטנו.  וביאר מעט בשרש המצוה ואמר: שרצה האל להיות ברואיו מלומדים ומורגלים במידת החסד והרחמים כי היא מידה משובחת, ומתוך הכשר גופם במידות הטובות יהיו ראוים לקבלת הטובה, כמו שאמרנו שחלות הטוב והברכה לעולם על הטוב לא בהפכו. ובהטיב ה’ יתברך לטובים, ישלם חפצו שחפץ להטיב לעולם. ואם לאו, מצד שורש זה, הלא הוא ברוך הוא יספיק לעני די מחסורו זולתנו, אלא שהיה מחסדו ברוך הוא שנעשינו שלוחים לו לזכותנו. ועוד טעם אחר בדבר, שרצה האל ברוך הוא לפרנס העני על ידי בני אדם מגודל חטאו, כדי שיוכח במכאוב בשני פנים, בקבלת הבושת מאשר כגילו ובצמצום מזונו. וכעניין זה שאמרנו כדי לזכותנו, השיב חכם מחכמינו למין אחד ששאלו אם אלקים אוהב עניים, שהרי ציווה עליהם, למה אינו מפרנסם וכו'. ונאמנים ונחמדים דברי המלבים שאמר: שרצה האל להיות ברואיו מלומדים ומורגלים במידת החסד והרחמים כי היא מידה משובחת, ומתוך הכשר גופם במידות הטובות יהיו ראוים לקבלת הטובה, כמו שאמרנו שחלות הטוב והברכה לעולם על הטוב לא בהפכו. ובהטיב ה’ יתברך לטובים, ישלם חפצו שחפץ להטיב לעולם. ואם לאו, מצד שורש זה, הלא הוא ברוך הוא יספיק לעני די מחסורו זולתנו, אלא שהיה מחסדו ברוך הוא שנעשינו שלוחים לו לזכותנו.. ע''כ ומדי דברי בדברי החינוך לא אכלא שפתי ממה שכתב בברהמ''ז : ידוע הדבר ומפורסם כי השם ברוך הוא פועל כל הנמצא, וברא האדם והשליטו על הארץ ועל כל אשר בה. וממידותיו ברוך הוא שהוא רב חסד, והוא חפץ בטובת בריותיו ורוצה להיותן ראויין וזכאין לקבל טובה מאיתו. וזה באמת משלמותו ברוך הוא, כי לא יקרא שלם בטובה רק מי שהוא מטיב לאחרים זולתו, אין ספק בזה לכל בן דעת. ואחר הסכמה זו שידענו בחיוב מרוב שלמות טובו, שחפצו להריק עלינו מברכתו, נאמר שעניין הברכה שאנו אומרים לפניו איננו רק הזכרה לעורר נפשנו בדברי פינו. כי הוא המבורך, ומבורך יכלול כל הטובות. ומתוך ההתעוררות הטוב הזה בנפשנו ויחוד מחשבתנו להודות אליו, שכל הטובות כלולות בו והוא המלך עליהם לשלחם על כל אשר יחפוץ, אנו זוכים במעשה הטוב הזה, להמשיך עלינו מברכותיו. ואחר הזכרה והודאה זו לפניו, אנו מבקשים ממנו מה שאנו צריכים, דעת או סליחה לעוונותינו או רפואה או עושר וכל דבר. וכן אחר הבקשה ממנו אנו חוזרים ומודים אליו בזה לומר כי ממנו יבוא אלינו, וזהו פתיחה וחתימה של ברכות, פן נחשב כעבד שנטל פרס מרבו והולך לו בלא רשות כמתגנב. ונמצא לפי הנחת טעם זה, שיהיה "ברוך" תואר, כלומר הודאה אליו כי הוא כולל כל הברכות. ובלשון "יתברך" שאנו מזכירין תמיד, שהוא מהתפעל, נאמר שהכוונה בו שאנחנו מתחננין אליו שיהי רצון מלפניו לסבב לב בריותיו להיות נכון לפניו, שיודו הכל אליו ובו יתהללו. וזהו פירוש "יתברך", כלומר: יהי רצון מלפניך שכל בני העולם יהיו מייחסים הברכה אליך ומודים כי ממך תתפשט בכל. ועם הודאת הכל בזה, תנוח ברכתו בעולם ויושלם חפצו, שהוא חפץ להיטיב כמו שאמרנו, ותשלום החפץ תכלית כל המבוקש. והנה מצאנו קצת טעם אף בלשון "יתברך" המתמיה. ומן השורש הזה הוא מה שאמרו ז"ל שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתן של צדיקים, לומר שחפצו שיעשו פעולה שיזכו בה לפניו וימשיכו עליהם מטובו, כי חפץ חסד הוא ולתת עליהם מברכתו מרוב שלמותו כמו שכתבנו. וזהו השורש הגדול לכל אשר יעשה האדם טוב בעולם הזה, שזה שכרו מאת השם שמשלים חפצו באשר הוא רוצה בטובתן של בריות.. ע''כ   ונאמנים ונחמדים הם דברי המלבי''ם שכתב: אפם כי לא יהיה בך אביון , פי' חז"ל שיאמר שיהיה שנוי בשכר מצוה זאת ממה שנוהג בכל המצות, שבכל המצות שכר מצוה מצוה, הייני שעי"כ שקיים המצות יהיה שכרו שיוכל