ד''ת על פרשת וזאת הברכה חג הסוכות תש''פ לפ''ק‎

מאת: יהודי פשוט

ברשות בעל האכסניא לתורה הרב הגאון המשפיע הדגול פמ''מ כש''ת רבי חיים שאולזאהן שליט''א

וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו.

הרשב''ם מבאר את לשון וזאת הברכה, כאומר לאחר שהביא הכתוב שירת האזינו השמים שהייתה שירתו של מרע”ה וזאת הבאה היא ברכתו. ומפליא הלמה לא ייחס את הלשון לסיפור המקרא שקדם בסמוך לו בפסוקים בסוף פרשת האזינו, כדרך שביאר בעל האוהה''ק את תוספת הוו בתחילת הפסוק שאמר וזאת במקום שדי היה לכתוב זאת או הברכה סתם, כי היא תרמוז על שלמות נפשו של איש האלהים שבפסוקים מח-נ שקדמו נאמרה לו שוב חתימת עונשו וכי מיתתו היא מיידית, כמו שנאמר:  וידבר יהוה אל משה בעצם היום הזה לאמר  עלה אל הר העברים הזה הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני ירחו וראה את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל לאחזה ומת בהר אשר אתה עלה שמה והאסף אל עמיך כאשר מת אהרן אחיך בהר ההר ויאסף אל עמיו ומת בהר אשר אתה עלה שמה והאסף אל עמיך כאשר מת אהרן אחיך בהר ההר ויאסף אל עמיו  על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צן על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נתן לבני ישראל.  כי מרע''ה ניטהר מנטית טבעם של הבריות להיות עויינים כל דבר ואדם הקשור בהתהוות אסונם, כי הוא פנה בשעותיו האחרונות ומצא את ליבו נכון לברך את בני ישראל שטרוניותיהם היו הגורם להדיא לחטא שבעטיים נענשו הוא ואהרן אחיו בענש המיתה, ולא עוד אלא שברכם בברכות הנשגבות לעילא ולעילא מכל הברכות שניתנו אי פעם, שהן הן הברכות המשלימות ברכותיו של יעקב אבינו שנאמר בהם וזאת אשר דיבר להם אביהם.. אבל מפליא שגם בעל האוה''ח הקדוש לא התייחס לעונש הפרסום בו הודיע ית' על הסתלקותו המיידית של משה עבדו, שהגיד הכתוב בלשון בעצם היום הזה שהמקרא נזקק לו בהגדת אירועים גלויים והרי עולם, כמו כניסת נח ובניו לתיבה מפני המבול, כניסת אברהם אבינו בברית בשר וצאת ישראל ממצרים בעצם הים הזה הוציא ה' את בני ישראל עליו נאמר שמעו עמים ירגזו. ולא רק שציווהו ית' על סדר הסתלקותו אלא שנהג בו כנידון למיתה ככל הנדונים עם פירוט חטאו במילים המייסרים כעקרבים של אשר מעלתם בי וגו'. ואם ננסה להעלות בדמיוננו ציור שלמות מידותיו ועדנת לבבו של ילוד אשה המסוגל להתעלם מעולמו האישי עד כדי לערוך מערכי לבבו ולסדר מיליו לברך עם שהוא נתן חייו ונפשו עליהם והם לא הניחו לו מלצערו ולהקניטו, אין זה אלא אותו אדם שהכתוב יכנהו איש האלהים (א געטליכער מענש) גבוה מעל גבוה מגבולות השגתנו והוא כבר מצד אומרם ז״ל שמרע״ה היה בבחינת חציו אל ואזהרת החכם במופלא ממך וגו׳. והנה על דרכנו זה רש''י הקדוש ביאר דברי הפסוק לפני מותו ואמר: שאם לא עכשיו אימתי.. מתמיה מעט כי איפה נאמר שהוטל עליו לברכם.. אלא במשמע שאוהבם של ישראל ומרחמם היה כל ימיו נושא בלבו האוהב את ברכות לבבו הלוהט לעם ישראל, אלא שהיה מצפה לשעת הכושר במעלת המקבלים ע''מ שתהא ברכתו מתקיימת בהם, כפי שפירט המלבי''ם בהתורה והמצוה את הנצרך מצד המקבל ע''מ שהברכה תעשה רושם למעלה. אך משנודעה לו מיידיות מותו כבר לא יכול להמתין יותר, והכתוב מעיד בו שתפש בפעולות המצויות לו על מנת שתהיה ברכתו מתקיימת ועושה פירות, בבחינת דברי דוד מהולל אקרא ה' שקראנו בהפטרת האזינו, ופתח בשבחו של מקום בעניינים הקשורים בהם במתברכיו בפסוקים ה' מסיני בא וגו' שם יזכיר את ד' הפעמים שנתגלה כבוד ה' עליהם. וממנו למדנו לפתוח תפילת שמ''ע וכל ברכה בשבחו ית'.  