מאת יהודי פשוט
ברשות אדוני בעל האכסניא לתורה הגאון המשפיע הדגול כש''ת הרב מוהרח''ש שליט''א
וידבר ה' אל־משה לאמר: דבר אל־בני ישראל ויקחו־לי תרומה מאת כל־איש אשר ידבנו לבו תקחו את־תרומתי:
- לולי נאמרו הדברים בתורה היה לב המתבונן נסוג ומתחלחל מעצם הרעיון שבורא כל העולמות ומנהיגם ידבר אל עם 'לבקש תרומה' ממנו יעשו לו משכן לשכון בתוכם. ואלה הם דברי שלמה המלך ע''ה לפניו יתברך בחנוכת הבית: וכי מי אני ומי עמי כי נעצר כח להתנדב כזאת כי ממך הכל ומידך נתנו לך. כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבתינו כצל ימינו על הארץ ואין מקוה. יהוה אלהינו כל ההמון הזה אשר הכיננו לבנות לך בית לשם קדשך מידך היא [הוא] ולך הכל. וידעתי אלהי כי אתה בחן לבב ומישרים תרצה אני בישר לבבי התנדבתי כל אלה ועתה עמך הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך. יהוה אלהי אברהם יצחק וישראל אבתינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך.. (דה''י א כ''ט) ובזוה''ק נמצאו רמזי דברים בזה''ל: "וידבר יהו"ה אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו'" רבי חייא פתח, "כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו" - כמה חביבין ישראל קמי קודשא בריך הוא דאתרעי בהו, ובעא לאתדבקא בהו ולאתקשרא עמהון, ועבד להון עמא יחידאה בעלמא, דכתיב: ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, ואינון אתרעו ביה ואתקשרו ביה, הדא הוא דכתיב "כי יעקב בחר לו יה", וכתיב: "כי חלק יהו"ה עמו", ויהב לשאר עמין שולטנין רברבן ממנן עלייהו, והוא נטיל לחולקיה ישראל.. פתח רבי שמעון ברישא ואמר, "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" ע''כ. ובשמות רבה: על הפסוק בשהש''ר אני ישנה ולבי ער - אמרה כנסת ישראל: אני ישנתי לי מן הקץ, אלא הקב"ה ער, שנאמר צור לבבי וחלקי אלהים לעולם.. אני ישנה מן המצות, אבל זכות אבותי עומדת לי, ולבי ער. אני ישנה ממעשה העגל, "ולבי ער", והקב"ה מרתיק עלי, הוי ויקחו לי תרומה. פתחי לי אחותי רעיתי - עד מתי אהיה מתהלך בלא בית? שראשי נמלא טל אלא עשו לי מקדש, שלא אהיה בחוץ.. ועוד בזוהר תרומה: "ויקחו לי" - האי מאן דבעי לאשתדלא במצוה, ולאשתדלא ביה בקודשא בריך הוא, אצטריך דלא ישתדל ביה בריקנייא ובמגנא, אלא אצטריך ליה לבר נש לאשתדלא ביה כדקא יאות כפום חיליה, והא אוקימנא מלה דא בכמה אתרי, יאות למיסב בר נש ההוא אשתדלותא דקודשא בריך הוא, כמה דאת אמר: איש כמתנת ידו וגו'. ואי תימא הא כתיב: לכו שברו ואכלו, ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב, דהא איהו במגנא, (ואשתדלותא בלא כסף), ואיהו אשתדלותא דקודשא בריך הוא, אלא אשתדלותא דאורייתא כל מאן דבעי זכי בה, אשתדלותא דקודשא בריך הוא למנדע ליה, כל מאן דבעי זכי ביה בלא אגרא כלל. אבל אשתדלותא דקודשא בריך הוא דקיימא בעובדא, אסיר לנטלא ליה למגנא ובריקנייא, בגין דלא זכי בההוא עובדא כלל לאמשכא עליה רוחא דקודשא, אלא באגר שלים.. ועוד הפליג שם בפרשה זו במצוות הצדקה לעניים ואמר: מסכנא זכי לבני נשא