דברי תורה לפרש כי תצא

מאת יהודי פשוט

ברשות אדוני הגאון המשפיע הדגול פמ''מ כש''ת מוהרח''ש שליט''א

כי תצא למלחמה על איביך ונתנו יהוה אלהיך בידך ושבית שביו וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה

וברש״י: לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע  וכו׳.

לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע.. הם דברי הברייתא המובאים בגמרא להלכה ע''מ להתיר כהן בביאה ראשונה כדברי רב ( בבבלי) כפי שנפסק ברמב״ם (וחלק עליו הרמב''ן).  ואליבא דרב התורה התירתה מחמת תוקף טבע האדם  שאילולא התירה לו תורה היה לוקחה באיסור.  והדבר מתמיה שהרי התורה והמצווות לזכות את ישראל ניתנו (בלשון זיכוך ועידון) ולהשליט בינת הלב על החומר הגס, וכי חשידי ישראל הכשרים לצאת במלחמות השם לעבור על מצוות בוראם אם היה נאסר עליהם לגעת בשום עניין בבת אל הנכר.. . ומאי שנא הא מהא דקי''ל מדיוקא דקרא שבמלחמה התירה תורה קתלי דחזירא שהרמב”ן חלק על הרמב״ם והתיר גם בשאינו רעב.. ואולי ראוי לדקדק בדברים ולומר לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, דהיינו שכל הפרשה נכתבה נגד השתלחות היצר בבחינת פן תרבה עליך במלחמה חיית השדה דהיינו החיה שבאדם, והלוחם היוצא למלחמה יתן דעתו על הנאת התאוות כאל מין פירות הפקר נחמדים למראה ומתוקים לחיך, להיות כארי הטורף נפשות האדם למלא חפצו בהן כאורח הגויים במלחמותיהם בבחינת רחם רחמתיים לראש גבר שנאמר בסיסרא, אלא לדעת שמצוות הרבה תלויים בהן. ע״כ תיקן הכתוב את אשר תיקן וכל ערום יעשה בדעת וישום על לב בטרם ילך אחר ליבו לחשוק באשת יפת תואר השבויה כי עול מצוות מיוחדות וחסרון כיס זו מביאה בחיקה, וכי הדעת נוטה שיטרח בה למפח נפש מבלי שיהיה לו שום תועלת והנאה ממנה כאשר יגבור החפץ (המושכל) על החשק הרגשי. ע״כ אמר הכתוב וחשקת בה ולקחת לך לאשה, ומצינו כבר בשכם לשונות דביקה חפיצה וחשק  (במד"ר שם) וה'חשק' מבטא את המשיכה בתוקפה  (וכאשר יצטנן להט רצונו יאמר הכתוב והיה אם לא חפצת בה וגו') והוא  כלומר שאם תחשוק בה במידה הקיצונית שתהיה נכון לקחת לך לאישה שהיא בעלת מעמד וזכויות אז היא ראויה לך אם אלה תעשה לה.   ואכן רוב המפרשים תופשים כר''ע שכל מצוות האמורות בה ביפת התואר אמורות ללחצה להעציבה ולהמאיסה בעיניו, אך האבן עזרא ואלה שמפרשים הכתובים איפכא שהדברים נעשים בה לשובב את רוחה וליפותה תופסים פשיטא דקרא כרבי אליעזר כי לפייסה ולרחמה אמרה תורה, כפי שהעיר בעל הכתב והקבלה ואמר: שזו שיטתו של רבי אליעזר, שכן לשון ניוול לא נזכרה בדבריו, ואילו הוא דרש: "נאמרה עשיה בראש ונאמרה עשיה בצפרנים, מה עשיה האמורה בראש העברה, אף עשיה האמורה בצפרנים העברה". השוואת העברה בראש להעברה בציפורניים, בלא להזכיר לשון ניוול.. ועוד ראיות מצאנו לדבריו מגילוח השער אצל אבשלום וחילוף השמלות אצל יוסף לשם נוי היו, וכן במפיבושת משמעות העשיה לשם נוי הייתה. אבל נראה לי שדברי שניהם, הן ר''ע והן ר''א מכוונים לאותה מטרה של פיוס החשק העיוור להיות נשמע לרצון המושכל לחפש נפשו עד שידע שלא עליבותה וכניעותה של אותה שבויה נאה היא שושבינת חשקו בה, בידעו כי משעה שנגע בה תהיה זו אשה בעלת כח ומעמד מולו, כאשה שיצאה מאימי השביה והיא בת חורין לבטא את אבלה ומאויה הכמוסים, ואין מחסום לפיה מלומר לו את אשר עם לבבה לטוב או למוטב. ורק אם כל אלה יעשה בה ועוד יסכים השכל עם החשק להידבק בה תהיה לו לאשה כדת..