דבר תורה על פרשת ויגש

מאת: יהודי פשוט

ברשות אדוני יפה העין וטוב הלב הגאון המשפיע הדגול פה מפיק מרגליות כש״ת הרב רבי חיים שאולזאהן שליט״א 

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה

רש''י ז''ל פירש בי אדוני וגו' על דרך המדרשים: ידבר נא עבדך דבר באזני אדני - יכנסו דברי באזניך (ראה ב"ר צג , ו). ואל יחר אפך - מכאן אתה למד שדיבר אליו קשות. כי כמוך כפרעה - חשובאתה בעיני כמלך; זהו פשוטו. ומדרשו (ב"ר צג , ו): סופך ללקות עליו בצרעת , כמו שלקה פרעה על ידי זקנתי שרה על לילה אחת שעכבה. דבר אחר: מה פרעה גוזר ואינו מקיים , מבטיח ואינו עושה , אף אתה כן (ראה ב"ר צג , ו) וכי זו היא שימת העין שאמרת לשום עינך עליו וגו'. ויפה פירש רבינו כן, כי פשוטו של מקרא פתוח להבינו בכו''כ אופנים כל חד כפום מה דמשער בליביה.. / והנה המדרש אמר על דברי יהודה: וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה כתיב תפוחי זהב במשכיות כסף תרגם עקילס הגר חזורין דדהב בנו דיסקרין דכסף  דבר דבור על אופניו מה אופן זה מראה פנים מכל צד כך היו דבריו של יהודה נראים לכל צד בשעה שדבר עם יוסף / ועל דרך פשיטות הפשט יובנו לי העני דברי הכתוב שיהודה יסד דבריו לפני יוסף על יראת האלוקים שמצא בהליכותיו של השליט כי עבר על מידות השליטים ושיחררם ממאסרם הראשון באמרו: ויאמר אלהם יוסף ביום השלישי זאת עשו וחיו את האלהים אני ירא וגו' ועכשיו שוב נמצא כן כאשר חרץ משפטו עליהם בהמצא הגביע, ונהג כדרך השופט שתופס בדרכי היושר המוחלט, כי יעניש רק את החוטא הוודאי וישלח לשלום אף את אלה שהיה יסוד לחשדם שהיו בסוד הגניבה, כל עוד לא היו בידו הוכחות מוכחות לחייבם,  כדברי הכתוב: ויאמר חלילה לי מעשות זאת האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם.. כאן מצא יהודה שהיה בעצמו איש ישר בתכלית היושר עד אשר לא חשש לבושתו וכבוד ביתו כאשר אמר בתמר צדקה ממני.. פתח לגשת ולשטוח באזניו את תעצומותיו בבחינת זכאה מאן דמליל על אודנין דשמעין כדברי החכם הוכח לחכם ויאהבך.. ולהעיר אזניו על נוראות האסון שיסב משפטו על אביו הזקן שעודו אבל על בנו הראשון שנלקח ממנו מבלי שאפילו יהיה לו קבר שם יוכל לבכותו. וכי הבאתו של בנימין הייתה נגד רצונו של אותו זקן ולמורת כל מחאותיו, על כן תהיה מדת הצדק לוקה באסון הוודאי האמור לבוא על יעקב. ועוד יותר מכן רמז לו כי הוא עצמו גרם בגזירתו להבאתו  של בנימין בזמן ש לא הם ולא אביהם חפצו בכך, ומצדיקים ראוי שייצא רק טוב.. והיה יהודה מתחכם בהרצאת דבריו כטוב שבפרקליטים, והיה מעדן טענותיו שיש בהם צד תלונה נגד הדיין ומעלה אותם כבאגב בכמה חלקים מקוטעים שיצטרפו מכח תבונת השופט כטענה מוכחת. כי בפתח דבריו אמר אדוני שאל וגו' כמסדר האירועים גרידא כשהוא הוא מתעלם במכוון מלב תחילת עניינם שהתגולל עליהם בחשד חטא משפט מות לאמור מרגלים אתם ואחר אריכות איזה דברים הוא הדגיש שיוסף היה זה שהכריחם להביא את בנימין כדברי הכתוב ותאמר אל עבדיך הורידוהו אלי.. ועוד איימת עלינו ואמרת: אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם לא תספון לראות פני , ועוד שב ורמז על כך כדבר מוכח לקראת סוף דבריו. וחתם דבריו כי הוא יהודה עצמו המדבר לפניו ישא בעיקר העונש כדברי הכתוב: כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים. על כן הוא עומד לפניו ומתחנן להיתפס לעבד לבל יהיה ברע מעבד בגדר חוטא לאביו כל הימים.  