דבר תורה לפרשת חוקת

מאת יהודי פשוט

ברשות אדוני יקירי הגאון המשפיע הדגול פמ''מ כש''ת הרב מוהרח''ש שליט''א

וידבר ה' אל־משה ואל־אהרן לאמר: זאת חקת התורה אשר־צוה ה' לאמר דבר׀ אל־בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימה אשר אין־בה מום אשר לא־עלה עליה על: 

מדרש רבה: זאת חקת התורה אשר־צוה ה' לאמר - רבי יצחק פתח על הכתוב בדבר קהלת כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, ואני עני הייתי מתמיה בדבר בדרך ששאל רבינו בעל הנועם אלימלך: זאת חוקת התורה כו'. פירש רש"י "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לכך כתיב בה חוקה לומר גזירה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה". ויש להקשות שלהלן כתב רש"י בשם ר' משה הדרשן טעם על מצוה זו "תבא פרה כו'", א"כ קשה כיון שיש טעם למה כתיב בה חוקה..ע''כ  ועוד מצאנו ובכו''כ ממפרשי המקרא שהם אכן חכמו גם חכמו רבות במצוה זו, מה גם שבשום מצוה שצותנו תורה לא יעלה על הדעת שנרד לתכלית דעת המצוה ית''ש. ע''כ ישרו בעיני הדברים שאמרו בשם הגאון מבריסק שאפשר לומר דקאי על כללות עניין המות אדם כי ימות וגו' וכל מבוכות אנוש הקשורות בה שגם החכמים שבאדם יתלבטו בהם ואין להם ממנו מנוח..  ועל כפל אמרו ית' זאת חוקת התורה בזא''ז כתב הרמב"ן שהוא מסורס כמו דבר אל בני ישראל זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר ויקחו וגו'. ואני עני מתיישבים לי יותר דברי רבינו הנצי''ב שהלך בפירושו על דרך מהר''י אברבנאל בפירושו הרחב ואמר בהעמק דבר : אין דבר ריק בתורה. והיינו, שלפנינו יתבאר שהיה משונה פרת משה משארי פרות לדורות בכמה משמעויות באותה פרשה. וא"כ הרי זה מתפרש פסוק זה לשני זמנים. זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר ויקחו וגו' היינו לדורות. דבר אל בני ישראל ויקחו אליך וגו' לשעה זו. וכבר נתבאר כמה פעמים דלשון צוה משמעו כמה פעמים קבלה ומשנה תורה שבע"פ. ודבר הוא דברים כמשמען. עיין מה שכתבתי לעיל ה' פסוק ד' ואלו היה כתיב דבר אל בני ישראל זאת חקת התורה לא היינו מפרשים הכי. ויקחו אליך. כפרש"י שתקרא על שמו. והוא משום שיש במעשה פרה זו יתרון גם במעשיה שהיא דוקא בסגן. ולדורות קיימא לן שכשרה גם בהדיוט. ועוד יש מקראות שהיה מתפרש באותה שעה באופן אחר מלדורות כאשר יבואר. ובפירושו על הפסוקים: זאת חקת התורה אשר־צוה ה' לאמר דבר׀ אל־בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימהאשר אין־בה מום אשר לא־עלה עליה על: ביאר רבינו הרמב''ן את עניין טומאת המת בתכלית הקיצור ואמר: וטעם טומאת המת - בעטיו של נחש , כי הנפטרים בנשיקה לא יְטמאו מן הדין , והוא שאמרו: צדיקים אינן מְטמאין. ולכך אמר הכתוב: זאת חקת התורה -כלומר: הנחקקת מן התורה , והיא תורה שבעל פה; ורבינו בעל העקדה אמר: כי אחר