(תחילת פרק כג)
התורה והמצוות במבט הזהר:
בזהר נאמר "אוריייתא וקודשא בריך הוא כולא חד" (שהתורה והקב"ה אחד הם).
ובתיקוני הזהר מפרש, "שרמ"ח פיקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא" (שרמ"ח המצוות הם רמ"ח האברים של המלך, הקב"ה).
ואדמו"ר הזקן מבהיר, כיצד מתבטאים פתגמים אלו ב"עבודה" ובנפש האדם.
...
פנימיות הרצון העליון:
בפרקים הקודמים למדנו, שהחיות הנמשכת להתהוות העולמות והנבראים, נעשית על ידי צמצומים רבים והסתר פנים של הבורא מהנברא.
וכאן מדגיש התניא, שהמצוות הן "פנימיות הרצון העליון וחפצו האמיתי (של הקב"ה) המלובש בכל העולמות העליונים והתחתונים להחיותם".
וגם לאחר שנברא העולם "כל חיותם ושפעם" של הנבראים, תלוי במעשה המצוות של היהודי, שכן הן תכלית הבריאה, ופנימיות הרצון העליון המתלבש בעולמות להחיותם.
...
המצוות כאיברי המלך:
נאמר בתניא: "כמו שאברי גוף האדם הם לבוש לנפשו ובטלים לגמרי אליה מכל וכל, כי מיד שעולה ברצונו של אדם לפשוט את ידו, הן נשמעות לרצונו תכף ומיד..." "כך דרך משל, החיות של מעשה המצוות וקיומן, בטל לגמרי לרצון העליון המלובש בו, ונעשה לו ממש כגוף לנשמה".
וכמבואר בחסידות,
"חיות" זו שרבנו מדבר עליה כאן, מתיחסת:
א. לחיות הקלף וכל הדברים הגשמיים שבהם מקיימים את המצוות (שהיא מקליפת נוגה).
ב. לכח התנועה של הנפש החיונית (הבהמית, שגם היא מנוגה), המפעילה למשל את היד המניחה את התפילין, נותנת צדקה וכדומה.
...
הגוף עצמו כמרכבה:
בשעת קיום המצוה, גם בגוף הגשמי עצמו יש ביטול לרצון העליון.
אולם, אין הגוף מתאחד עם הרצון העליון כהתאחדות הגוף עם הנפש. וכל הביטול שבו, הוא רק כביטול המרכבה לרוכב עליה (= דהיינו, כביטול הסוס לרכבו, שעם נתינת הרסן בפיו, הוא מבטל את רצונו העצמי, ומוכן ללכת לאן שבעליו יכוונוהו).
ביטול זה שבבחינת מרכבה, בא לידי ביטוי בעת קיום המצוה:
א. "ביד המחלקת צדקה לעניים, או עושה מצוה אחרת".
ב. "ברגלים המהלכות לדבר מצוה".
ג. "בפה ובלשון כשמדברים דברי תורה."
ד. "במוח, בשעה שמהרהר בדברי תורה, ביראת שמים ובגדולת ה'".
...
חבר נכבד:
*קראת ונהנת, העבר את "היום בתניא" לחבריך.
בברכה!
הרב יקותיאל גרין כפר חב"ד
0548094265
*לעילוי נשמת רעיתי היקרה מרת רחל ע"ה, נפטרה ז' שבט תש"פ. ולעילוי נשמת אימה, חמותי מרת פרידה לוין ע"ה נפטרה ג' שבט תש"פ. יהי זכרם ברוך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.