בכמה טבאן בכמה גניזין עלאין, ולאו איהו כמאן דזכי בחייביא, מה בין האי להאי, אלא מאן דאשתדל בתר מסכנא, איהו אשלים חיין לנפשיה וגרים ליה לאתקיימא, וזכי בגיניה לכמה טבאן לההוא עלמא, ומאן דאשתדל בתר חייביא, איהו אשלים יתיר, עביד לסטרא אחרא דאלהים אחרים דאתכפיא ולא שלטא, ואעבר ליה משלטנותיה, עביד דאסתלק קודשא בריך הוא על כורסי יקריה, עביד לההוא חייבא נפשא אחרא, זכאה חולקיה.. ע''כ והמלבי''ם ביאר: "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" כאומר שתחילת הכתוב פונה אל התורם שיתרום וסופו אל הגבאי אליו יביאו ואמצעו פונה לשניהם, כלומר שלא יתערב הגבאי אצל הנותן מה וכמה שיתן אלא שיקח ממנו את מה שהביא מנדבת לבבו הטוב. וחותם העניין בזה''ל: לא ע"י שיכריחוהו אחרים או שיתן מפני הבושה וכדומה, שלא יחשבו שלא יקחו נדבה זאת רק מן העשירים וראשי העדה, אמר מאת כל איש, שלא יחשבו שאין לקבל רק נדבה גדולה ודבר חשוב, אמר אשר ידבנו לבוכל מה שיתנדב אף חוט אחד, רמז מ"ש דוד הע"ה כי ממך הכל ומידך נתנו לך, כי כל הקנינים מתיחסים לה' ושלו הם כמ"ש לי הכסף ולי הזהב, ואינם של האדם, רק בעת שמתנדב לש"ש אז הוא זוכה בהם שיחשב כאלו הוא שלו ואז הוא לוקח מה' וזוכה בו ויחשב שהתנדב משלו לה', ועז"א ויקחו לי, שע"י שיתנדב לשם ה' הוא לוקח מה' וזוכה בו עכ''ל. ובין קפלי דבריו מוסר גדול לומר לו לאדם שכל קנייני הרכוש מעשי תעתועים ודמיון הם, והמתבוננים בהליכות האדם בזה העולם הזהירו ואמרו: שדבר מרכושך אינו ממש שלך כל עוד לא נשלטת בו ליתנו לאהוב לך.. ואכן לנתינה מעין זו תקרא תורה''ק ויקחו דהיינו מעשה בעלות של אמת. ועינינו הרואות מעשים בכל יום עשירים אביונים שלא ישלטו בממונם אפילו להנאת עצמם. על אדיר אחד במקומנו סיפרו שאין נורות חשמל בביתו מלבד שניים של שישים ווט שהוא ואשתו נושאים בכיסם ומכניסים רק איפה ולזמן שהדבר נחוץ.. ועל גביר אביון חברו סיפרו שפעם ביקש לפייס את אשתו במאה גראם דובדבנים, חיכה עד שיתפנה בעל החנות ועמד עמו על המקח ועוד טרח לשלוף את הגבעולים מכל דובדבן ודובדבן לבל יצטרפו חלילה למשקל.. ועוד ועוד. ואין להם הנאה בעולמם מלבד קנאת קטני הדעת אשר לא יבינו ולא ישכילו עד כמה שעני הוא מושא קנאתם. ולי נזדמן לבקר חולה שכיב מרע שהתאונן בפני על חוסר תשומת הלב והשירות במחלקה הגדולה ששכב בה, ואני אמרתי לו לתומי: אכן לא ראוי לאיש אשר כמוך רבי.. שתשכב בחדר עם עשרים חולים קשים שהרי חדר עם אח פרטי עולה רק כשלש מאות לי''ש ליום.. והוא ע''ה ביטל דברי כדברי שטות וקלות ראש.. כשהוא ממלמל: יאך ווארף זיך נישט מיט געלט.. ולאחרי יומיים באותה שעה הוא כבר שכב באין מפריע בקברו בבית העלמין ענפילד אחר שהניח אחריו עשרות מיליון לי''ש טבין ותקילין, מלבד בתים חנויות ונכסים אחרים לרוב, והכל לועגים וצוחקים על היכולת והכשרון לגמור את החיים כאחד מאחרוני הדלפונים לצד עושר כזה גדול. אבל, ראיתי לפני הרבה שנים באחד מספרי הפירושים עניין שנמצא לי אמת, כי אין נדיבים מושלמים וגם מעטים הם הקמצנים המושלמים, ותמצא שלרובם יש 'חולשה' לעניין