שכל דבר אשר יופסד יופסד אל הפכו יחויב מזה שהדבר שהוא יותר טוב ושלם יופסד אל דבר היותר רע ויותר נמאס, ומן השרש הזה נמשכו דיני הטומאה כי המיתה הוא הפסד הבע"ח או הצומח, הנה כשימות האילן שאין בו רק נפש הצומחת יתהוה ממנו רקב ועפר ואין בו שום טומאה אבל כשיופסד הבע"ח שיש בו נפש חיונית יקרא נבלה ויש בה טומאת מגע ומשא, אולם כשיופסד האדם השומר תורה ומצות שיש בו נפש אלהית נבלתו פחותה ומאוסה יותר מפגרי בע"ח ויש בו טומאת אהל וטומאת שבעה, כי הנפש הזאת כשתופסד לא תעדר לבד אבל ישאר ממנה מציאת רע ורוח טומאה כפי מעלת הנפש שנפסדה, ולכן הכותים אין מטמאין טומאת אהל כי אין להם שלמות הנפש הזאת וכו.. ורבינו המלבים בהערותיו סבר על דרכו ואמר: וכבר התבאר אצלי שהנשמה האלהית הבאה אל האדם ממרומים שעליו אמר ויפח באפיו נשמת חיים היא אין לה שום הרכבה עם הגוף, ובמות האדם לא תופסד רק תתפרד ממנו ותשוב אל שרשה אל צרור החיים, אמנם נפשו ההיולאנית הנקראת בשם רוח, שהיא נולדת עם הגוף והאדם בימי חייו יעשה בה מלאכת האלכימיא להפכה לעצם רוחני נבדל היא דבוקה עם הגוף דבוק חזק ונקשרה עמו בקשר אמיץ כי מולדת בית מכח החומר, והגם שקודם חטא אה"ר היה יכול להפשיטה מן הגוף בעודו בחיים, אחר חטא אה"ר נתמזגה עמו ולא תפרד ממנו עד יום מותו. והנה המלאכה אשר האדם עושה בה בימי חייו להפכה אל עצם רוחני נבדל ע"י העיון המעשה שעל ידם יפרדו מהם החומריות ויהיו לעצם נבדל רוחני, מלאכה זו לא יצליחו בה רוב בני אדם לעשותה בשלמות, והנפש הזאת לא תתפרד מחברת החומר תיכף אחר המות לגמרי, באשר גם המעשה והעיון שהם האמצעים האלכימיים העוסקים במלאכה זאת כל ימי חייו אינם נקיים מתערובות פניות זרות וכונות חוץ פונים להנאת חומריים ואהבת עצמו, ועי"ז תתקלקל המלאכה הזאת ולא תגיע לשלמותה, וע"כ גם אחר המות נשארו חלקים אלה הרוחנים מעורבים עם הבשר המת ונפסדים עמו ובהם שורה רוח טומאה גדולה אשר מטמא באהל טומאת שבעה, עד שיתבלה הגוף בעפר שאז יתפרדו החלקים האלה וכמ"ש בפי' שה"ש בפסוק אחות לנו קטנה, וכבר אמרו בגמרא כל מה שאומרים בפני המת וכו' וחד אמר עד שיתעכל הבשר דכתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, כי כ"ז שלא נתעכל הבשר עדיין חלקי נפש סבוכים בבשר ומתערבים עמו, וכבר פי' בצל"ח בגמ. ברכות במעשה של החסיד שלן בבית הקברות ושמע שתי רוחות שמספרות זל"ז ואמרה לחברתה בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות באה לעולם ואמרה לה איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים, שר"ל שמפני שנקברה במחצלת של קנים לא נתעכל הבשר ולא יכלה להתפשט מן הבשר ולעלות למעלה, וחלקי הנפש הזאת הנפסדת אשר רוח טומאה שורה בם כשיגעו באדם החי או אם יהי' עם האדם החי באהל יטמאו אותו טומאה חמורה. ואני עני לבי נמשך אחרי סוף דברי רבי יוחנן