דבר תורה לפרשת קרח

מאת יהודי פשוט

ברשות אדוני יקירי הגאון המשפיע הדגול פמ''מ כש''ת הרב מוהרח''ש שליט''א

ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן / ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם.

ויקח קרח ולא פירש הפסוק מה לקח וחז"ל דרשו (סנהדרין ק"י) לקח מקח רע לעצמו. ובמדרש תנחומא (במדבר טו) לקח עצמו לצד אחד כמו שמפרש רש"י ואמנם הראב"ע פירש שלקח אנשי' עמו. סוף דבר שלכל המפרשי' הנה העיקר חסר מן הספר: השאלה הב' אם היה ענין קרח כדברי אונקלוס ואיתפליג רוצה לומר שעשה מחלוקת עם משה ואהרן. למה אמר שנית ויקומו לפני משה. ואמר שלישית ויקהלו על משה והם שלשה מאמרים ויקח קרח ויקומו ויקהלו. שענין שלשתם אחד הוא כפול ומכופל בדבר הזה.. (ע''כ לשון הר''י אברבנאל) :ואני עני מתקו לי עדנת דברי רש''י בתחילת הפרשה ואמר שהיא נדרשת יפה.. ויפה אמר  כי פשטות תיבת ויקח מיתרגמת בכמה אופנים וכו''כ פירושים שלכאורה דחוק להלמם בדרך הלשון מצד המשך העניין. ואני עני אומר בדרך צחות כי ויקח קרח פונה אלינו מקבלי התוה''ק כי נקח לקח רעת המחלוקת ממעשה קרח שהיא כאש מתלקחת המכלה טובים ורעים ר''ל, ומקום הניחו המפרשים לרבינו המלבי''ם להתגדר באשר אמר: "ויקח קרח", הנה אמרו חז"ל באבות כל מחלוקת שהיא לש"ש סופה להתקיים וכל מחלוקת שאינה לש"ש אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהיא לש"ש זו מחלוקת הלל ושמאי ואיזו היא מחלוקת שהיא שלא לש"ש זו מחלוקת קרח ועדתו, והיה ראוי לאמר זו מחלוקת קרח ומשה, כמ"ש זו מחלוקת הלל ושמאי, אולם חז"ל למדונו שמחלוקת שהיא לש"ש, כל כת משני צדדי החולקים מתאחדת בעצמה כי כלם מתכונים לתכלית אחת לש"ש, אולם מחלוקת שאינה לש"ש רק מפני אהבת הכבוד ואהבת עצמו, אז יש מחלוקת ונגוד גם בין האנשים שהתאחדו לעמוד בצד אחד, כי כל אחד מן היחידים מכוין תועלת עצמו ומתנגד לכונת חברו שהוא ג"כ מכוין תועלת עצמו, כענין שהי' מחלוקת גם בין קרח ועדתו, כי כל אחד מהעדה הרעה הזאת התכוין כוונה אחרת מתנגדת לזולתו.. ואני בעניי הארכתי כאן בדברי אשתקד כי כי כמעט כל מחלוקת מתחילה כאילו מקנאת האמת ותביעת הישר והטוב אך סופה מוכיח על תחילתה שהיא בעצם ילידת החיה שבאדם בפרוע פרעות מידות הקנאה והשנאה המעוורות להשחית ולאבד ר''ל.. ועל המחלוקות אמרו הפקחים שקרבנה הראשון של כל מלחמה היא מידת האמת.. ואכן רבינו בחיי פתח פירושו לפרשה זו בדברי מוסר על יסוד הפסוק: שוחר טוב יבקש רצון ודורש רעה תבואנו, בוטח בעשרו הוא יפול וכעלה צדיקים יפרחו (משלי יא, כז) ואמר כי שלמה המלך עליו השלום יזהיר בכאן האדם שישתדל בטובת חבירו ואל ישתדל ברעתו ונזקו, לפי שהוא מעותד שיאכל פרי מעשיו וישתלם לו ככל אשר יעשה מדה כנגד מדה, וכל אחד ואחד יאכל מה שזרע וילקוט פרי מה שנטע בין צדיק בין רשע, הוא שכתוב בצדיק (ישעיה ג) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, וכתיב