בשנה וחצי-שנתיים האחרונות אנחנו נחשפים לתופעות מאד מוזרות המתרחשות בעולם החסידי.
יש שיאמרו שזה תמיד היה שם, או לפחות כבר הרבה שנים, ורק בעקבות התרחבות השימוש של חרדים ברשתות החברתיות (ווטסאפ, טלגרם, פייסבוק וטוויטר) הדברים נחשפים. כך או כך, חלקים, מאפיינים ותופעות מהעולם החסידי נחשפים בצורה מאד לא מחמיאה המעלה את השאלה "האם לכך התכוונו הבעש"ט ותלמידיו?? האם זו היתה הבשורה הגדולה שהחסידות הביאה לעולם???"
המילה "חסיד" מוזכרת כבר במשנה ובגמרא ככינוי לאדם "המתחסד עם קונו", כשהכוונה היא לאדם המשתדל לדבוק בקב"ה כמיטב יכולתו ומקיים מצוות במירב הכוונות, הדיקדוקים וההידורים האפשריים למען הרבות נחת רוח לקב"ה.
"חסיד", בהגדרה המילונית שלו, הוא: "ביהדות ובהגדרה ההלכתית, הכינוי "חסיד" ניתן לאדם העושה מעשים טובים שאינם חובה על פי ההלכה, אלא לפנים משורת הדין על פי רוח ההלכה. וכן המקפיד על חומרות הלכתיות שחובתן היא רק ליחידים במעלה של פרישות וקדושה.
אלה הנוהגים בדרך זו בעקביות, מכונים בהלכה ובלשון חז"ל בשם "חסידים ואנשי מעשה".
ההלכה אינה דורשת מכולם לנהוג כך אלא מיחידי סגולה בלבד.
מהמאה ה-18, ועד היום, משמש המונח "חסיד" את המשתייכים לתנועת החסידות שנוסדה על ידי הבעל שם טוב, במשמעות שונה, הפונה לכל יהודי לעבוד את השם בכל דבר ודבר שהוא עושה, בחשק, בהתלהבות ובשמחה".
וכאן צצות ועולות ומתייצבות להן השאלות המתבקשות:
איך כל זה מתיישב עם סדרת אדמו"רים (חלקם אדמו"רים מטעם עצמם וחלקם "יתומים-יורשים"), עטופים בחלוקים פרחוניים בגווני זהב וכסף, היושבים ליד נרות חנוכה, בהבעת פנים רצינית עד אימה, כשהם מחזיקים בידיהם כינורות בהם לא למדו מעולם לנגן, וחורקים בכינורות אלו, אותם ירשו מאבותיהם שאולי כן ידעו לנגן, חריקות צורמניות, דוחות ומחרישות אזניים, רק בגלל שזה ה"מנהג שלנו" ("אונזערע מנהג"/"אונזערע מאסוירעס")??
איזו עבודת ה' יש כאן? ניגונים עליזים לציון שמחת הנס יש כאן או קיבעון טיקסי-ריטואלי נטול הגיון וטעם יש כאן??
איך הגדרת החסידות מתיישבת עם התנהלות של כת כוחנית הרודפת בחמת זעם, הכוללת אלימות, הכפשות, נזקים כספיים ונפשיים, פיצול משפחות, פיטורין ותפירת עלילות שווא, את כל מי שלא מציית להוראות החונטה או את כל מי שהחליט לעזוב, אללה ירחמו, את הכת??
איך הגדרת החסידות והמנהיגות הרוחנית ההולכת לכאורה בדרך החסידות שהתוו הבעש"ט ותלמידיו, תואמת מנהיג "רוחני" שעושה הכל, אבל הכל, ע"מ לשאוב מחסידיו, השבויים בקהילתו או האנוסים להשאר בה פן יבולע להם, כסף ועוד כסף ועוד כסף, רכוש ועוד רכוש ו"בתמורה" מנשל אותם מנכסיהם הרוחניים ומנחיל להם תקנות לא אנושיות המנוגדות להלכה ולנורמליות השפויה?
איך הגדרת החסידות או/ו עבודת השם ברגש ובשמחה, מתיישבת עם כת בראשה עומד מגלומן צווחני הדורש, בנאומים ארוכים עד להתפקע בני שלוש וארבע שעות, מחסידיו-שפוטיו שיהיו הזנבות שלו בהם הוא ורק הוא יכשכש כרצונו??
ואיך הגדרת החסידות מתיישבת עם האלימות הקשה המופנית כלפי כל מיִ שהחליט שה"שיטה הקדושה פון בעל "הישועות משה",ִ דהיינו שוואנצונעס" לא מתאימה לו ולמשפחתו והוא מעוניין לחפש לו מורה דרך רוחני אחר?
איך - שטריימל מיט קרוין און "שפיצ'ן", וואייסע זוקן/שווארצע זוקן, פאייעס אויב'ן/פאייעס אונט'ן, סאמעט הוט, ויז'ניצער הוט, פלסטיק ברילן, פערטל שיך, גולדענע בעקעטשע, זילבער שטעקן, ועוד אינספור פריטי לבוש ואיפיון קהילתי חיצוניים לחלוטין, קשורים לעבודת ה'? לדביקות בה'? להליכה בדרכיו ובקיום רצונו של הקב"ה בצורה הטובה ביותר??