בפסיקתא: גוי אחד שאל את רבן יוחנן בן זכיי, אמר ליה: אילין מיליא דאתון עבדין נראין כמן כשפים: מביאין פרה ושוחטין אותה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה, ואחד מכם מטמא למת - ומזין עליו שתים שלש טיפים, ואומרין לו טהרתה! אמר לו: לא נכנסה רוח תזזית באותו האיש מימיו? אמר לו לאו; אמר לו ולא ראיתה אחר שנכנסה בו רוח תזזית? אמר לו הין; אמר לו: ומה אתם עושין? אמר לו מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו ומרבצים עליה מים - והיא בורחת! אמר לו: ולא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר? כך הרוח הזה, רוח טומאה היא, דכתיב וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה וג' (זכריה יג ב) וכיון שיצא אמרו לו תלמידיו: רבינו לזה דחיתה בקנה, לנו מה אתה משיב? אמר להם: חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרים! אלא גזירתו של הקב"ה הוא! אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, ואין אתה רשאי לעבור על גזירתי! זאת חוקת התורה!!  וטעם מצוותו ית''ש הקרובה אל השכל שכל שהשי''ת הזהיר בתורתו  שנתרחק מתועבות המצרים ונימוסיהם, ובימינו שנתגלו שרידי התרבות המצרית שנקברו תחת חול המדברי היבש ובמעמקי הפירמידות יתגלה לעינינו עד כמה שאלה היו משוקעים בעיסוקם בגופות מתיהם, ואימתו עדויות כותבי הקדמוניות היוונים בעניין הזה, וכך כתב מהר''י שור בפירושו על התורה: זאת חוקת התורה - חוק של הוראה. ויקחו אליך פרה אדומה - לפי שלא יהו בני אדם מצויין אצל מיתיהם מתוך חיבתם , ויצערו יותר מדאי; אי נמי , שלא יהו דורשים אלהמתים ובעלי אוב (ראה דב' יח , יא) , החמיר הכתוב בטומאת מת יותר מכל טמאות שבעולם , לעשותו אבי אבות הטומאה; שמטמא אדם וכלים , ואף מטמא באהל (ראה משנהכלים א , ד) , ועושה חרב כחלל (ראה שבת קא , ב). ואף מפני כבוד הבריות , שלא יעשו מעורם נודות ושטיחין , מעצמותיהן כלים להשתמש בהם , כמו בעור בהמות ועצמותיהן; וזהו גנאי לבריות. וכן אמרו רבותינו (ראה חולין קכב , א): מפני מה עור אדם מטמא? שלא יעשה אדם עור אביו ואמו שטיחין. מפני מה עצם אדם טמא? שלא יעשהאדם עצמות אביו ואמו תרוודין. ולפי חיבתן - טומאתן , כמו שאמרו רבותינו (ראה משנה ידים ד , ו) לצדוקים , שאמרו: קובלני עליכם פרושים , שאתם אומרים: ספר תורה מטמא ידים , וספרי מרון אינם מטמאין את הידים; וענו להם: קובלנו עליכם צדוקים , שאתם אומרים: עצמות יוחנן כהן גדול מטמאין ― לכך לקח 'יוחנן' , שהוא חשוב בעיניהם על שנעשה צדוקי ― ועצמות חמור טהורים. אלא לפי חיבתן של אדם טמאים יותר מן החמור , שלא יזלזלו בהם; הכא נמי , לפי חיבתן טומאת.. ובספה''ק נועם אלימלך מצאנו בפרשה זו מוסר נורא שאמר: על אמרם ז"ל "הפרה מטהרת טמאים ומטמאת טהורים", האנשים אשר הם שלמים ויראים בעיניהם ונגד פניהם