ויפה פירש הרמב''ן איש האלקים שברכתו מתקיימת.. דהיינו מעצם כח סגולות מידותיו ונשמתו הוא ומוצאות פיו יונקים משרש הנבואה.. ואכן עליו ע''ה אמר שלמה המלך רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה. ועוד במדרש:   "מי יעלה בהר ה''א זה משה שנאמר "ומשה עלה אל האלהים וגו'" "ומי יקום במקום קדשו" זה משה מנין שנאמר "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא"  "נְקִי כַּפַּיִם" זה משה מנין שנאמר "לא חמור אחד מהם נשאתי וְגוֹ' "וּבַר לֵבָב" זה משה אמר ר' יצחק אפילו הדיוט אם אומר לחבירו כזה גנאי הוא לו ומשה אמר "למה ה' יחרה אפך בעמך" אלא לבו ברור עליו שאינו תובע צורך עצמו אלא לצורכן של ישראל "אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי" זו נפשו של מצרי שלא נטלה על חנם אלא כדין עשה "וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה" זה משה שנאמר "ויואל משה לשבת את האיש"  "יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה'" זה משה אמר ר' תנחומא אל תהי קורא בו אלא ישיא ברכה לאחרים.  ואלה הם דברי המלבים על עניין הברכות: ברכות הצדיקים הנזכרים בתנ"ך באו על שני פנים. א) בדרך תפלה ובקשה אל ה'. ותועיל הברכה בעתיד כאשר תועיל התפלה בהוה. ועל השאלה איככה תועיל תפלת הצדיק לשנות רצון ה'. התשובה בזה כי הצדיק לא יפלל אל ה' אם לא כשרואה שיש זכות למי אשר יתפלל עליו. ואף שאם מצד הזכות הזה לא היה ה' ממלא הדבר ההוא אבל ה' על ידי תפלת הצדיק יקבל הזכות כענין הכפרה ע"י קרבן, שבלא התשובה לא יכפר הקרבן. ובלא הקרבן לא היתה התשובה מספקת בעצמה. ורק בהצטרפות התשובה והקרבן יכופר. באשר שיש להאדם השתוות מה עם הקרבן אשר יבוא לכפר. ואף שהכפרה הוא אל הנפש. ונפש האדם אינה כנפש הבהמה והצומח. א"כ כ"ש שתועיל תפלת הצדיק שיש לו השתוות בנפשו עם אשר יפלל עליו, וככה ברכת הצדיק כשבאה על דרך בקשה הוא בא ע"י שיש זכות להמתברך כשיש השתוות מה בהזכות עם הברכה אשר יברכו שימלאנה ה'. אופן הב' שיאמר בדרך נבואה שככה יהיה עם האיש הזה. ובזה לא יצטרך להזכיר זכות אל המתברך. ותועיל כאשר יועילו כל דברי הנביא בעתיד שלא יגרום החטא שישתנה. וז"ל בעל התורה והמצוה  שענין הברכה הוא שהמברך בכוונתו יעלה בדביקות נפשו אל מקור העליון אשר שם צוה ה' את הברכה ויזיל מי הבריכה מדליו על המתברך. וגם יכין את המתברך שיהיה מוכן אל השפע ההוא. ובזה צריך ג' ענינים. א) שיכין את המתברך שיהיה מוכן לקבל שפע הברכה. ב) את עצמו שיעלה בסולם הדבקות עד מקור הברכה. ג) שיהיה התקרבות וחבור בין המברך ובין המתברך. וז"ש וזאת הברכה שהברכה מצד עצמה תעורר זכות על ישראל. אשר ברך משה שהיה בו מדת הענוה. ומי שהוא עניו אין בו קנאה ושנאה והיה אוהב את הכל ונפשו קשורה בנפשות כל ישראל. איש האלהים שהיה דבוק תמיד אל ה' מקור הברכות. את בני ישראל שהם מוכנים לקבל הברכה תמיד וכבר חלה עליהם הברכה ע"י ברכת האבות וברכת ה' ע"י קבלת התורה. וגם מצד נפשותיהם נתדבקו במשה רבם שהיה כמו אביהם (עד"ש אבדת אביו ואבדת רבו, של רבו קודמת): לפני מותו גם מצד העת ראוי שתתקיים ברכתו, כי אז יזככו הצדיקים נפשותיהם נוכח ה'. וה' ימלא דבריהם, כמו שאמר אליהו אל אלישע  שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך..  