ברשע (שם) אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו. ולשון שוחר מענין תפלה, כלשון (משלי ח) ומשחרי ימצאוני. ועל כן יאמר שוחר טוב יבקש רצון, מי שהוא דורש טובת חברו ומתפלל עליו הנה הוא מבקש רצון השם יתעלה, וכן רז"ל הזהירו על זה ובארו לנו התועלת, הוא שאמרו המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, שנאמר (איוב מב) וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו. וכן מי שהוא פרנס ויחיד בדורו שחייב להתפלל על בני דורו, ואם לא התפלל הוא נענש בכך, שכך דרשו רז"ל ברוצח שוגג שגולה לערי מקלט (במדבר לה) וישב שם עד מות הכהן הגדול, מפני מה תלה הענין במיתתו של כהן גדול לפי שהיה לו לבקש רחמים על בני דורו ולא בקש, כלומר היה חייב שיתפלל בעדם שיהיו זכאין עד שלא יארע בימיו עון הרציחה ההיא. וכל מי שנמנע מלהתפלל נקרא חוטא, שכן מצינו בשמואל הנביא ע"ה שאמר (שמואל א יב) חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם, קרא מניעת התפלה חטא. וכן מצינו בדוד ע"ה שהיה מתפלל על הבריות על מקריהם ועל חלייהם, הוא שאמר (תהלים לה) ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי ותפלתי על חיקי תשוב, ואמר עוד (שם קמא) כי עוד ותפלתי ברעותיהם, כלומר בעוד שאני בחיים אתפלל עליהם בשביל רעותיהם. ומתוך מה שכתוב ותפלתי על חיקי תשוב למדנו שהמתפלל בעד חברו שהתועלת חוזר עליו מדה כנגד מדה, וזהו שאמר שוחר טוב יבקש רצון. והוא הדין בהפך שאם השתדל בדבר כנגד חבירו ומסבב לו רעות שהנזק חוזר אליו, וזהו שאמר ודורש רעה תבואנו, כי לא די שאינו דורש שלומו וטובתו אלא שהוא דורש רעתו לכך תבואנו מדה כנגד מדה. בוטח בעשרו הוא יפול, רוב הדורשים רעה הם הבוטחים בעשרם כי העושר סבה שיתגבר לב האדם על הבריות להנקם ולהרע להם, ועל כן סמך לו בוטח בעשרו כי מלת הוא תחזור לבוטח. והנה גם זה הוא מדה כנגד מדה, הוא בוטח בעשרו ועל כן יפול בסבת עשרו, וכענין שכתוב (קהלת ה) עושר שמור לבעליו לרעתו. או מלת הוא תחזור לעושר, כי בעונש שבטח בעשרו יפול עשרו, כענין שכתוב (שם) ואבד העושר ההוא בענין רע, ואמר בעושר (משלי כג) התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים. וכעלה צדיקים יפרחו, מהירות הצלתו של צדיק המשילו לפריחת העלה הממהר לפרוח וקדם לפרי, והנה הוא בהפך בוטח בעשרו כי הבוטח בעשרו יפול מהרה, והצדיק הבוטח בהקב"ה יפרח מהרה, כענין שכתוב (תהלים צב) צדיק כתמר יפרח, זהו על דרך הפשט.  