נבונים ומדמים בנפשם שהם יוצאים י"ח בעבודתם להש"י, בודאי הם טמאים לנפש ועדיין הם מלוכלכים בעוונות וחטאים ולא יבינו בחשכה יתהלכו, אבל הצדיק העובד ה' באמת הוא להיפך, שכל מעשיו ועבודתו להש"י מדמה הכל בנפשו שאינו עושה כלום, ומוצא בעצמו תמיד חסרונות שמחסר בעבודתו ולא עשה כתיקונו, ועי"ז הולך ומתגבר בכל יום בעבודתו, ותמיד אינו נוח לו ממעשיו ואין לו מנוחה והולך עד אין קץ ותכלית, וזהו "מטמא טהורים" ר"ל הצדיקים הטהורים היא מטמאת, פירוש שמדמים בעצמם שהם טמאים ח"ו בחטאם, "ומטהר טמאים" ההיפוך ברשעים החוטאים שחושבים תמיד שהם הצדיקים הטהורים. וזהו "מי יתן טהור מטמא לא אחד", ר"ל מי יתן טהור מטמא, פירוש שיהיה לו טהרה מזה שהוא מטמא עצמו, דהיינו שעי"ז יהיה לו טהרה באמת, כי לפעמים נמצא אדם שאומר שמחסר בעבודתו ית"ש ומטמא עצמו ובאמת הוא כך, אבל הצדיק האמיתי עי"ז יבוא לו טהרה ופרישות יותר שהוא מתאמץ ומתגבר בכל יום, וזהו "מי יתן כו' לא אחד" ר"ל מי שהוא במדריגה אחד תמיד ואינו מתחזק יותר להיות הולך בעבודה, זה אינו טהור מטמא… ושם חזר לביאור הכתוב "דבר אל בני ישראל" פירוש שציוה ה' למשה ולאהרן שידברו עם בני ישראל ויתחברו עמהם, דגם הצדיקים גדולים צריכים התחברות לשאר הצדיקים הקטנים מהם ועל ידיהם יבוא להם מדריגות יותר, וזהו "דבר אל בני ישראל" פירוש תתחברו עמהם, ועי"ז יפעלו לך "ויקחו אליך פרה אדומה תמימה", היינו מה שהצדיק מוצא בעצמו חסרונות שהוא כ"פרה" סוררה ומלוכלך בחטאים הנקראים "אדומה" ע"ש אם יהיו חטאיכם כשנים, יהיה המדריגה הזאת עמו "תמימה", ר"ל שיהיה תום לבבו באמת שכן הוא שאינו עובד השם כלל, אבל באמת "אין בו מום" כלל בהצדיק הזה, שאין בו נדנוד חטא ועוון כלל. "ונתתם אתה אל אלעזר הכהן" ר"ל המדריגה הזאת תמסרו גם להצדיקים הקטנים מכם, "ושחט אותה" ר"ל שגם הוא ישחוט וימסור נפשו על הדבר הזה ויהרהר בתשובה על שהוא מקצר בעבודה, "לפניו" פירש רש"י זר שוחט ואלעזר רואה, "לפניו" הוא לשון פנימיות, דכיון רש"י ז"ל בזה דקשה היתכן דצדיק גמור יהיה צריך לשחוט ולמסור נפשו כשמוצא איזה חסרון בעצמו כמו זר שהוא זר לגמרי בעבודת הבורא, לזה אמר "זר שוחט" פירוש שמי שהוא זר בעבודה צריך למסור נפשו ולעשות תשובה גמורה, "ואלעזר רואה" ר"ל אבל הצדיק גמור אשר באמת אין בו מום רק מחמת גודל צדקתו הוא מוצא בעצמו חסרונות תמיד, זה א"צ רק לראות שיסתכל תמיד כך וילך ממדריגה למדריגה בהרהור תשובה לבד ויתכפר לו. וק"ל..