ואני בעניי הייתה יושב ומתמיה על הר''י בכור שור שפירש עניין ברכת משה לפני מותו כעניין של דרך ארץ שראוי שיפרד אדם מחבירו מתוך ברכה, כי קשה לקבל שברכות נשגבות בנסיבותיה של פרשה זו באו לעולם כעניין של דרך ארץ ונימוס יפה.. אך מצאתי שפירושו הוא הקרב ביותר לתיקון המידות בהנהגות טובות בין אדם לחבירו שהוא עיקר התורה. ואזכור לטובה אדם יקר שלימדני להתבונן ולהחשיב  את הברכות הנימוסיות השגורות בין הבריות  כי היה לנו בשכנותנו קריגס-איד אוהב הבריות שהירבה לצטט מכתבי בכיר תלמידי המגיד הגדול ממזריטש רבי מנדלה וויטבסקיר זי''ע עד שכינינו לו דער וויטבסק׳ער רבי.. הקסם המיוחד שבאותו אדם היה שהוא התבונן בילדותיות עולמנו כאחד המביט בו במשועשע מחוצה, לו כי הוא כבר שכב בשלולית דמו ונחשב למת אחרי שירו בו שומרי הגטו מפלוגות החץ ההונגרים.  וכך הוא אמר לי באירוע מסויים; יונגערמאן,  אל תחשוב שהעולם משתטה בברכות הכנות והמזויפות שאנשים מעניקים זה לזה כחלק מחיי היום יום. החל מהבוקר טוב עד הערב ולילה טוב ושיהיה לך חג שמח שתאכל לבריאות ושיהיה בהצלחה ובמזל טוב וכו׳ כי כל אלה הם מקובלות בכל התרבויות מאז ימות עולם ולא שמעתי שמישהו ינסה לעקור אותם באשר הם אמירות סרק כי אין שום היגיון שיומי או נסיעתי יהיו מוצלחים יותר מכח איחולי זולתי זר או קרוב.  שחז״ל כבר הגדירו את ההתעלמות ממאן דהו המוכר לנו ואי דרישה בשלומו כמין מעשה של רוע כגזל.. ואכן הצדק היה עמו, שאם נהרהר בדבר אכן נמצא שאנחנו קשורים זה לזה ברוחנו, ואם חברי לא ידרוש בשלומי ולא יברך אותי שאצליח במעבדי שנראה לו. עלול הדבר לערער בי איזון מסויים, ומכאן קצרה הדרך גם להיזק חומרי ונזקים שיתפשטו לתוך חייהם של אחרים, ומוסר התורה תחייב אותנו בערבות הדעת והנפש בבחינת אתם קרויים אדם, שניתן דעתנו לעשות ככל אשר לאל ידנו למנוע חלישות הדעת ולהרחיק כל היזק מחברנו ונגן עליו כהוגן אבר על אבר אחר מגופו. ומכאן הרבה מצוות מיוחדות כלליות כמו ואהבת לרעך כמוך ומפורטות כהשבת אבידותו תשלום נזקו ועוד ועוד. והנימוס המוסרי יחייב שבהפרד האדם מחבירו יאמר לו דברי ברכה שמהם יודיעו כי ערבה לו ידידותו והוא ייזכר לו לטובה ולברכה. ומכאן לפירוש הר''י בכור שור, שאכן משה רבנו בהפרדו מעמו אחרי כל התהפוכות ביחסם אליו ולדרכי השם שלימדם והזהירם עליהם נצרך להניחם עם דברי אהבה שיהיו שקולים להם כנגד כל הדברים הקשים שהטיח בהם רק ע''מ שלא יתמרמרו ויתייאשו עד להרחיק זכרו ורישומי לקחו מלבם..  ופשיטא שישנם צדדים סגוליים גם בברכות ההדיוט המהלכות בין הבריות כי ברית כרותה לשפתיים  והדיבור שבפי האדם הוא בבחינת רוח ממללא והכל כפי שהוא אדם, אבל אין בפרשה זו שמץ של סימוכין לתרבות הברכות האוילית שפשתה בימינו בין יהודים שומרי תומ''צ, ואדרבא. ואילמלא דמסתפינא הייתי אומר שהלוואי ולא יביאו עלינו המברכים המקצועיים היפוך הברכה ח''ו כי שם למעלה אין סודות, וגלויים גם הדברים שהם חס מלהזכיר לצמיתי העיתונים החרדים. ומי יודע האם היזיקם של מי קשה יותר של הבאבות וה'מקובלים' הבורים או של ׳תותחי הברכות והישועות׳ יורשי חסידויות וחכמי תורה שמעולם לא נתנו דעתם על איש זולתם ועושים מתומת עם ה' פלסטר. אלה עורמים אותם על דרגשים למאות ולאלפים כתרנגולים כדי שיסתכלו בהם ויתברכו, או אלה שליבם גסה מלאמץ עלהם את לשונם ופוטרים אותם אותם במילחא חפורה ובוהה ר''ל. אבל מוטב שנניח לו לנושא המביך בימים שלפני הושענא רבה.. ונשוב לדברי הכתוב ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל והבקי בקלקול הליכות הנהגת הצבור בדורנו בין יבין בדברי רש''י המפרש ראשי עם שהוא כמו שאו את ראש בני ישראל דהיינו כללות הציבור כולו, ויזכיר דבריהם שנמלכים בציבור קודם שימנו עליהם שום מינוי, גם יזכיר מלך לשון נמלכים דהיינו התייעצות מי והאיך ראוי למנות עליהם ע''מ שלא יהיה פתחון פה ומקום לרקד לשטן המחלוקת ונהיה בבחינת יחד שבטי ישראל. ועוד דבר גדול אמר כאן רש''י הקדוש בתמצית דבריו וכן הדעת זקנים והרא''ש כי בחי' מלכותו ית' וקירבתו אלינו תלויים בבחינת יחד שבטי ישראל שבאגודה אחת באחווה בלי פירוד. ובהתבונן נמצא כי מידות הגאווה וההתנשאות הן גרם כל הפירודים הדוחקים רגלי השכינה הקדושה. וכבר הזכרתי בעניין זה את צעקת לבבו של פאר דורנו הגרי''ל זי''ע שנהם גאווה גאווה גאווה!! כנגד מנהל מוסד שלא מצא את רוחניותם של יתומים שהובאו אליו מחיידר אחר מספקת ע''מ שיצרפם לחיידר שלו. וכל בר דעת יבין שאין לך בן מביש מלפני אבינו שבשמים מזה המתגאה על אחיו בפני אביהם.. ואין טוב לפניו ית'  מאשר יהיה שלום בניו כשלום הצאן בלי שמץ פירוד, וענוים ירשו ארץ ויתענגו על רב שלום בזה ובבא. ולזבולן אמר שמח זבולן בצאתך וישכר באהליך פשוטו של מקרא כדרך שפירש הרמב''ן הוא שבברכתו של יעקב כבר נאמר זבולן לחוף ימים ישכן והוא לחוף אנית וירכתו על צידן, ונאמר בו כאן שפע ימים יינקו, שיהיו מתפרנסים בשופי מדיג עמוק בלב ים ובשפוני טמוני חול שהן החלזונות שבקרקעיתו לאורך החוף של נחלתו ואותם דגים צדפיים שנקראים מיורקס בלע״ז שמהם יבוא הפורפור שהוא צבע התכלת והארגמן המאוד יקרים אותם היו מפיקים ומעבדים בצידון כדברי הכתוב וירכתו על צידון וכמובא במדרש (ובימינו נתגלו שם שרידים משמעותיים ותעשייה זו). ואילו ישכר שכנו היה מתפרנס מעבודת האדמה הפוריה בנחלתו . לכן הייתי מתמיה כי יותר ראוי היה לברך את זבולון בבואו עם שפע הימים כי שב לחוף מבטחים לשלום וצלחה דרכו, ואילו לישכר שישמח בצאתו לאדמותיו ויראה בתנובות שדיו שנתברכו. אלא שדרכו של עולם הוא שמשוש ימי טובו של הדייג יוצא בפחדיו שלא יאבד ברוח סועה וסער ובמפח נפש הימים שהוא חוזר ריקם. וכן שמחת האסיף של האיכר תצא בדאגותיו על קללות האדמה שאנו מונים בפיוט הושענא אדמה מארר ובעיקר מצוקת ימי השטף והכפור שהאיכר כלוא בביתו דואג על עמלו שלא ישחת ואין בידו להושיע.  ע''כ בירכם משה שיתרגלו ברוב טובה והרחקת הנזק עד שהיוצא לים יצא בשמחה. וכן עובד האדמה ישקוט וישמח גם בימי אסורו באהלו. על כן יפה אמר הכתוב שמח זבולון (כבר) בצאתך. וישכר (בעודך מצפה) באהליך כי רגילים תהיו בברכתו יתברך כי אין מחסור ליראיו.  ויבכו בני ישראל ורשי''י יזכיר שכאן נאמר בני ישראל ובאהרן נאמר כל בית ישראל משום שהוא היה מעורב בשלום המשפחות והכל אנשים כנשים קשורים אליו בעבותות האהבה. אך נסיון החיים למדני בעווה''ר שאסון שאין לו מרפא כאבדן בן או בת ידמים את הרגשות והבכי הראשון יהיה בכי עצור ותבוני בבחינת בני ישראל,  כן הסתלקותו של מרע''ה לא הייתה מהאירועים שעוררו את רגשות בכי האבדן השגור במות קרוב משפחה חביב לפתע פתאום, אלא  מין בכי אבל תבוני רוחני ועמוק ותדיר השייך רק במעטים המתבוננים וחשים וד״ל.