ע''כ  והנה רבנו בעל האוה''ח הקדוש אמר דבר מבהיל וזה לשון קדשו: אכן יסוד הדבר וסודו הוא על פי דבריהם ז"ל שאמרו שבחטא אדם הראשון נשבו כמה נשמות יקרות ביד סטרא אחרא והם נשמות הגרים, וצא ולמד כמה וכמה גדולי עולם באים מהאומות ורות המואביה תוכיח וכמה גדולי עולם שמעיה ואבטליון ואונקלוס הגר וכאלה רבות.. ע''כ ואני עני אלמלא דמסתפינא הייתי אומר בדרך אולי ושמא: שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע האמור בברייתא הוא השטן שבטומאת המחשבה, הוא הוא יצר הרע שמתלבש בחסידות יתירה. ואם יחשק בה ויאהבה כנפשו וימנעה מעצמו ישוב סר וזעף לביתו וליבו תוהה על קדושת יהדותו, ויהיה נוטר איבה לאמונתו על אשרו שהיא מנעה ממנו. גם ריחוק המקום והזמן ימתיק כיסופי הלב וייפה לאותה שבויה בדמיונו עד שיהיה שוגה בה בכל עת, וכאשר ישא בת ישראל כשרה וינטור לה שנאה כבושה ויהיה בבחינת נותן עיניו בכוס זה ושותה בכוס אחר ועובר בכל עת על לא תשנא אחיך בלבבך, ויוליד בנים שאינם מהוגנים ר''ל. כי יודע נותן התורה בטבע נבראיו, ועד כמה שעמוקים הם זכרונות המלחמה  מהימים שחיי האדם תלויים לו מנגד ולא ימצא האיש מרפא לפצעי לבבו בזכרו שזו אשר ישרה בעיניו הלכה בשביה ונמכרה לעבדות. ע''כ אמרה לו תורה אם בכל זאת חשקת בה ואין אתה יכול להעבירה מלבך, אז מוטב לך שתקיים בה ולקחת לך לאשה וכל אלה המצוות תעשה בה ותקיים רצון אביך שבשמים. וכבר שמעתי כו''כ פעמים מפי אנשים נבונים שאת מלחמת היצר אי אפשר ללחום באבנים ומקלות, כי אין האדם יודע היכן היצה''ר שלו נמצא ושמא מלחמו זו שהוא אוסר עליו היא היא מלחמתו הוא ר''ל כפי שאמר החסיד בעל חובת הלבבות: בן אדם ראוי לך לדעת כי השונא הגדול שיש לך בעולם, הוא יצרך הנמסך בכוחות נפשך, והמעורב במזג רוחך, והמשתתף עמך בהנהגת חושיך הגופניים והרוחניים, המושל בסודות נפשך וצפון חובך, בעל עצתך בכל תנועותיך הנראות והנסתרות ונכנס בכלל נאמניך ואנשי עצתך וסגולת אוהביך.. והגיד על חסיד שפגע אנשים שבים ממלחמת אויבים ושללו שלל. אמר להם: שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים שלל התעתדו למלחמה הגדולה. אמרו לו: ומה היא המלחמה הגדולה. אמר להם: מלחמת היצר כי מלחמת היצר דורשת תושיה ודריכות החושים יותר מכל המלחמות. והנה תכלית תו''מ דרחמנא ליבא בעי, ועל כן הסכים רבן יוחנן בן זכאי ואמר (אבות ב, ט) רואה אני את דברי ר"א בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם, שאמר לב טוב כו': ואמר בסה״ק ראשית חכמה: הנה כל המדות קנאה ותאוה וכבוד הם בלב, ויש בו דעות רבות מהמדות טובות ורעות. הגאוה והענוה, הזכרון והשכחה, היגון והשמחה, הבושת והעזות, האהבה והשנאה, הרחמניות והאכזריות, הנדיבות והציקנות, הכעס והרצון והחרטה, וכאלה רבות, וכן הרבה דברים מסורים ללב, שעליהם נאמר (ויקרא יט, יד) ויראת מאלהיך. על כן התפלל דוד (תהלים נא, יב) לב טהור ברא לי אלהים. והנה רבינו בחיי פתח פרשה זו בזה''ל: תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה.. שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה  שימסור לבו לעבודת השם יתעלה ושיתרחק מתאוות העולם אשר הלב והעינים נמשכים אחריהם, ואמר תנה בני לבך לי, כלומר לחלקי לא לחלק התאוות, אבל יצטרך שיביא תאוותיו כלן בשעבוד עבודת הש"י יתעלה ותחת רצון יראתו ואהבתו, ושלא ישתמש בכלן ולא במקצתן כי אם במוכרח בענין שיהיו אליו הכנות להבין במושכלות, ועל זה אמר דוד ע"ה ה' נגדך כל תאותי, שבח את עצמו שכל מה שהשיג מתאות העוה"ז לא כוון בהם אלא לנגדו כדי שיפיק בהן רצונו. ודבר ידוע שכל האברים שבגוף הם נמשכים אחר הלב והעינים, והלב עיקר הכל, כי אם הלב שלם עם הש"י הכל שלום, ואם הלב חסר עמו הכל חסר, ודרשו רז"ל רחמנא לבא בעי. ואמרו במדרש תנה בני לבך לי, אי את יהיב לי לבך ועיניך ידע אנא דאת דילי, ואי לא לית את דילי. באור זה כי הלב והעינים הם שרש גדול לקרבה אל אלהים או להתרחק ממנו, כי הן סרסורי העברות, וכן דרשו ליבא ועינא תרין סרסורי דחטאה נינהו, שנאמר  ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, למדך הכתוב הזה כי כל ההולך אחרי שרירות לבו ועיניו יקרא זונה, כי הוא חוטא ומתפתה ביצרו כבא אל אשה זונה, ועל כן הזכיר לשון זונים. וכן עשה שלמה ע"ה בכאן אחר שהזכיר תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה, סמך לו מיד כי שוחה עמוקה זונה ובאר צרה נכריה, בא להורות כי המתקרב אל פתח ביתה לא ינקה מן המכשול כשם שלא ינקה הנופל בשוחה עמוקה מן המכשול והנזק, וכן יקרה לאשר יתור אחר לבו ועיניו שלא ינקה ממכשול עון, ובאר צרה נכריה, אם אינה מיוחדת לזנות אלא שהיא נכריה, ותמיד לבו עליה, הנה היא כמי הבאר שהם נובעים וכל עת שיוסיף לשאוב מהם עוד יוסיפו ויתחדשו אחרים תחתיהן, כן ענין האשה, מן השיחה יבא האדם אל ההסתכלות ומן ההסתכלות אל ההרהור ומן ההרהור אל המגע עד שיפול בשיחת העון. והסמיך שלמה שני פסוקים אלו כאחד להזהיר את העם שימסרו לבם ועיניהם לחלק הש"י לא לחלק התאוות, לפי שהתאוות יטרידו האדם מן העולם הזה ומן העוה"ב, ואין ראוי לימשך אחריהם זולתי במותרות ובמוכרחות. וכן מצינו שהרחיקה התורה מאד מדת הזנות, כי הוא היה עון הכנענים יושבי הארץ אשר בסבתו הורישם הש"י משם. ואפילו באנשי המלחמה היוצאים לצבא אסרתו תורה כדי שיהיה המחנה קדוש ולא יהיו ישראל משולחים בזנות וביתר התועבות כשאר מחנות הכנענים, וע"כ לא התירה תורה אשת יפת תואר עד שיעשה לה כל משפטיה האמור בפרשה. וארוכות נתייגעתי להשכיל בדברי הכתוב: והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בה תחת אשר עניתה.. עד שהאיר השי''ת את עיני, כי בעצם דימתה אותה תוה''ק לעבד היוצא לחירות בשן ועין, ומוסר הדבר שאין איש ראוי להיות מושל על גוף שום נברא אם הוכח הדבר שאינו מיושב די צרכו כדי להיות מושל ברוחו.. ודבר זה מוסף לשיקול שעל החושק לשקול כי באם לא יחפוץ בה כפי שדימה תהיה נחשבת לו ביאתו הראשונה לקלון של מעשה עינוי וד''ל.  