ע''כ ורביה''ק בעל הקדושת לוי אמר: ודברתם אל הסלע לעיניהם גו' יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל (במדבר כ, ז-יב). הנה רש"י והרמב"ן חולקים בחטא של משה אחד מפרש על שאמר לישראל שמעו נא כו', ואחד מפרש על שהכה את הסלע. והנראה שטעם אחד הוא, כי זה גרם זה. והנה יש שני בחינות במוכיח שמוכיח את ישראל שיעשו רצון הבורא ברוך הוא. אחד, שמוכיח בדברים טובים, דהיינו שאומר לכל איש ישראל גודל מעלתו ומקום מקור מחצב נשמתו אשר באמת נשמת ישראל חצובה למעלה מכסא כבוד וגודל הנחת רוח אשר להבורא יתברך כביכול ממצות כל איש ישראל וגודל השמחה אשר בכל העולמות בעשות איש ישראל מצות הבורא בזה ובזה התוכחה מטה את לב בני ישראל לעשות רצון הבורא ברוך הוא לקבל כל איש מישראל עול מלכות שמים עליו. ויש שמוכיח את ישראל בדברים קשים ובדברי ביושים עד שהם מוכרחים לעשות רצון הבורא. והחילוק שביניהם, זה שמוכיח את ישראל בטוב מעלה את נשמת ישראל למעלה למעלה ומספר תמיד בצדקת ובגדולת ישראל כמה גדול כוחם למעלה וראוי הוא להיות מנהיג על ישראל. וזה שמוכיח את ישראל בדברים קשים אינו בבחינה הזאת. והנה זה שמוכיח את ישראל בטוב ומספר תמיד בגדולת ישראל וצדקתם אז כל הדברים הנבראים בעולם צריכין לעשות מעצמם הרצון של ישראל לדבר שנבראו, דהיינו בשביל ישראל. אבל אם אינו מספר ומעלה צדקת ישראל אז צריך להכריח כל הנברא בהכרח גדול לעשות מה שנברא, דהיינו לעשות רצון ישראל. והנה משה אמר בכאן שמעו נא המורים, הוכיח את ישראל בדברים קשים ולכך הוצרך להכות את הסלע לעשות מה שנברא, כי אילו היה מעלה את ישראל כנ"ל, וכמו שהיה כוונת הקדוש ברוך הוא ודברת אל הסלע, כי אז היה מדבר אל הסלע אתה שנבראת בשביל ישראל והם במעלה גדולה צריך אתה לעשות מה שנבראת, דהיינו להוציא מים לישראל. אבל עתה שהוכיח את ישראל בדברים קשים שמעו נאכו', הוצרך להכות את הסלע לעשות רצון ישראל, ונמצא זה גרם את זה וטעם אחד הוא. וזהו הרמז יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, כי זה שמוכיח את ישראל בטוב יכול גם הוא להשיג את העם זה השכל. וזה הרמז להקדישני לעיני בני ישראל, כמאמר חכמינו ז"ל עיני עדה, חכמי עדה שגם הם ישיגו זה השכל..ע''כ. והנה נאים נחמדים דברי החיד''א בפירושו לפרשה:  זאת חקת התורה וכו'. רבינו אפרים בפרישתו (כתב יד) דורש כל הפרשה על התורה וז"ל בקצור. ויקחו אין קיחה אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם. זאת חקת התורה גימטריא אלף תקלב רמז לאותיות התורה שעולים כך עם ה' כפולות ועם ל"ב נתיבות חכמה (אח"י פירוש אם תמנה כ"ב אותיות כל אות כמספרה ותוסיף ה' נגד ה' כפולות מנצפ"ך יעלו אלף ת"ק ותוסיף ל"ב כנגד לב נתיבות חכמה יעלו אלף תקל"ב כמנין זאת חקת התורה. ואפ' את"ק גימ' אשר הרומז לבינה כמו שאמר בזה"ק ול"ב נתיבו' חכמה) ויקחו אליך כיון שעסק בתורה היא נקראת על שמו פרה זו תורה שפרה ורבה אדומה כל המאדים פניו על ד"ת היא מתקיימת בידו. תמימה שנאמר תורת ה' תמימה אשר אין בה מום שנאמר אין בהם נפתל ועקש. לא עלה עליה עול שנאמר חרות וכו'. ולקח אלעזר כלומר אין אדם זוכה לעטרה זו אא"כ עזרו הקב"ה. ונתתם אותה אל אלעזר שנא' וממתנה נחליאל. והוציאו אותה