זה או אוחר ולשם כך הם יהיו נדיבים או קמצנים. ואכן ידוע לי גביר אחד שאפשר להביא לפתחו אלמנה ויתומיה הרעבים והוא יפטור אותם בקוצר רוח ומתת פרטות, אבל על נר-למאור בישיבות הוא יפזר בלב טוב מאות אלפים.. ועוד אחד קמצן מופלג שיש לו חולשה לסעודות יארצייט יעלו כמה שיעלו, ועוד אחד כזה שאוהב לשלם עבור המים במקוואות ועוד ועוד. וכאן ביקש לו ית' דירה בתחתונים שתוכו רצוף בנדבת לבבו המיוחדת ליחידותו של כאו''א מישראל בבחינת העטרה שעושה לו ית' מהנקודות הטובות שבכל אחד ואחד מבני רחומיו. וכבר הבאנו מדברי המשך חכמה שא''א לשלמות קיום התורה ביחידים (כי רבות ממצוות השם תלויות בתנאים ומצבים מיוחדים או שניתנו לאנשים מסויימים ככהנים או לשופטים ודו'), אלא בבחינת נצבים היום כולכם בכללות ישראל.. ומוסר גדול שמעתי באשר מסופר על רבי ישראל מסלנט (ומורי יקירי מוהרא''ם הניג שליט''א אמר לי החסידים מספרים בדומה על אחד מקדמוני הצדיקים) שבא לעיר לקבץ נדבות למען אומללי עיירה יהודית שנשרפה, וטרם צאתו שאל את הרב האכן תמו הגבירים?, וזה ענה ואמר כי אכן תמו מלבד קמצן אחד העשיר גדול מכולם שהוא בבחינת ברכה לבטלה, וכבר הבאתי לביתו את אחד מזקני מפורסמי הדור והוא הציע לו מטבע של רובל.. ומה היה עם אותו רובל? התעניין האורח. פשיטא שהנחתיו בידו כשם שהנחתיו לו כאשר עוד ניסיתי אצלו שוב ושוב על עסקי הקהל ועני העיר עד שנואשתי ממנו.. אם אכן שוכב שם רובל של צדקה אז במטותא בואו ונלך אליו ביקש האורח. הרב המארח משך בכיפיו והסכים בעל כרחו והם הלכו אל העשיר ותינו את אסונה של אותה עיירה, ואכן זה כמנהגו הוציא את הרובל הידוע והושיט להם, אלא שזה האורח קיבל מידו את המטבע במאור פנים ותשואות חן כשהוא אומר לו יישר כחך אחי הטוב, רובל כסף זה הוא חיי נפש לשבוע שלם, על כן לא רובל נתת אלא חיים ליהודי אומלל נתת.. מתוך כך הושיבם בעל הבית כיבדם בתה ומגדנות והיה מספר להם מימי עניו ומרודו בבית אמו האלמנה, שעמלה כמוכרת תפוחים מתוך סלה בשוק, ולא היו להם ימים טובים כיום שנשתכרה בו רובל שלם.. ולא יצאו מביתו עד שנתן להם כנגד מתנות בני העיר כולם.. אז אמר האורח: מאדם זה אנו למדים שאין לדון יהודי כסרבן לצדקה כל עוד בידו רובל שסירבו לקחת מידו. ואתה ראה גם ראה איזה צדקות זורמות ממנו משנפתחה החסימה שחסם אותו רובל אומלל.. ומתוך הדברים אפשר להשכיל בסור מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, כי בקיחת נדבת לב האדם תהיה מתנתו קטנה כפי שתהיה ולכללו במעשה המשכן לשכנו ית''ש יתרומם גם הנודב בבחינת צדקה תרומם גוי למדרגות נדיבות הלב והנתינה. ויותר מכן מובא בשם משמואל בשם זקינו דקי''ל שלקיחה היא בהגבהה, וכן ויקחו לי שבנ''י יוגבהו בבחינת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי כלומר שתגביהום ותרוממום (את-עם) יחד עם תרומתי שהיא נכללת במשכן לשכינה.. והנה לפענ''ד אני האפס, אין לנו הוכחה מוכחת יותר לאמיתות דברי קדשו של הרמב''ם במו''נ בעניין המקדש והקרבנות מהרעש שהרעישו עליו בזמנו ובמאות הראשונות שלאחריו, ועוד מצאתי מעוטי