והיודע בחכמת הנאום יתבונן תמיד במילים והביטויים שהמדבר כופל ושב עליהם לאורך דבריו, למען הבן את לב העניין בו הוא מבקש להשפיע על שומעו. והזכרת אביו נכפלת בדברי יהודה י''ד פעמים (בלשונות אב, אבי, אבינו) אף יותר מתיבת עבדך שבנימוס הדיבור לפני השליט, ויראה כי יהודה השכיל מהבעות פניו של יוסף בכל עת אשר הזכירו לפניו את אביהם, והיה בונה את עיקר משאו על צרת אביו שאין בו שמץ חטא ויהיה נספה בלא משפט. / ועל עצם מאמר הכתוב ויגש אליו יהודה אמר בספר צרור המור: יאמר ויגש אליו. לפי שיהודה היה רוצה לדבר אליו דבר סתר ולהודיע אליו סוד העלילות הנרמזות בדבריו (כדרך שהצעתי לעיל). ולא היה ראוי שישמעו אלו הדברים כולם כי אינו כבוד למלך. לז"א שנגש אליו לדבר באזניו ולומר לו דבר סתר לי אליך השר. וזהו ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ולא לאזני אחר. ולפי שזה אינו מדרך המוסר שאיש הדיוט ירצה לדבר לאזני המלך שנראה שאינו מעריך כבודו. לזה אמר ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה ע''כ. / והנה אף כי עשיתי לי רב בשנות העמידה שיבינני בחכמת הדקדוק וצחות לה''ק לא עשיתי חיל בלימודי, בכל זאת הלשון כמוך כפרעה יזכיר צירוף שני מילות דמיון שאינן עולות עם דרכי הלשון. ודומה לי שכאשר ביקש יהודה לפנות אל יוסף כאל שליט מצרים שבכוחו להמתיק משפט שנחרץ, לא היה נכון שיאמר לו כי כוחך כפרעה כי יהיה בכך משום זילות כלפי פרעה היושב על כסאו, על כן התחכם ואמר בדרך מרחיב, כמוך כלומר שאישים מושלים ברום מעלתך כחם ככח פרעה לגזור ולבטל. / והנה פשיטות טעם הפטרת שבת ויגש מבנבואת שיבת מלכות עשרת השבטים (אפרים שהוא מיוסף) ביחזקאל (שניבא נבואה זו לאחר חורבן הבית שהיה כק''ן שנה אחרי גלות עשרת השבטים שהגלה מלך אשור בימי מלכותו של הושע בן אלה) והתאחדותם לממלכה אחת כבימי יהושוע שבא מיוסף ודוד שבא מיהודה מיוסד על דבריהם ז''ל במדרש רבה: כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו כי הנה המלכים זה יהודה ויוסף עברו יחדיו זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה המה ראו כן תמהו-ויתמהו האנשים איש אל רעהו, נבהלו נחפזו-ולא יכלו אחיו וגו' רעדה אחזתם שם אלו השבטים אמרו מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה איכפת לנו, יאי למלך מדיין עם מלך ויגש אליו יהודה-אחד באחד יגשו זה יהודה ויוסף ורוח לא יבא ביניהם אלו השבטים אמרו מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה איכפת לנו.. וכבר הקשו מאותה נבואה ביחזקאל על רבי עקיבא שאמר  במסכת סנהדרין על הפסוק וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה שעשרת השבטים אינם עתידין לחזור וכבר במסכת מגילה מצינו שלא סבר רבי יוחנן כמותו כשאמר שם שירמיהו הנביא החזיר את בני עשרת