אל מחוץ למחנה שיהיו הדברים מתפשטים עד סוף העולם. ושחט אותה לפניו שיכשיר הדברים כשחיטה שמכשרת. מדמה באצבעו דמ"ה גי' מ"ט פנים מ"ט שערי בינה. ושחט כמו זהב שחוט. ושרף הלא כה דברי כאש. עץ ארז בני אדם גדולים. ואזוב קטנים. ושני תולעת שמשימין עצמן כתולעת על ד"ת. וכבס בגדיו שיהיו דבריו מחוורין כשלמה. ורחץ בשרו במים בתורה וטהר שהתורה מטהרת. ואסף איש טהור כמשז"ל בשעה שמפזרין כנס. והניח מחוץ שלא יורה עד שיגיע להוראה. והיתה לעדת בני ישראל למשמרת שהתורה משמרת לומדיה. למי נדה ליצה"ר וכו'. חטאת היא שבירתו וחסרונו של יצה"ר. ולגר הגר התורה הפקר לכל. יטמא יתחטא בו. הנוגע במת זו ע"ז כלומר אפי' יש בו שמץ ע"ז התורה מטהרתו. הוא יתחטא ביום הג' כשיבא היום דכתיב ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו התורה מליצה בעדו. וביום הז' לסוף אלף ז' וכו' ואם לא יתחטא שלא למד תורה ואין בידו מ"ט לא יטהר לעולם זאת התורה אדם כי ימות אין התורה מתקיימת וכו'. ונתן עליו מים חיים וזרקתי עליכם מים טהורים עכ"ל בקצור.. ע''כ ורביה''ק בעל השפת אמת אמר: בפסוק אז ישיר ישראל: הקשו כי השירה הי' צריך להיות בתחלת הבאר שניתן להם. אבל הענין הוא עפ"י ביאור הפ' באר חפרוה שרים פי' שהתחלת פתיחת מקור הקדושה הי' ע"י אנשים גדולים כמ"ש דחפרוה אבהן. ואא"ז מו"ר ז"ל פי' שרים שמושלים ביצרם ולבם ברשותם. כרוה נדיבי עם הם גם אנשים פשוטים שיש בהם רק הנדיבות ורצון התשוקה לעבודת הבורא ית'. וע"י שנפתח בגדולים יכולין הפשוטים ג"כ למצוא אח"כ השייך להם. לכן נק' כרוה שהיא החפירה יותר עמוקה כמו שדרשו כי יכרה איש בור להביא כורה אחר כורה כו'. ויוכל להיות שהפשוטים חופרים ביותר עמוק פי' שממשיכין ההארה גם לעולמות התחתונים ומדריגות התחתונות שאין הצדיקים יכולין לירד כ"כ. ולכן לא נזכר מרע"ה בשירה זו כי באמת דכאן התחיל דור אחר אשר לא נתמשכו אחר מדריגת מרע"ה לכן נאמר יען לא האמנתם בי להקדישני כו' לא תביאו כו'. וחלילה לומר כי הי' זה עונש בלבד למרע"ה. אבל הי' זה ראי' והוכחה שאינם המנהיגים של דור הנכנס לא"י. ומרע"ה כפי מדריגה גבוהה שלו לא הי' רואה שיהי' כ"כ התפעלות לבות בנ"י לומר שירה עתה כענין לגבי משה מילתא זוטרתא היא. וענין שירה הזאת הי' ע"ז שגם אחר החטא זכו להתקרב ונפתח להם הבאר שהוא רמז לתורה שבע"פ על ידי הנדיבות כנ"ל. וע"י הבטחון בהבורא ית' כמ"ש במשענותם. שיש לעולם קצת רשימה בכל איש ישראל. וע"י הרצון והבטחון להתחזק בזו הרשימה יכול לתקן הכל. וזהו במחוקק במשענותם. וממדבר מתנה אף שא"י כלל איך. רק ע"י הביטול להבורא ית' שעושה עצמו הפקר כמדבר זוכה במתנה ואח"כ זוכה עוד לתקן עצמו שיהי' לו ג"כ השגה ושייכות למתנה זו וז"ש וממתנה נחליאל. וכל אלה המדריגות היו למטה ממדריגת מרע"ה כנ"ל.. ועוד אמר: בענין מי מריבה דאיתא במדרש שנענש על