לקיים מצוה זו תמיד, אם קיים מצות ציצית זוכה לטלית נאה והזהיר בקדוש היום זוכה וממלא גרבי יין שיוכל לקיים מצות ציצית ומצות קדוש היום בתמידות כמ"ש בשבת (דף כב) וכענין שאמרו שמצוה גוררת מצוה, אבל שכר מצוה זו יהיה שלא תוכל לקיים עוד את המצוה הזאת כי לא יהיה בך אביון שיצטרך ללוות מעות מאתך, ועז"א מלת אפס, ששולל את הקודם, כמו וגם זבת חלב ודבש אפס כי עז העם ר"ל ולא נוכל לרשת אותה, ובאר מה שלא יהיה בך אביון הוא כי יברכך ה' בארץ שע"י זכות הארץ שתוכל לירש אותה ע"כ יברך אותך, וע"י הברכה לא יהיה בך אביון וכמו שיבאר אח"ז, וז"ש בספרי בזמן שאתם עושים רצונו ש"מ אביונים באחרים, ועז"א רק אם שמוע תשמע ותעשה רצונו ש"מ, ובכ"ז יקוים שכר מצוה מצוה, ומ"ש מצוה גוררת מצוה שתוכל לקיים מצות אחרות, ועז"א אם שמוע תשמע ע"י שתשמע קימעא תשמע הרבה ואם לא תוכל לקיים מצוה זו תקיים מצוה אחרת ועז"א לשמור לעשות את כל המצוה הזאת והגם שמצוה זו של השמטת החוב היא מצוה חמורה, וכמ"ש הרי"א שמדרך הטבע יקשה מאד על האדם אף להעשיר הגדול שאיש שלוה ממנו סכום כסף לא ישלם לו והוא יאמר לו משמט אני, יקיים נגד זה מצוה קלה והיא חביבה כמצוה חמורה. עתה מפרש בפרטות מ"ש כי לא יהיה בך אביון, ואמר כי ה' אלהיך ברכך כאשר דבר לך שהם הברכות הנאמרות בפ' כי תבוא שהבטיחם בעת שישמעו מצות ה' שהתחלתם הוא ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה וסופם הוא והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבוט שהוא מש"ש והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה, ר"ל כי יצויר שילוו גוים רבים כדרך שאחרים עושים שלוים מעות ומלוים אותם לאחרים והם לוים ומלוים, לוים סלע ומלוים שקל, ועוד אומר שם ונתנך ה' לראש ולא לזנב שעז"א ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשולו, כי יצויר יהיו לראש אל מלכים החלשים מהם ולזנב למלך עז המושל עליהם, כמלכים שלקטו תחת שלחן אדוני בזק שהיו מלכים ולראש וגם היו לזנב לאדוני בזק, ואחר שתקוים ברכה זו א"א שימצא בך איש שיצטרך ללוות וז"פ מ"ש אפס כי לא יהיה בך אביון. ע''כ.   והנה פעמים שאנחנו קוראים בספרי החסידים ומחמת שהדברים הורקו מכלי אל כלי מלשון הדיבור ביהודית ללשות הכתיבה בלה''ק אנו מפסידים את רוח הדיבורים היקרים, והובא על  הכתוב זכר רב טובך יביעו בשם רבי אלימלך מליזנסק שהוא לשון בעבוע.. ואני עני דמיינתי שאמר בפי קדשו: בזה''ל יביעון איז לשו קאכן און בלעזלען און א יוד ברויך קאכן און בלעזלען געדענקענדיד השי''ת'ס חסדים.. ומה הוא רחום וחנון אף אתה..  ורבינו בחיי בספר כד הקמח כתב במצוות הצוה''ח: רבותינו ז"ל בפרק השותפים מלך בו"ד מביא לו דורון ספק מקבלו ממנו ספק אינו מקבלו ואם תמצא לומר מקבלו ספק רואה פני המלך ספק אינו רואה אבל הקב"ה אינו כן אדם נותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני שכינה שנא'  אני בצדק אחזה פניך וגו'. ד"א כשם שחטאת מכפרת על ישראל כך צדקה מכפרת על או"ה בעולם בא וראה כמה גדול כח הצדקה שהיא נתונה בימינו של הקב"ה שנא' צדק מלאה ימינך:  וכמה גדול התועלת שמגיע אל העשיר מן העני כשנותן לו צדקה יותר מן התועלת שמגיע לעני מן העשיר. כי תועלת העני עם העשיר אינו אלא בשעה שהוא עובר זמנו בחיי העוה"ז אבל תועלת העשיר הוא שזוכה לחיי העוה"ב, וזה הוא שכתוב ושם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז ודרשו רבותינו ז"ל עשה עמי לא נאמר אלא עשיתי עמו לימדך הכתוב שהיא עשתה עמו. וע"ז דרשו רז"ל כתוב אחד אומר - רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה'. זה קנה