השבטים, וגם דבריו של רש''י שאמר כי ירמיהו הנביא החזיר רק מקצתם ולא החזיר את כולם.. נכונים הם לגופם אך לא יישבו את כל המבוכות. ולאחרונה מצאתי דברים ישרים מדברי האחרונים בעניין הזה אלא שרחבים הם וצריך לדקדק בהם ואין כאן מקומם. / ורבינו בעל השפת אמת אמר בפסוק כראותו כי אין הנער ומת כו'. וקשה מנ"ל ליהודה שימות כשיראה שאין הנער. ונראה שלמד זה ממ"ש להם יעקב אע"ה ואל שדי יתן לכם רחמים ופרש"י מי שאמר לעולמו די יאמר די לצרותי. ויעקב אע"ה לא הי' אומר כן לולי שידע כי בנפשו הוא ואבות הקדושים מסרו נפשם בעבור תולדותיהם. וידעו כי כל העובר עליהם הוא בעבור דורות העתידים לבוא. ומה"ט לא קשה למה לא הודיע יוסף לאביו. וכמו שלא גילה יצחק ליעקב. אם כי גדלה רחמי האב על הבן יותר מבן על האב. רק כולם למדו מהבורא ית' כיון שהעלים הוא ית' ממנו ידעו שלטובתו הוא. ורק כשהגיע עד מיצוי הנפש ממש כמ"ש חז"ל ע"פ ואל שדי כו' ע"ש. לכן ידע יהודה כי בראותו כי אין הנער ומת. ולכן כיון ששמע יוסף כן הוכרח לגלות להם האמת כי ידע שהגיע העת לגלות להם כנ"ל. / והרבה התמיהו בדברי הכתוב: ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו.. למה שב ושאל אחרי שכבר אמרו לו באין קץ אופנים שהוא חי. וכמה וכמה מפרשים הסבירו הדבר בדברים המתיישבים על הלב. ולבי נוטה אחרי האומר שהוא שאל כן כמבטל השיח ששח עמהם כמתנכר, כמבקש להכניסם לשיח אח בחברת אחיו אהוביו שהוזה ושוגה בבשורה הטובה שנתאמתה לו, כי אכן לא ענו לו על שאלתו זו גם אחרי שפייסם.. / ואמרתי בדרך בדיחות כי יוסף רצה לרמוז לאחיו כי מושל הוא וכדרך המושלים לא בנקל תשתנה דעתו, ונתרצה להם על דעת עצמו כי שכשרה בעיניו השעה, אף לא יוציא מכלל אפשרות שיהודה בדה דברים מליבו כדי להציל את בנימין (כדברי רבינו בחיי) וכי למה יאמין שאכן יהודה נתכוון באמת ובתמים שיקחהו לעבד תחת בנימין, כי כלום חושב הוא שעבדים חסרו לו למושל מצרים.. ודיבר כן כשהוא יודע בעצמו שבהמתק הדין שמעל בנימין ימחה אותו עוון לגמרי ע''כ אמר יוסף כאומר: ועכשיו כאחים בואו ונשוב לראש העניין: אז אמרו נא לי העוד אבי חי?! ולעניין הפלגת הספקנות, נזכרתי בדבר ששח לי הגאון הבהיר מוהרמ''י רובין שליט''א מירושלים, כי ישב  באוטובוס לצד יהודי סאטמרי זקן שיהיה מעיין ארוכות בפרסום של ארגון שופר, עד שהניח הדפים פנה אליו ושאל בכובד ראש: רבי איד זאגט נאר.. איר האלט דאס דער אמנין איצחעק איז טאקע א טיימעניר? ודפח''ח./  והנה יפתחו דברי הרמב''ן ז'ל בפרשת מקץ צהר להסביר את הליכות יוסף באחיו, שכתב בפירושו על הפסוק: ויזכר יוסף אתהחלומות אשר חלם להם - עליהם , וידע שנתקיימו , שהרי השתחוו לו; לשון רבנו שלמה. ולפי דעתי , שהדבר בהפך , כי יאמר הכתוב , כי בראות יוסף את אחיו משתחוים לו , זכר כל החלומות אשר חלם להם , וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת , כי יודע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו בתחלה מן החלום הראשון: "והנה אנחנו מאלמים אלמים" (בר' לז , ז) , כי "אנחנו" ירמוז לכל אחיו אחד עשר , ופעם שנית ישתחוו לו "השמש והירח ואחד עשר