וע"ד המדרש שוחר טוב יבקש רצון זה מרדכי, ודורש רעה תבואנו זה המן, בוטח בעשרו הוא יפול זה קרח, כלומר שאבד הוא גם עשרו שנאמר ואת כל הרכוש, וכעלה צדיקים יפרחו זה משה ואהרן שכתוב בו והנה פרח מטה אהרן לבית לוי. שני עשירים גדולים היו בעולם אחד בישראל ואחד באומות, קרח בישראל המן באומות, שניהם שמעו לנשותיהם ונפלו, המן שמע לעצת אשתו ונפל שנאמר (אסתר ה) ותאמר לו זרש אשתו וכל אוהביו יעשו עץ גבוה חמשים אמה וגו', ועשה כן ונתהפכה מחשבתו עליו, קרח שמע לעצת אשתו ונפל, כשבא מבהמ"ד אמרה לו מה הלכה חדש לכם משה היום בבהמ"ד, אמר לה פירש לנו מעשה תכלת, אמרה לו מהו מעשה תכלת, אמר לה כך דרש משה נאמר לי מפי הגבורה שתעשו לכם ציצית על ארבע כנפי בגדיכם ושיהא בו חוט אחת של תכלת שנאמר (במדבר טו) ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, אמרה לו כמה הוא משחק בכם אני אעשה לך טלית שכולה תכלת. עמדה ועשתה לו טלית שכולה תכלת, מה עשה, כנס מאתים וחמשים ראשי סנהדראות רובן משבט ראובן, מה עשה, הלבישן כולן טליתות של תכלת אף הוא לקח טלית של תכלת ובא לו אצל משה. וזהו שכתוב.ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי. מה לקח, לקח טליתו ובא לו אצל משה, ולזה נסמכה למעלה פרשת ציצית וכו' ע''כ  והפעם לבבוני דברי הנצי''ב מוולוז'ין בדבריו שאמר (כאחד מגדולי צדיקי החסידים הקדמונים) : אבל יש לדעת ולהתבונן מכל ענין הפרשה. מהליכות המחלוקת. ומהעונש שהגיע להם. כי לא נשתוו בערכם ובכוונת מחלוקתם קרח. ודתן ואבירם. ור"ן איש. שהרי אנו רואים שלא היו בכלל לוקחי המחתות אלא קרח ור"ן איש. ולא דתן ואבירם. וגם הנהיג המקום ית"ש כבוד בר"ן איש ולא בקרח ודתן ואבירם כאשר יבואר. ע"כ יש להבין שר"ן איש היו באמת גדולי ישראל בכל פרט גם ביראת ה'. והיה מניעת הכהונה שהוא גורם דבקות ואהבת ה' כאש בוערת בקרבם. לא לשם שררה וכבוד המדומה כי אם להתקדש ולהשיג מעלה זו ע"י עבודה. וגם המה ידעו אשר דבר ה' אמת בפי משה. ואין להרהר אחריו ח"ו. רק הרהרו בלבם אחר רצון ה' ומסרו עצמם למסירת נפש ולמות על אהבת ה' כי עזה כמות אהבה. וכל זה מבואר במדרש שהביא רש"י במדרש מה ראה קרח לשטות זה. הר"ן איש כבר כתיב את מחתות החטאים אלה בנפשותם. אבל קרח שפקח היה מה ראה כו' ולכאורה אינו מבואר מה זה ישוב על ר"ן איש במה שכתוב את מחתות החטאים וגו'..  ובנזיר נאמר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. וביארנו שמה שנצטער מיין, והוא כדי להשיג מעלת רוח הקודש ולהיות קדוש לה'. וזה אינו לפי ערכו. והבחינה על זה שהרי נטמא ואמר הכתוב דמי שציער את נפשו להשיג מעלת רוח הקודש ולהיות קדוש לה'. וזה אינו לפי ערכו. והבחינה על זה שהרי נטמא ואמר הכתוב דמי שציער את נפשו להשיג מעלה שאינו בר יכולת להשיגה. מיקרי חוטא על נפשו. והכי נמי המה בקשו להשיג מעלת אהבת ה' ע"י עבודה, אף על פי שידעו שלא יינקו ובודאי יקוים דבר משה וזה מיקרי החטאים האלה בנפשותם. שביקשו לאבד את נפשותם רק להשיג מעלת אהבת וחסידות מה שאינו לפי הרצון ממנו ית"ש. ומשום הכי סמך ענין הלז לפרשת ציצית. שהוזהרו חסידי עליון בחוט של תכלת. שבכל חסידותם לא יסורו ממצות ה' כמו שביארנו באזהרה ולא תתורו וגו'. (ואלו דבריו שם על זה כתיב ולא תתורו אחרי לבבכם. שלא תחפשו