שאמר שמעו נא המורים. והרמב"ן הקשה ע"ז הטעם שהרי בודאי חטאו בזה דכתי' ויקציפו על מי מריבה וגם מ"ט לא האמנתם בי. וגם ענין לקיחת המטה כיון שלא הי' הכוונה להכות ע"ש. ונ"ל דכתי' בפרשת קרח השב כו' מטה כו' לפני העדות כו' לאות לבני מרי ותכל תלונותם כו'. כי באמת בנ"י מאמינים בני מאמינים. אך ע"י החטא ניטל מהם שורש האחדות. והקב"ה נתן אות המטה שבזה יתדבקו למטות אבותם כמ"ש מטהו יפרח להיות דבוק בשורש ובזה נתעלו כל מטות בנ"י. ולכן אמר קח כו' המטה והקהל את העדה שבזה יבואו אל האחדות ויפתח להם הבאר כמ"ש אסוף את העם ואתנה להם מים. ומיד שראו המטה נתהפכו להיות מאמינים בני מאמינים. ובזה שגג משה רבינו ע"ה שקרא להם המורים עתה. ולכן כל הקלקילים שכתוב במדרשים שנעשה בזה שהכה במטה ופעמים. הכל הי' בשביל שחשב משה רבינו ע"ה שעדיין הם מורים ואינם ראוים להתמשך אחר נס העליון ונשתנה הנס למדריגה שלמטה כמ"ש בזוה"ק בפסוק תוחלת ממושכה כו' ועץ חיים תאוה באה כמ"ש במ"א מזה. וז"שלא האמנתם בי להקדישני לעיני בנ"י א"כ הכל מיושב. כי בזמן שבא הארה עליונה מתהפכים בנ"י כמו בש" בכח הנשמה יתירה. כי גם המטה שהוא במשכן לפני העדות הכל ענין אור הגנוז שמאיר מסוף העולם ועד סופו. וכשבא הארה משם מתאספין בני ישראל אל השורש ונתקן הכל ונפתח להם הבאר והכל ענין אחד.. ע''כ. ובזוה''ק פתח: "וידבר יי' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חקת התורה אשר צוה יי' לאמר וגו" ר' יוסי פתח וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. ת"ח מלין דאורייתא קדישין אינון עלאין אינון מתיקין אינון כמה דכתיב הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש וגו' מאן דאשתדל באורייתא כאלו קאים כל יומא על טורא דסיני וקביל אורייתא הה"ד היום הזה נהיית לעם והא אוקמוה חברייא כתיב הכא זאת חקת התורה וכתיב וזאת התורה מה בין האי להאי. אלא רזא עלאה הוא והכי אוליפנא. וזאת התורה לאחזאה כלא ביחודא חד ולאכללא כנ"י בקב"ה לאשתכחא כלא חד. בגיני כך וזאת התורה אמאי תוספת וא"ו אלא הא אתמר לאחזאה דכלא חד בלא פרודא וזאת כלל ופרט כחדא דכר ונוקבא ובג"כ וזאת התורה ודאי. אבל זאת בלא תוספת וא"ו חקת התורה ודאי ולא התורה. דינא דאורייתא דגזרה דאורייתא. ת"ח זאת אשר ללוים ולא וזאת דהא מסטרא דדינא (קשיא) קא אתיין ולא מסטרא דרחמי. א"ר יהודה והא כתיב וזאת עשו להם וחיו ודא בליואי אתמר ואת אמרת זאת ולא וזאת. א"ל ודאי הכי הוא וקרא מוכח מאן דאחיד סמא דמותא אי לא יערב ביה סמא דחיי הא ודאי ימות וע"ד וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו בגין דסמא דחיי מערב בהדיה וזאת עשו וחיו ולא ימותו ודאי וזאת אצטריך להו ולא זאת. בגיני כך וזאת התורה ממש ביחודא חד ביחודא שלים כללא דדכר ונוקבא ידו"ד. זאת ה' בלחודוי וע"ד זאת חוקת התורה.. ע''כ