כוכבים" מן החלום השני (שם , ט) , וכיון שלאראה בנימין עמהם , חשב זאת התחבולה שיעליל אותם כדי שיביאו גם בנימן אחיו אליו , לקיים החלום הראשון תחלה , ועל כן לא רצה להגיד להם: אני יוסף אחיכם (ע"פ בר'מה , ג) , ולאמר: מהרו ועלו אל אבי (ע"פ שם , ט) , וישלח העגלות כאשר עשה עמהם בפעם השנית (שם , כא) , כי היה אביו בא מיד בלא ספק; ואחרי שנתקיים החלוםהראשון הגיד להם , לקיים החלום השני. ולולי כן היה יוסף חוטא חטא גדול , לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים בשכול ואבל על שמעון ועליו , ואף אם היה רצונו לצער אתאחיו קצת , איך לא יחמול על שיבת אביו?! אבל את הכל עשה יפה בעתו (ע"פ קה' ג , יא) לקיים החלומות , כי ידע שיתקיימו באמת. גם העניין השני שעשה להם בגביע , לא שתהיה כוונתו לצערם , אבל חשד אולי יש להם שנאה בבנימן , שיקנאו אותו באהבת אביהם כקנאתם בו; או שמא הרגיש בנימין שהיה ידם ביוסף , ונולדה ביניהם קטטה ושנאה , ועל כן לא רצה שילך עמהם בנימן , אולי ישלחו בו ידם , עד בדקו אותם באהבתו. ולזה נתכוונו בו רבותינו בבראשית רבא (צג , ט): אמר רבי חייא בר אבא: כל הדברים שאתה קורא שדבר יהודה בפני אחיו עד שאתה מגיע "ולא יכול יוסף להתאפק" (בר' מה , א) , היה בו פיוס ליוסף , פיוס לאחיו , פיוס לבנימן; פיוס ליוסף - ראה היאך נותן נפשו על בניה של רחל וכו'. וכן אני אומר , שכל הענינים האלה היו ביוסף מחכמתו בפתרון החלומות; כי יש לתמוה: אחר שעמד יוסף במצרים ימים , והיה פקיד נגיד (ע"פיר' כ , א) בבית שר גדול במצרים , איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו?! כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים , ואלו היה מהלך שנה , היה ראוי להודיעו לכבוד אביו, ויקר פדיון נפשו (ע"פ תה' מט , ט) ויפדנו ברוב ממון! אבל היה רואה , כי השתחוית אחיו לו וגם אביו וכל זרעו אתו אי אפשר להיות בארצם , והיה מקוה להיותה שם במצרים, בראותו הצלחתו הגדולה שם , וכל שכן אחרי ששמע חלום פרעה , שנתברר לו כי יבאו כלם שמה ויתקיימו כל חלומותיו ע''כ.  / והשפ''א (תרמ''ה) אמר שבענין מחלוקת השבטים עם יוסף נתקיים בהם המשנה מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים. כי בודאי הי' המחלוקת עפ"י דרכים מיוחדים שהי' לכל אחד מהם בעבודת הבורא ית' כי יעקב אע"ה הוא עצם התורה. והתפשטות שלו הי' בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם. לכן לכל אחד הי' דרך מיוחד. ומצינו שהתורה נק' אש דכ' כה דברי כאש. ומצינו שנקראת מים דכ' כל צמא לכו למים. ויוסף הצדיק הי' בחי' אש כדכתיב בית יוסף להבה והוא בחי' התלהבות כענין ויגבה לבו בדרכי ה'. ויהודה הוא בחי' מים שהוא הכנעה ותפלה לשפוך לב כמים כדאיתא בגמ' מה המים יורדין למקום נמוך. ובאמת בכלל ישראל צריך להיות כל הכוחות האלו. והשלימות בא ע"י כל המדות כאשר ברא השי"ת כן האדם להיות בו מדות משונות זו מזו. בודאי כולם שוים לטובה. וצריכין להתנהג בשמחה ובהכנעה ובהתחזקות להתנהג פעם בזה ופעם בזה עד שבאין לשלימות האמיתי. ובאדם פרטי ג"כ כן הוא. אם המחלוקת בלבו בהתחלקות של המדות לשם