מצות חדשות מה שאינו ע"פ התורה ולא נכלל במצות ציצית שבו נכלל תרי"ג מצות ה' ולא יותר מהמה. ועל זה סיים הפסוק אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים. דבארץ מצרים עוד לא קבלו תורה ומצות. ולא ידעו באמת מה המה כי אם איזה גדולי הדור שהיו מקובלים מאברהם יצחק ויעקב שעשה אברהם אבינו את כל התורה. אבל בדרך כלל נשתכחה תורה זו מדעת המון רבה, ומי שהיה ירא ה' וחפץ בעבודתו היה עובד ה' בדרך שראה בשכלו טוב ויפה. אבל מעת שיצאו ממצרים הנחיל הקב"ה תורה ומצות ודוקא מצות אלו ולא יותר. והנה התוס' בב"ב דף קי"ט ב' הביא בשם מדרש דהמקושש לשם שמים נתכוין שחילל שבת כדי שיהרג וידעו הדור שאע"פ שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ מכל מקום חייבין במצות התורה. ויש להתבונן מאין הוציאו חז"ל רמז דכך היה המעשה שנתכוין לשם שמים. ולפי דברינו למדו מסמיכת פרשת ציצית לאותה פרשה של המקושש. דהזהירו אח"כ גם על זה האופן. שאין לאיש לתור אחר מצות חדשות ולעשות עבירה לשמה ח"ו. דאף על פי דאיתא בנזיר דף כ"ג ב' גדולה עבירה לשמה כמצוה שלא לשמה. מכל מקום זה אינו אלא שבאה שעה לידו שמוכרח לעשות עבירה לשם שמים. כהא דתמר ויהודה שלא היה לה עצה אחרת. או מעשה דיעל. אבל להמציא נפשו לכך לעשות עבירה לשם שמים אין זה דרך הישר שיבור לו האדם. ועל זה נאמר ולא תתורו אחרי לבבכם כמו שביארנו. ובפרשת קרח  יבואר עוד שמשום הכי נסמכה מעשה דקרח אחרי פרשת ציצית שבזה נכשלו ר"ן איש גדולי ישראל. עברו עלה ונענשו כאשר יבואר..) והר"ן איש סירבו על זה והגיע להם מה שהגיע. והנה לא היה אפשר להם לקחת מחתות וכדומה ולהקריב במשכן. שהרי הלוים שמרו שלא יקרב זר, משום הכי היו מוכרחים לעשות מחלוקת על משה ואהרן ולפרוץ גדר. כל זה היה הליכות ר"ן איש ובשביל שמכל מקום כיונו לשם שמים משום הכי נענשו בשריפה באש שיצא מקדש קדשים והיה בזה ענין כבוד ג"כ כמו שיבואר. לא כן דתן ואבירם המה היו רחוקים מתאוה עליונה זו. כי אם שהיו בטבע בעלי מחלוקת ושונאי משה עוד במצרים… ובאורח זה הלך רבינו המלבי''ם שאמר בפסוק: (ה) "וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר", הדבור הוא הדבור באורך שדבר להם בע"פ, והאמירה מציין הלשון שאמר להם כפי הנכתב בתורה (כמ"ש ויקרא סי' ג' בארך), משה דבר עמהם באריכות, והודיע להם שזה א"א שכלם יהיו כהנים גדולים, כי גם בטלית שכולה תכלת ועדה שכולה קדושה צריך חוט אחד מיוחד המושך הקדושה וההשפעה לכל הטלית, ובית מלא ספרים צריכה מזוזה ששמירת ה' חופף על ידה על כל הבית, וכן אנו אין לנו אלא מקדש אחד וכ"ג אחד, אשר הוא הנבחר והנקדש להיות מלאך מליץ בין ה' ובין העדה, ועפ"ז הודיעם כי מצד מה שהשתתפו עם קרח שחולק על כהונתו של אהרן צריך בירור והוכחה לדעת במי יבחר ה' מכלם להיות הכהן הגדול מאחיו, אחר שלפי סברתם יבחר ה' אחד מבין כלם, וכלם מוכנים לבחירה זו כמו קרח, וזה