הדעת בעלי השקפה פתלתולים 'מאמינים תמימים' בעיני דמיונם אשר ידברו סרה ברבינו גם בימינו אנו עד עצם היום הזה. כי ז''ל שם: "ולזה א"א לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום. וכאשר שלח השם משה רבנו ע"ה לתתנו ממלכת כהנים וגוי קדוש... ואמר ועבדתם את ה' א-להיכם... והיה המנהג המפורסם בעולם כלו שהיו אז רגילין בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני ב"ח בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחות להם ולקטר לפניהם... לא גזרה חכמתו ותחבולתו... שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו... והיה דומה אז כאלו יבוא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת השם ויאמר השם צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה, ומפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמתות להם לשמו ית', וצונו לעשותן לו ית', וצוונו לבנות היכל לו, ועשו לי מקדש, ושיהיה המזבח לשמו" (חלק שלישי, פרק לב) ע''כ לשון קדשו. מה גם שהיום לאחרי כמאתיים שנה שהתפתחה חכמת חקירת הקדמוניות (ארכיאולוגיה) ברור בהרבה יותר ממה שהיה הדבר ידוע לו להרמב''ם לפני כתת''נ שנים רק מפי השמועה, עד כמה שמקדשי האלים ועבודת הקרבנות לאלים מאלוהים שונים ומשונים עמדה במרכז דתם תרבותם והוויית חייהם היומיומית של עמי הקדם המצרים ותרבויות העמים הקדומים הידועים כולם, וכי נמצאו שרידים המוכיחים כי אמת תיארו קדמוני רושמי קורות העתים את המקדשים הכבירים לע''ז אשר במצרים ואשר שהקימו לכך ההילנים בכל עיירה שבה אלף תושבים, שם זבחו חגגו וגם הקריבו קרבנות אדם. וכי ההילנים 'המאד מתקדמים' גם הקריבו לאליהם ממיטב בני המלכים שנפלו במלחמותיהם בשבי עוד במאוחר ימי הבית השני, והפרסים של אותם ימים גם הקריבו המונים ממיטב ילדיהם הם. ובדומה להם האכדים שנכבשו על ידם, והספרדים שכבשו את איזורי מכסיקו והמדינות שסביותיה רק לפני איזה מאות שנים מצאו בהם אומות 'מתורבתות' שזבחו יום יום על מזבחות ענק לאל השמש מבניהם ובנותיהם אשר שפכו דמם בהריגות משונות ואכזריות לאלפים ורבבות.. וכמה סימנים לתרבות בזבח במצרים אנחנו מוצאים החל מדברי פרעה:ויאמר נרפים אתם נרפים על כן אתם אמרים נלכה נזבחה ליהוה.. ובדברי משה אליו אחר מכת החשך: ויאמר משה גם אתה תתן בידנו זבחים ועלות ועשינו ליהוה אלהינו.. ופשיטא שעניין הזבח היה מושרש בבני ישראל במצרים כדברי הכתוב: וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת ויזבחו זבחים שלמים ליהוה פרים.. באשר בקירוב יצאו מבית עבדים. וכל מי שניתנו עיניים בראשו ושכל בקדקדו בעיניו יראה ובלבו יבין שמשה אמת ותורתו אמת וכי בעצם התוה''ק צמצמה והגבילה עד קצה כל אשר יעלה על הדעת את עבודת הקרבן שהיה העולם שטוף בו בעת ההיא, להיותו בלתי להשם לבדו שיהיה מן הבהמה ומן הצאן אשר ילקח למקום אחד יחיד ומיוחד ובסדר ומשטר מפורט. ונביאי השם מיעטו בחשיבות הזבח מול הדבקות במידותיו ית' ולשמוע בקול דברו. שמואל אמר: החפץ ליהוה בעלות וזבחים כשמע בקול יהוה הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים. ודוד המלך אמר: זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי עולה וחטאה לא שאלת.. ועוד אמר בספר תהלים: כי לא תחפץ זבח ואתנה עולה לא תרצה ע''כ. הקדמתי כל זאת ע''מ להבין בדברי רבי גדלי נדל ע''ה שאמר לי: אמאי הניח רש''י לדברי המדרש כפשוטו של מקרא שתפשו בהן הרמב''ן ועוד ראשונים שאמרו שקודם חטא העגל נצטוינו על המשכן. וכתב: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' אימתי נאמר למשה הפרשה הזו של משכן, ביום הכפורים עצמו, אע"פ שפרשת המשכן קודמת למעשה העגל. א"ר יהודה בר' שלום אין מוקדם ומאוחר בתורה... כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל, ולכך נקרא משכן העדות שהוא עדות לכל באי העולם שהקב"ה שוכן במקדשכם. אמר הקדוש ב"ה יבא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל שכתוב בו (שמ' לב) ויתפרקו העם את כל נזמי הזהב וגו', ולכן מתכפרין בזהב: 'וזאת התרומה אשר תקחו מאִתָּם – זהב', אמר הקב"ה (יר' ל:יז) 'כי אַעֲלה אֲרֻכה לָך וממכותיך ארפאך'.. ועוד אמר רש''י בכי-תשא: 'ויתן אל משה' וגו' - אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקב"ה לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן.ע''כ כי לדעתו לולא נפגמנו בפגם חטא העגל לא נצרכנו לרפואה המוחשית הזאת של המשכן, (הספורנו הרחיב בדבר וגם בעל העקידה הלך על דרכם של הרמב''ם שהלך בעקבות רבי האי גאון להסביר שמשכן של מטה לא נראה כמשכן של מעלה בעצם ומהות, כי שם לא שייך גשם מראה ודמות כל הצורות הנזכרות בתורה נביאים ובדברי החכמים הם במראות שדימם השי''ת למשה ולנביאים בנבואתם.) והיינו זוכים לכל מדרגות הדבקות וקרבת השם בקיום המצוות והעבודה שבלב. ואף ראיתי בשם משמואל שלהי דתרומה שהביא מספר הזהר דמשכן בידי אדם לא היה במחשבה ראשונה אלא שגרם החטא.. וכך כתב הספורנו בפירוש על הפסוק: לא תעשון אתי אלהי כסף ןז''ל: ומאחר שראיתם שאין אתם צריכים לאמצעיים להתקרב אלי, לא תעשו אתי כאלה לאמצעיים: מזבח אדמה תעשה לי. וגם כן לא תצטרך לעשות היכלות של כסף וזהב ואבנים יקרות למען אקרב אליכם, אבל יספיק מזבח אדמה" עכ''ל והנה הפלא ופלא גם בניית בית המקדש נשתלשלה ממכשול כי אחרי שהודיע הנביא לדהמע''ה שאין רצונו ית' כי יקים לו בית, בא לידו מכשול פקידת העם שאז צווהו גד החוזה להקים מזבח לה' בגורן ארוונה היבוסי שהוא מקום מקדשנו.. ומי יודע שמא מנפלאות תמים דעים הוא כי המזבח המכפר יהיה הורתו בחטא, כדי שילמד זכות על המתכפר והוא הדבר שאמר נעים זמירות ישראל: הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי.. וחותם המזמור: אז תחפץ זבחי־צדק עולה וכליל אז יעלו על־מזבחך פרים: ומכאן נשוב לדברי הכתוב "ויקחו לי תרומה" ומובא בשם השפת אמת דקשה, דהויה לי למימר "יתנו". ופירש רש"י ז"ל "יפרישו לי מממונם נדבה". ונראה שזה הבחינה שפורש אדם דבר משלו ומבדילו להשם יתברך חשוב לפניו יותר מגוף הנתינה, "כי לי הכסף" וכו', ואותו הנדיבות בשעת מעשה האדם להניח חפציו בעבור השם יתברך הוא הלקיחה. שעל