העוה"ז וזה קנה העוה"ב, כשלא נתן לו עושה כלם ה' זה שהוא עני הקב"ה יכול לעשותו עשיר וזה שהוא עשיר יכול לעשותו עני. העניים נקראים עמו של הקב"ה שכן דרשו ז"ל אם כסף תלוה את עמי אמר הקב"ה מי הם עמי העניים שנאמר כי נחם ה' עמו וענייו ירחם, וכתי' - ובה יחסו עניי עמי, מדת בו"ד אם היו לו קרובים עניים והוא עשיר אינו מודה בהן שנא'  כל אחי רש שנאוהו וכתיב - גם לרעהו ישנא רש והקב"ה אינו כן הוא עשיר שנא'  והעושר והכבוד מלפניך ואינו חופף אלא על העניים שנא' - כי ה' יסד ציון וגו' לכך נאמר אם כסף תלוה. וידוע שלשון אם זה אינו לשון ספק אלא חובה כמו אם מזבח אבנים. וביאור הכתוב אם כסף תלוה חייב אתה להלוות כסף ולמי את עמי שאם בא אוהבך גוי ללוות ממך ברבית וישראל עני בחנם עני קודם שנא' את העני. עשיר ועני עני קודם. עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין. שנא' עמך אותן שעמך. עניי עירך ועניי משפחתך עניי משפחתך קודמין שנא' את העני עמך, חייב אתה להלוות לו ואם לאו דע כי העניות עמך שנא' את העני עמך: 

נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך יהוה אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידך וגו'

בשם רבי מאיר אריק שמעתי: שבגמ. משמע ששלמות הצדקה היא שהנותן והמקבל אינם יודעים זה מזה. ועליה נאמר וצדקה תציל ממות, וזה אולי יסיג את האדם מליתן לעני שבא אליו, ע''כ אמרה תורה ואל ירע לבבך בתתך 'לו' דהיינו לעני עצמו כי בגלל 'הדבר' הזה יברכך כלומר בגלל דברי הפיוס שאתה מפייסו בדברים בתתך לו עצמו שעליהם נאמר בגמרא שהנותן מתברך בז' והמפייסו יתברך בי''א נמצא שהוספת ארבעה ברכות על הברכות שיחולו עליך.. ע''כ 

על ההפטורה עניה סוערה לא נחמה הנה אנכי מרביץ בפוך אבנייך ויסדתיך בספירים וכל גבולך לאבני חפץ: כתב רבינו הדגל מחנה אפרים  כי ידוע אין עני אלא מדעת והוא ההיפוך מהפסוק הנה ישכיל עבדי כשיש לו דעת והשכל ירום ונשא וגבה מאוד אבל כשהוא עני מן הדעת אז סוערה לא נחמה: הנה אנכי פי' אבל כשתלמוד התורה לשמה הנקרא אנכי שהיא כללות התורה כנ"ל אזי מרביץ בפוך אבניך היינו האותיות פי' שיתברך כל כ"ב אותיות שלך: ויסדתיך בספירים היא לשון בהירות היינו שיאירו ונעשים זכים ומצוחצחים האותיות שלו כמ"ש הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה זוכה לשון זכות ובהירות פי' שמזכך ומצחצח לדבורים הרבה ולא עוד אלא שנעשה כמעין המתגבר וכנהר שאילו פוסק כמ"ש בורא ניב שפתים שלום וכו' היינו שבכל פעם נברא לו ניב שפתים מחמת שהוא כמעין המתגבר וזהו אם שגורה תפלתי בפי לשון שיגר לו דורון היינו שבכל פעם נשלח בפיו דבורים חדשים כמעין הנובע כנ"ל הן ברוחניות הן בגשמיות נתברך מעש' ידיו ומשפיע שפע וברכות לכל המדריגות וכל גבולך לאבני חפץ כי יש בני אדם שחושקים ומתאוים להיות במקומות אחרים כי בדעתו הוא ששם יותר טוב מבמקומו שהוא שם וזה נמשך מחמת שבאמת הכל חפצים ליראה את שמו הנכבד והנורא וכל נשמה מתאוה לתקן בזה העולם וכשאינו מתקן כלום אזי הוא חסר ואינו יודע מה חסר לו ואומר שהמקום הוא לא טוב אבל כשהוא מתקן כל הנ"ק וכל בחינותיו אזי יש שם השראת השכינה כביכול ואז מן מקום על יושבי': וזהו וכל גבולך לאבני חפץ היינו שיהיה רצונך וחפצך בכל גבול' מחמת שיהיה שם השראת השכינה ע"י לימוד' שם התורה לשמה בד"ור וכל בניך לימודי ה' פי' ע"ד ומתלמידי יותר מכולן נמצא שהרב לומד ומקבל תורה מן התלמוד: והנה מיוע קב"ה ואורייתא כולהו חד וזהו לימודי ה' כביכול שלומד את ה' ואז ורב שלום הוא דבר הכולל הכל וזהו הן ברוחניות הן בגשמיות והמש"י. ע''כ לפרשת ראה  ב י ל א ו