יבורר ע"י שיקטירו קטורת שהוא העבודה היותר נכבדת שזר הקרב אליה ישרף באש, וא"א להקטיר עתה שהם שתויי יין שלא יארע להם כמו לנדב ואביהוא שהקטירו שתויי יין, לכן יונח זה עד מחר, וז"ש בקר ויודע, והודיע שה' יבחר באיש אחד מכל העדה ויקדישו קדש קדשים באחד מג' אופנים, [א] מצד סגולת נפשו שיש נפש שהיא מסוגלת לזה מצד שרשה ומחצבתה כי יש משקל ומדרגה לכל נפש, ואלהי הרוחות הוא יודיע את אשר לו, ר"ל מי שהוא מיוחד לה' מצד סגולת נפשו ששרשה ממקום נעלה וגבוה יותר משאר נפשות, כמ"ש כי לי כל בכור והיו לי הלוים, שזה מצד סגולת נפשותיהם ממקור מחצבתם. [ב] יש מי שזוכה למדרגה זו מצד הכנתו שקדש את עצמו בקדושה יתרה והכניע כל כחות החומרים והפשיט שמלותיו הצואים וילבש מחלצות הקדושה והרוחניות וז"ש ואת הקדוש והקריב אלי, [ג] מצד הבחירה, שלפעמים יבחר ה' באיש אחד אשר ימצא חן בעיניו ויעלהו למעלה יתרה יותר מכפי טבעו והכנתו רק מצד רצון האלהי, [וכמ"ש על פסוק ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי שמרמז על ג' מדרגות אלה] ועז"א ואת אשר יבחר בו יקריב אליו: ורביה''ק בעל דגל מחנה אפרים אמר: ויקח קרח לבאר הגמרא כל מחלוקת שהוא לשם שמים סופו להתקיים וכו': כי ידוע הוא כי אש ומים ממחלוקותן נעשה בחי' שמים וזהו שמים מאש ומים כדאיתא בזו"הק פרשה תרומה ע"ש וידוע כי בחי' ברית נקרא שלום כמו הנני נותן לו את בריתי שלום ועליו קיים העולם כדאיתא כל העולם כולו עומד על עמוד אחד וצדיק שמו שהוא בחי' יסוד וברית שהוא שלום ומחלוקת שמאי והלל היה ג"כ משני בחי' הללו וזהו סופו להתקיים היינו כי סופו של שמים נקרא בחי' ברית הוא בחי' שלום שעליו העולם קיים וזה י"ל הפירוש בגמרא כל מחלוקת שהוא לשם שמים היינו שיתקן שם הנקרא שמים ובבחי' שמים יש בחי' בסופו הנקרא שלום וממילא הוא מתקיים והמש"י:ורביה''ק בעל הקדושת לוי אמר: ויקח קרח, כי יש צדיק שעובד רק לעשות תענוג להבורא ברוך הוא ואצל זה הצדיק אין חילוק אם הוא עושה תענוג להבורא ברוך הוא או צדיק אחר עושה תענוג להבורא ברוך הוא. אבל מי שרוצה לקבל שכר על עבודתו זה רוצה שהוא בעצמו יעשה תענוג להבורא. וזהו ויקח קורח, שרצה שהוא יקח ולא אחר. וזהו פירשי שלקח מקח רע לעצמו שבשביל זה חלק על משה ורצה להיות כהן גדול ואם היה עובד רק לעשות תענוג להבורא ברוך הוא בוודאי לא היה חולק שיהיה הוא כהן גדול: ובסה''ק נועם אלימלך מצאתי: וידבר ה' אל אהרן כו' ואני הנה נתתי כו' לחק עולם. נקדים לפרש הפסוק "יחר למשה כו' אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את" כו'. ויש לדקדק הלא המה העוברים על עיקר הדת שאמרו אין תורה מן השמים, ומה אמר אל תפן, הלוא בוודאי ידע באמת שהם מנחותי שאול חיים ואיך היה ההוה אמינא אצלו שיפן השם אל מנחתם, ועוד האיך תלוי בזה שאמר לא חמור א' כו', דמשמע אם היה לוקח מהם חמור או הרע להם לא היה ראוי להם עונש על אמרם אין תורה כו', והענין מופלא.