מתי ובאיזה שלב ב-300 השנים בקירוב שחלפו מהקמת החסידות, הפכו החסידים "רכושו" של ה"יתום הפרחוני" התורן ש"ירש" אותם מאביו שגם הוא בתורו "ירש" אותם מאביו שלו??
ובכלל, ממתי הנהגה רוחנית וכישורי מנהיגות, רוחנית וקהילתית כאחד, עוברים ב"ירושה" מאב לבנו? וזה כבר לא רק לבן המוצלח והמוכשר ביותר להנהגה, אלא לכל הבנים והחתנים כן ירבו, "ע"מ להרבות את השלום ולמנוע מחלוקת"??? האם אלו תכונות גנטיות או רכוש אותם מעבירים מדור לדור?? שהרי גם אלה וגם אלה חסרי כל קשר לרוחניות ולעבודת ה'. אפי' לחכמה ולהבנה בהוויות העולם הקשר רופף למדי עד בלתי קיים.
מתי ובאיזה שלב הפכה התעמקות והעמקה בעבודת ה' ועליה בדרך העולה בית א-ל ושיפור מתמיד בה, לאוסף מנהגים מוזרים חסרי הגיון הנוגעים לפריטי לבוש מסויימים הנלבשים דווקא כך ולא אחרת כ"מורשת" הממשיכה את הנוהג והנוהל שהיו נהוגים בפולין או בהונגריה, או ברומניה או ברוסיה הקפואות בחורף? איך כל זה קשור לשכלול פריטי לבוש אחרים וצמיחתם לאורך, לרוחב ולגובה, ולהגזמה גדלה והולכת בטיפוחם ובפיתוחם??
למה ע"מ להיות חסיד ויז'ניץ למשל, שמן הסתם תורתה ודרכה המיוחדת של החסידות הספציפית הזו מצאו חן בעיני אנשים מסויימים, הם חייבים לחבוש דווקא כובע מסויים מאד, שה"שלייף" נמצא בו דווקא בצד ימין ולא בצד שמאל חלילה?
ומה ייגרע מהבנת תורת החסידות הזו אם החסיד ילך ללא "ווייסע זוקן" עד הברכיים כשהוא נעול "פערטל שיך" (אא"כ יש לו בעיות רפואיות כפלטפוס וכדומה, שאז יותר לו לנעול נעל סגורה)??
מדוע, אדם שתורתו העמוקה והגותו הרוחנית רחבת ההיקף של האדמו"ר מגור שליט"א שובים את ליבו והוא מוצא בהם עונג רוחני כביר, לא יכול באמת להשתלב בחסידות גור אם ימשיך ללבוש את הבגדים אותם לבש לפני שהחליט שהוא מצטרף לחסידות זו?
מה לכל זה ולחסידות?? הרי זו התנהלות אופיינית לכתות ולקבוצות המאוגדות ע"י בסיס סוציולוגי אחיד ההופך את כל שפוטי הכת לזומבים מאולפים הצועדים אחרי המנהיג ושגעונותיו/שגיונותיו באחידות צייתנית ובעיניים עצומות ויש שיאמרו בעיניים סומות כעטלף.
הקבוצות היחידות המזכירות חסידות אמיתית כפי שהגו, חלמו, רצו, ייסדו, גידלו וטיפחו הבעש"ט ותלמידיו, הן למשל, הקבוצות הגדלות והולכות של הנוהים אחרי ר' צבי מאיר זילברברג, אחרי ר' אלימלך בידרמן ואחרי ר' שאול אלתר, שלא בנו קהילות ממוסדות וממושטרות, אלא מכוונים ומדריכים ביד אוהבת את שומעי לקחם שהגיעו אליהם מרצונם בגלל המשיכה שנמשכו לאור הרוחני שהם מפיצים סביבם, באהבה, ברגש, בחכמה, בבקיאות עצומה, בהעמקה ומתוך עיסוק מתמיד בעבודת ה' ובבניית האדם השלם, וללא שום דרישת מחוייבות בלעדית, כספית, מימסדית, השתייכותית ואפי' לא חינוכית. המוטו הוא "טעמו וראו כי טוב ה' וכי טובה עבודתו. ואם לא אצלנו אז אצל מורה דרך רוחני אחר. העיקר הוא שנפשך ונשמתך תתחברנה בְּאֶמֶת לַאֶמֶת".
שם יתקבל כל אדם בסבר פנים יפות ובחיבוק חם גם אם הוא לובש חליפה קצרה, כובע "קנייטש" וזקנו מגולח. שם יתקבל ויקורב כל אדם גם אם כיפה סרוגה לראשו, שלא לדבר על אנשים המשתייכים למגוון החסידויות הקיימות, וותיקות וחדשות זה מקרוב באו, על שלל סימני ההיכר המיוחדים לאותן "חסידויות", שיתקבלו בחיבה גלויה וללא כל הערה ודרישה בקהילות צומחות אלו.
לא באמת ניתן לצפות שמנהיגי הכתות וה"חסידויות" הנ"ל, אותם "יתומים פרחוניים", יעשו חשבון נפש וישנו דברים שמבחינתם הם עיקר המאפיינים הקהילתיים שלהם והבסיס עליהם מושתתת קהילתם, אבל בהחלט יש לקוות ויש מקום לתקווה שיהיו חסידים מאותן קהילות שיעצרו לחשיבה מחודשת של "אם כן - למה זה אנכי?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.