שמים. נעשה התיקון בצירוף כל המדות וסופן להתקיים. ומצינו גם במלאכים כתיב עושה שלום במרומיו מיכאל שר של מים וגבריאל של אש והקב"ה עושה שלום. כמו כן היו השבטים למטה. ושוב מצאתי במדרש תנחומא בפ' זו כן יוסף שור ויהודה ארי כו'. והוא כנ"ל כי ארי' לימינא ושור לשמאלא בחי' הגבורות שנק' אש: / ועל שאלת הרמב''ן הידועה שתפסו בו מפרשים רבים, הלמה לא כתב יוסף לאביו בכל אותם שנים? נראה לי בדרך הפשוט לומר, כי מאחר ולא נודע לו ליוסף מה אמרו אחיו לאביהם בפרטי מאורעותיהם עמו, היה חושש פן יגרום שבהתוודעו לאביו בהיותו רחוק מהם תהיה גחלת אבלו של יעקב לאש להבה כי יתגלע אש הריב הכל בכל עד שיכלה חלילה את המשפחה כולה. וכאשר לא יודעים מה נעשה מרימים עיניים אליו יתברך כי יגמור לטובה.. וגם כאשר באו אחיו לפניו בחנם בכו''כ בחינות על מנת לירד לסוף דעתם ולידע האמנם נתחרטו על מעשיהם וכי נתן ה' בליבם להזהר באביהם הקדוש ולכבדו, והעיקר לידע שנרפאו מקנאתם בבני אמו ונותנים ליבם לאהבת בנימין אחיו, אז ידע כי כשרה השעה לומר להם: אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה. / וכללות עניינם של יוסף ואחיו בשחר התייסד אומתנו הוא מנפלאות תמים דעים כי סיבב את אשר סיבב כי חפץ שאחי יוסף יגיעו למצריים סחופים ודוויים באין מצח להרים ראש נגד אחיהם השליט אותו שנאו בתכלית השנאה ביקשו להמיתו ומכרוהו בנעליים, כשכל בטחונם הוא באביהם הזקן. ואחרי מותו וקבורותו של יעקב באו לפניו בעליבותם לבקש על נפשם, ותלו עצמם בדברים שבדו מלבם כאלו אמר אביהם כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך.. והנה יוסף כבר ראה למרחוק את נפתלות עצת השם כדברי הכתוב: ויבך יוסף בדברם אליו ותלה רצון עצמו בהם כאשר השביעם וישבע יוסף את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלהים אתכם והעלתם את עצמתי מזה.. וברבות הימים היה אשר היה בעשרת השבטים שנקראו אפרים על שם בנו של יוסף והם הגולים המוגלים בידי אשור אל קצות העולם, וגם עיקרם של ספרי הנביאים שבידינו הם מהנבואות שנתנבאו במלכות יהודה (כולם מלבד  עמוס והושע).. / והנה זכרון דברי רבינו בעל הקדושת לוי שאמר על הפסוק: וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אתו ותחי רוח יעקב אביהם כיעיקר העגלה הם הגלגלים בבחינת עגולות ההולכות וסובבות, והוא יתברך מכה וחובש וחיי האדם עלי אדמות יסובו מבחינת כי לא לעולם חסן ואם־נזר לדור ודור לבחינת כי לא יזנח לעולם ה'./ ואסיים בדבריו קדשו של השפ''א שאמר: פסוק אנכי ארד עמך הוא הבטחה לדורות כמ"ש עמו אנכי בצרה בכל מקום שגלו שכינה עמהם והוא בזכותו של יעקב לכן אמחז"ל המענג את השבת זוכה לנחלת יעקב בלי מצרים דכתיב בכל צרתם לא צר בו' ובא'. פי' כשזוכין שהוא עמנו בצרה ממילא לא צר. ז"ש ביעקב ופרצת ימה כו' שהוא יכול לפרוץ כל המצרים ונכנס בעובי הקורה דכתיב איש תם. ובזוה"ק תם כשעובר כל המדריגות עם חסיד כו' ועם עקש תתפתל. וירש זה הכח לי"ב שבטים ד' דגלים לד' רוחות הם ד' בחי' הנ"ל והתגלות השכינה עמנו בגלות הוא בשבת לכן שבת הוא זכר ליציאת מצרים שבו ערקת כל סט"א וכל המצרים..