ידי הלקיחה מתרומם הדבר להשם יתברך. ונקרא תרומה, כי מי עלה שמים. רק שעל ידי נדיבות האדם מתרומם הנדיבות עד ה' יתברך. ואיתא" תרומה ניטלת במחשבה" , שעל ידי מחשבה ורצון טוב ניטלת ומתרוממת עד לשמים. ומצוה זו נוהגת בכל דבר להיות בו חלק לה' יתברך. והבאר מים חיים כתב: והוא אומרו כאן "ויקחו לי תרומה", שאני אהיה מרומם ומנושא בעיניהם יותר מכל הדברים אשר על פני האדמה, עד שיהיה חשקם וחפצם ואהבתם בי יותר מכל הון יקר, וכל התאוות שבעולם יהיו בטלין ומבוטלין נגד אהבה הזו. ועל כן "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", פירוש כל אדם מה שלבו מתאותו ומחמדתו ביותר, כמו אחד אוהב ממון ואחד כבוד ואחד אכילה ושתיה, כל אחד באהבתו תקחו את תרומתי שיהיה אני מרומם בלבם ובחשקם באהבתם אותי יותר מכל תאוות הגוף. או כה יאמר על הדרך הנזכר "ויקחו לי תרומה" כי התרומה הוא הראשית מכל דבר ונקראת בכתוב "ראשית תבואתה", והזהיר הקב"ה שיקחו לי הראשית והעיקר. אשר ראשית עבודתם בעולם יהיה לי לשמי, שזאת יהיה העיקר בעיניהם לעבודה יומם ולילה, וכל שאר דברי העולם לטפל ועראי יהיה נחשב. ועל כן "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" לדבר מן הדברים המצטרכים לו, אל יעשנו בשבילו כי אם "תקחו את תרומתי", שהראשית יהיה בשבילי כמו לבנות בית בשביל מזוזה ועיסה בשביל תרומה. כי זאת יהיה נחקק בלבם ומחשבתם לעיקר ותכלית. ונחתום בתוספת קדושה מדברי רבינו בעל הנועם אלימלך שאמר: דאיתא במשנה "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס אלא וכו׳", ויש לדקדק על כפל הלשון, וי"ל דהנה הצדיק העובד השם במצוות ומשמר את עצמו שלא לעבור ח"ו על איזה מצוה קלה ומהדר אחריה לעשותה כתקנה, אבל אינו במדריגה זו שיבוא בהמצוות אל הדביקות הבורא ב"ה וחשקות גדול אליו יתברך, לזה הצדיק יש לו לצפות לתשלום גמול לעוה"ב, אבל יש צדיק שעובד במחשבות טהורות ומדבק את עצמו ע"י המצוות בבורא ב"ה בדביקות וחשקות גדול ורואה תמיד רוממותו יתברך, הצדיק הזה הוא מושך תענוגי עוה"ב אליו כאילו נהנה מזיו השכינה בעוה"ז, וזה הצדיק אינו מצפה לתענוגי עוה"ב כי יש לו תענוגי עוה"ב בעוה"ז, וזהו דאיתא בברכות שברכו "עולמך תראה בחייך", ר"ל שתזכה שתהיה כ"כ צדיק שתהיה בדביקות תמיד ואז תהיה לך תענוגי עוה"ב בחייך. וזהו פירוש המשנה "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס" בעוה"ב, היינו שמצפים לתשלום שכר, "אלא היו כעבדים כו'", ר"ל שתהיו כ"כ צדיקים שתהיה לכם השכר מיד בשעת עשיית המצוות כנ"ל, דהיינו התדבקות ע"י המצוות תמשיכו את התענוג לכם. וזהו "ויקחו לי תרומה", ר"ל שתזכו להנות מזיו שכינתי בעוה"ז, וזהו כמו תרומה והפרשה מעוה"ב, וזהו "ויקחו לי - לשמי", דהיינו שתקחו ותמשיכו את הבורא ב"ה אצליכם ותהנו מזיו שכינתו. ומפרש הכתוב מי הוא שזוכה אל מדריגה זו ואל מי אני מדבר? דהיינו "מכל איש אשר ידבנו לבו", דהיינו שנדב לבו לעבוד את הבורא ב"ה במחשבות טהורות ודביקות הבורא ב"ה, "תקחו את תרומתי". וק"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.