והנה כבר מובא מרבותינו במדרש הנעלם על - כי תצא למלחמה שבמלחמת היצר הכתוב מדבר, ורבינו בעל האוה''ח מדקדק שהרי לצורך העניין די היה אם אמר הכתוב כי תצא למלחמה ונתנו וגו' אלא לומר שאין מלחמת היצר מלחמה התלויה בחפצנו האם נצא או נחדל כי היצר הוא אוייב ומתנכל שלא ינוח ולא ישקוט שעליו נאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו.. ואין לנו מנוס מלהלחם בו כי על כל מכה שלא ניתן לו הוא יכה בנו בכפליים.. ובעל החת''ס מעורר על מה שאמרו ז''ל על יצרו של אדם שמתגבר עליו בכל יום ואילמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו, כי תנאי בדבר הודיעתנו תוה''ק שהאדם חייב לעשות את שלו ולצאת להילחם ביצרו ואז יהיה ה' בכסלו לנצחו ולהנצל מהרשת שפרש לו.. ורבינו בעל הקדושת לוי כתב בזה''ל: כבר נודע שיש ב' התעוררות, התעוררות דלעילא והתעוררות דלתתא, ואין האדם רשאי לסמוך עצמו על התעוררות דלעילא, רק ליהנות מיגיע כפו להתעורר מעצמו, ואז נחה עליו רוח ה' התעוררות דלעילא, כי הקב"ה יהב חכמ' לחכימין, כאשר מתעורר עצמו והוא בבחי' חכם כבר, אז הש"י יהיב חכמ' ושולח לו התעוררות העליון, אמנם כשהתינוק קטן, האם צריכה להטות עצמה להתינוק שיניק, כן הש"י כשאין לאדם שכל כלל שיוכל להתעורר מעצמו, שולחין לו התעוררות דלעילא, ודע שכתוב הט"ז בש"ע סימן א', שיהא הוא מעורר השחר ולא השחר מעורר אותו, ר"ל שיהא הוא מעורר ע"י עצמו השחר, היינו התעוררות עליון, ולא השחר מעורר אותו ע"ש. וז"ש כי יקרא קן צפור, צפור מל' צפרא, דהיינו בהירות ר"ל כשיקרה לך בהירות והתעוררות עליון יאיר עליך בדרך, פי' בדרכי ה' בהליכות עוה"ב דהיינו במע"ט, או בעץ עץ החיים זו התורה, והאם רבצת על האפרוחים, פי' מחמת שאתה עדיין אפרוח קטן בדעת, להתעורר עצמך, לכן צריך האם, אימא עילאה לרבץ עליך בתחילה, הגם שהמדה ליהב חכמה לחכימין, אמנם אתה אין לך שכל שתהא תוכל להתעורר עצמך מלתתא, ואעפ"כ לא תקח האם על הבני', לא תסמוך על התעוררות דלעילא, מה שאימא עילאה רובץ על כו'. דהיינו עליך. למען יטב לך. פי' ע"י התעוררות שלך יש להבורא יותר תענוג, כמאחז"ל ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים, התענוג שמביאים בבורא הוא נקרא פרנסה, ונמצא על ידי התעוררות שלך, יש להש"י יותר תענוג, ולפי רבות התענוג ירבה השכר שלך ויהי' טוב לך, וזהו והארכת ימים. פי' עוד טובה יגיע לך ע"י שתתעורר עצמך במעלת הקדושה מצד מעשיך הטובים, אז יהי' מקים להתעוררות עליון להיות זמן רב אצלך, משא"כ כשבא התעוררות עליון מקודם, שאתה בחוסר כל, אין מקים להתעוררות לשרות בו זמן רב, וזהו והארכת ימים, ימים מלשון הבהירות, דהיינו הבהירות שנתן לך מלעילא תגרום שתאריך אותו, שיהי' אצלך זמן רב, שלא תשלח את האם, פי' שלח מלשון הפשט', והיינו להפשיט אותך מגשמיות כשאתה רוצה האם הוא התעוררות עליון, למען יהי' מנוח לכף רגלה על מה לשרות:ועוד אמרבינו החת''ס בפסוק ושבית שביו שאנו חייבים לשבות מכף היצר את תחבולותיו בהם הוא שובה את שביו, וכי לעולם לא יתחיל בגדולות אלא בזוטות שאין האדם נותן דעתו עליהם וממשיך את האדם קמעה קמעה היום אומר לו עשה כך ולמחר כך.. ממנו נלמד (כאימרתו של רבי נחמן מברסלב-שהמעט מן הטוב הוא גם טוב ..) להתעלות בלומרש'ט בזוטות דרגא אחר דרגא, ולהיזהר מבחינת ההריסה שהיא הקפיצה מבחינת הדיוט להנהגות הפרושים שסופו בנפילה נוראה עד שיתיאש לגמרי רח''ל  ואני עני לבי אמר לי כי בשביית היצר