אך נראה דהנה מדרך הצדיק שאינו יכול לראות בצער בני אדם כלל וכלל, וגם בבני אדם רשעים אין רוצה שיענשו בזה העולם כי אינו יכול לראות בצערם, וכן טבע הצדיקים, ואם אמנם שחטאו וההכרחי שישולם להם עונשם רוצה שיענשו בעוה"ב ולא שיראה בצערם בעוה"ז, וזה שאמר "אל תפן אל כו' לא חמור" כו', בתוך הדברים התנצל לפניו ית' שלא יענשו בזה העולם, ולימד זכות עליהם באמרו "לא חמור אחד מהם" כו', דהנה כן הוא המהנה ת"ח וצדיקים מנכסיו אז ההנאה הזאת תביאהו שלא במהרה הוא חוטא להיות רשע גמור לכפור בתורה חלילה, וגם זאת אם הצדיק גוער באיזה אדם, גם הגערה הזאת פועל בו שלא ישתקע בחטאו, כי הצדיק בגערתו שגוער בו הוא משבר הכח הקליפה של הרשע, וזהו שאמר "לא חמור" כו', כלומר אני גרמתי להם זאת, שע"י שלא לקחתי מהם זה גרמה להם שחטאו, שאם נהניתי מהם היה מגין עליהם זאת לבלתי יחטאו, וגם "לא הרעותי את אחד מהם" בשום רעה וגערה, ונמצא אינם חייבים כ"כ לעונש בעוה"ז, וגם עוה"ב ראוי ליתן להם אחר העונש שיענשו על חטאם, וזה שאמר משה "לכן אתה וכל עדתך היו לפני ה' אתה והם ואהרן מחר" פירוש שהשיאו עצה טובה שלא ישאר בגיהנם עולמית, ואמר לו תראה שיהיה לך התקשרות עם אהרן "לפני ה' מחר" רמז לעוה"ב, כדרך שאמרו היום לעשותם ומחר לקבל שכרם.. ועוד שם: ונחשב לכם תרומתכם כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם. פירוש כי במשנה פרקי אבות יש "מעשרות סייג לעושר, נדרים סייג לפרישות" כו', ויש לדקדק הלא התנא כונתו במשנה זו להורות לנו דרכי ה' איך להתנהג ולעשות גדרים לעבודת הבורא, ולמה לו ליתן לנו עצה איך להתעשר באמרו מעשרות סייג לעושר, המשמעות הוא שהעצה הוא בשביל קיום העושר, ואמר שהמעשר הוא גדר לקיום העושר. ונראה כי האדם ביותר צריך לקדש עצמו במאכל ובמשתה ובממון יותר מן התורה או תפילה, כי שם אין יצה"ר כ"כ שולט מחמת שהוא עוסק בדבר קדושה, אבל בתאוות הגשמיות שהיצה"ר מצוי מאד, צריך פרישות יתירה שלא לבוא ח"ו אל התגברות התאווה, וגם בממון צריך לקדש עצמו מאוד שיהיה משאו ומתנו באמונה ולשם שמים, כדי שלא יהיה ח"ו עושר שמור לבעליו לרעתו, לזה אמר התנא "מעשרות סייג לעושר", פירוש שאתה צריך לקדש עצמך כ"כ בממונך עד שהמעשרות לא יהיה כי אם סייג אל העושר, והעושר יהיה עיקר הקדושה יותר מקדושת מעשר..  ואביא דיבור קצר מדברי רבינו השפ''א שאמר: בענין מחלוקת קרח וגם מ"ש חז"ל בקהלם אל תחד כבודי כו' דידוע בחי' כהן ולוי ימינא ושמאלא כדאיתא בזוה"ק כי יש בתורה כל הדרכים שנק' תורת חסד ואש דת ותורת אמת. והלוים הם בחינות הדינין ואש לכן אמר יעקב אע"ה אחלקם ביעקב כו' שרצה שיבטלו כחם לכללות ישראל ושלא יוכלו להתקבץ כאחד בפני עצמם כי היו מכלים העולם בגודל אש הגבורה שבהם. והנהגת הכלל לא יוכל להיות עפ"י דין רק בחסד. והגם שנמצא יחידי סגולה שיכולין לעמוד במדה"ד. מ"מ צריכין לבטל מדתם לבחי' החסד. ובמדרש סוף במדבר אל תכריתו כו' שבט כו' הקהתי הה"ד עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו. פי' כי היראים צריכין להיות מיחלים לחסדו שלא לחפוץ להנהיג במדה"ד. הגם כי אין מחסור ליראיו כתיב. אבל בעוה"ז אין יכולין להתקיים במדה"ד ואותן יראי ה' המיחלים לחסדו בהם בוחר ה' ולכן צוה המקום ב"ה שיבטלו הלוים אל הכהנים. וכתי' אהרן ובניו יבואו כו'. כי בשעת המסעות נשאו הלוים כלי המשכן והארון. ובשעת החני' היו הכהנים משמשין מבפנים ולוים בחוץ דכתיב ויהי בנסוע כו' ויפוצו אויביך כו'. כי הנסיעה הי' בחי' מלחמה עם הסט"א והלוים הם אנשי המלחמה בכלל ישראל. והכהנים בחי' המנוחה. והכינוס היא בבחי' החסד וסימנך ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו כי התקיעה הוא בחי' החסד והרחמים והתרועה בדין ובחי' אהרן הכהן הוא תורת חסד. ולכן ניתן לו לברך את בנ"י מצות ברכת כהנים. והלוים הם בחי' אש דת ולכן כתיב בפרשת תבוא וענו הלוים כו' קול רם כו' כל הארורים הכתובים שם. והגם כי גם הכהנים היו שם מ"מ בקרא כתיב הלוים. ויתכן כי הכהנים היו מצד הברכות והלוים מצד הארורים. ובאמת לכל אחד יש חלק בתורה [כדאיתא בזוה"ק לוים בארונא אשלים כולא ע"ש והרמז דאיתא לא (התחיל התורה) [*נברא העולם] בא' משום שהוא לשון ארור. והתורה התחיל אנכי להודיע כי בקבלת התורה ניתקן גם שמאלא]. אבל משה רבינו ע"ה הי' בחי' תורת אמת והוא הממוצע הכולל ב' הדרכים והיו צריכין קרח ועדתו לבטל כחם אליו כדאיתא בזוה"ק בראשית.. ונחתום בדברי הזוהק: "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי וגו'" רבי אבא פתח הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים. כמה עלאין פתגמי אורייתא כמה יקירין אינון תאיבין אינון לעילא תאיבין אינון לכלא בגין דאינון שמא קדישא וכל מאן דאשתדל באורייתא אשתדל בשמא קדישא ואשתזיב מכלא אשתזיב בעלמא דין אשתזיב בעלמא דאתי. ת"ח כל מאן דאשתדל באורייתא אחיד באילנא דחיי כיון דאחיד ביה בכלא אחיד דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה וגו'. רבי יצחק אמר כל מאן דישתדל באורייתא חירו אית ליה מכלא חירו ממיתה כמה דאמרן בגין דחירו עליה שריא ואחיד ביה. אילו ישראל מתעטרין באורייתא ישתזבו מכלא ולא ישתכחו בגלותא ודא הוא דכתיב (ס"א אילו ישראל מנטרין אורייתא ישתזיבו מכלא ולא ישתכחו בגלותא כתיב) חרות על הלחות אל תקרי חרות אלא חירות וחירות דא (אוקמוה) באורייתא אשתכח אורייתא איהי חילא דימינא כד"א מימינו אש דת למו ושמאלא אתכליל בימינא מאן דעביד ימינא אשמאלא ושמאלא ימינא הא איהו כאילו חריב עלמא. ת"ח אהרן ימינא. ליואי שמאלא. קרח בעי למעבד חלופא דימינא לשמאלא בג"כ אתענש ולא עוד אלא דאשתכח ביה לישנא בישא ואתענש בכלא רבי יהודה אמר שמאלא אתכליל תדיר בימינא קרח בעא לאחלפא תקונא דלעילא ותתא בג"כ אתאביד מעילא ותתא ע''כ.