עלינו לנהוג בו כדרך שהחיילות נוהגים בחיילי האוייב שנפלו להם, כי בראש וראשונה ינהגו בו בטוב עד שיתחקרו אותו יפה יפה וילמדו מפיו על חיל האוייב מזימותיו ותחבולותיו וכך עלינו לנהוג במלחמת היצר בבחינת מאויבי תחכמנני וכי ממנו נקח לעבוד את השם להיות אוהבים אותו בבחינת בכל לבבך בשני יצריך. וראיתי בפירוש האוה''ח הקדוש עה''פ ושבית שביו הגיון עמוק מני עמוק-כי את היצר עצמו אין שייך לשבות כי כולו דמיון תעתועים הבל הבלים שאין בו ממש, רק תשבה ממנה את ניצוצות הקדושה שהוא גזל ושבה ממך בבחינת שביו..ע''כ  ועוד הייתי מתלבט בדבר שהרי בהתבונן במהות הדברים נמצא שהאדם ויצרו חד הם, ודי לנו בדברי בעל חובה''ל שהבאנו: הוא יצרך הנמסך בכוחות נפשך, והמעורב במזג רוחך, והמשתתף עמך בהנהגת חושיך הגופניים והרוחניים, המושל בסודות נפשך וצפון חובך, בעל עצתך בכל תנועותיך הנראות והנסתרות ונכנס בכלל נאמניך ואנשי עצתך וסגולת אוהביך..  וכי יעלה על הדעת שרצונו יתברך הוא שנהיה כאותם עלובים הלוקים בשנאה העצמית סלף-הייט בלע''ז שנלחם ונחבוט עצמנו בעצמנו כי מניין נדע להבחין בצפונות לבבנו בין אוהב לאוייב כאשר הכל בכל כלול בנו.. ואכן כן הדבר שאמרו הפהילוסופים על המסתגפים והמתבודדים הנוצרים בבתי הנזירים שדומה מלחמת היצר שלהם למעשי מאלפי החיות שהחיות היוצאים מתח''י לשעשועי הקירקס אינן יצורים כברייתן, אלא חיות שהרסו בהם את טבע מהותם והם עדיין קיימים כיצורי פגומים ומעוותים כמו גוף של אריה שרוחו כרוח הכבשה ודמות דוב אדיר שאינו אלא כלב צויתן.. כי כל עוד האריה הוא אריה הוא יהיה נוהג כאריה, והדוב ינהג כדוב כל עוד הוא דוב.  והרי תוה''ק חפצה שנהיה אנשי קודש ובראש וראשונה אנשים שהם אנשים במיטבם בגוף נפש ורוח ולא כאחוזי טירוף השיגעון שמסוכסכים עם עצמם וחובלים בנפשם כי מקצתם לא יסבול את מקצתם. על כן דומה לי שסוד מלחמת היצר הוא בתיבת כי תצא שהבורא גם נתן בנו עם סגולה את היכולת שנתחבר לנקודת קדושת יהדותנו שתחלצנו נצא ונתעלה ולו לשעה קלה מעל עצמנו. ועניין ה'כי-תצא' הוא דבר רחב מאוד מריש כל דרגין עד מתת כל דרגין וגם בתנועה הראשונית והקלה שאיש הישראלי עושה על מנת להנתק מעובי גשמיותנו הוא כבר בגדר היוצא למךחמה, או למזער שנשתוקק מפרק לפרק לצאת מעט קט מגבולות עצמנו ולהביט בדרכינו בריחוק מה מהאני המהוה אותנו בעיני מאווינו, וננסה לראות את עצמנו בלי משקפי התרמית והצידוק העצמי רק כפי שאנו כדרך שהקרובים והאהובים לנו רואים אותנו, ונשאל את עצמנו במפוייס ובמפוכח במה אנחנו מסוגלים להשתפר ולהשאר עצמנו, ואז נהיה כשרים שהשי''ת יעזרנו ומשפלות דלותנו ירוממנו א''ס. והנה פנינה יקרה על הפטרת פרשה זו בסה''ק דגל מחנה אפרים שאמר: רני עקרה לא ילדה כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה' כי אמר אא"ז זללה"ה כי כל התפלות עושים פעולה בעולמות העליונים ולפעמים בקצה הארץ וסמך ע"פ כרום זולת לבני אדם אלו דברים שעומדים ברומו של עולם שנעשים מזה דברים נוראים ברומו של עולמות ובני אדם סוברים שלא נתקבלו תפלתן לכן מלזלין בהם וזה רני עקרה לא ילדה כנ"ל כי רבים בני שוממה פי' התפלות אשר אתה סובר שהם שוממים עושים פעולות גדולות יותר מראייתך הגשמי'.. ע''כ