מאת: יהודי פשוט
ברשות בעל האכסניא לתורה יקירנו המשפיע הדגול כש''ת הרב רבי חיים שאולזאהן שליט''א
ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמור
במדרש, א"ר יוחנן עשרה לשונות נקראת תפלה ואלו הן. שועה. צעקה. נאקה. רנה. פגיעה. ביצור. קריאה. ניפול. ופילול. ותחנוניםא"ר שועה צעקה. שנאמר "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו וגו'". נאקה דכתיב "וישמע אלקים את נאקתם". רנה ופגיעה דכתיב : "אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי". ביצור וקריאה דכתיב "בצר לי אקרא ה'". ניפול. דכתיב "ואתנפל לפני ה'". פילול. דכתיב: "ויעמוד פנחס ויפלל". ותחנונים
דכתיב "ואתחנן אל ה" ומכולן לא נתפלל משה אלא בלשון תחנונים. אמר רבי
יוחנן מכאן אתה למד שאין לבריה כלום אצל בוראו שהרי משה רבן של כל הנביאים
לא בא אלא בלשון תחנונים. אמר רבי לוי למה לא בא משה אלא בלשון תחנונים.
המשל אומר הוי זהיר שלא תתפס מקום דבורך. כיצד כך אמר הקב"ה למשה : "וחנותי
את אשר אחון" אמר לו מי שיש לו בידי ורחמתי במדת רחמים אני עושה עמו. ומי
שאין לו בידי וחנותי במתנת חנם אני עושה עמו. ובשעה שהיה משה מבקש ליכנס
לארץ ישראל אמר לו הקדוש ברוך הוא "רב לך" אמר לפניו רבונו של עולם לא כך
אמרת לי כל מי שאין לו בידי וחנותי במתנת חנם אני עושה עמו. עכשיו איני
אומר שמתבקש לי אצלך מאומה אלא חנם עשה עמי מנין ממה שקרינן בענין "ואתחנן
אל ה". ובספרי: שני פרנסים טובים עמדו להם לישראל: משה ודוד מלך ישראל,
והיו יכולים לתלות את הבקשות במעשיהם הטובים, ולא בקשו מן המקום שיתן להם
אלא חנם. זה הדבר ק"ו: ומה אלו, שיכולים לתלות את העבירה במעשיהם הטובים
ולא ביקשו מן המקום שיתן להם אלא חנם - מי שאינו אחד מאלף אלפי אלפים ורבי
רבבות מתלמידיהם, עאכ"ו שלא יבקש מלפני המקום שיתן לו אלא חנם..
רש''י
הקדוש מייתר תיבת ''לאמור'' ובעל הקדושת לוי אומר שבתיבה זו נרמזת התפילה
על התפילה, התחננתי להשי''ת ''לאמור'' כלומר אשאלה ממנו מענה לשון בבחינת
ה' שפתי תפתח. ואכן פסוק זה ניתקן בתפילה לאחר זמן אנשי כנה''ג כמשמע
מהגמ.. דשוינן ליה כתפילה אריכתא. ואפשר שאמלא אחר דברי קדשו ואומר דלאנשי
כנסת הגדלה עצם סמיכת הגאולה לתפילה הייתה בבחינת תפילה על התפילה שהרי שרש
הגאולה הוא בבחינת התעררותא דלעילא מאהבת קדומים שלא היה להם לנגאלים עצמם
שום זכות בה. אלא משנחלשו הדורות מקושי השיעבוד הרגישו רבותנו שאנו נצרכים
להוציא מפינו בקשה מפורשת על עצם התפילה ופסוק קצר זה הויא לן כתפילה
אריכתא. ולאותה בקשה שביקש דוד מהש''י אדנ-י שפתי תפתח שביקש דוד בתהילים
פירשו רש''י ור''י מטראני: "מחול לי ויהיה לי פתחון פה להגיד תהילתך" קצת
מתמיה, שאם החטא שולל את פתחון הפה לתפילה אמאי העמידו אנשי כנה''ג את
התפילה על הסליחה להיות רק בברכה השישית של שמ''ע. ואם אכן זאת הייתה
כוונתו של דהמע''ה אמאי לא פירש את דבריו רק ביקש על פתחון פה, ובכלל אם
אין לו לחוטא פתחון פה לפניו ית' מהיכי תיתי שידבר זה שנמחל לו, תיתי ליה
שנמחל לו וישתוק.. אלא פשיטא שהשי''ת קרוב לכל קוראיו ושומע תפילת כל פה
שנאמר כי פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם כמו שאמרו ז''ל הערער זה
שמערערים על תפילתו.. ובהודו קי''ז נאמר על האוילים מדרך פשעם ועל אסירי
עני וברזל כי המרו אמרי אל ועצת עליון נאצו, ויזעקו אל ה' בצר להם
וממצקותיהם יושיעם.. כי כאשר אנחנו כבר ''מתפללים'' אנחנו במעלת נפתולי
אלוקים וצמיד פתיל שהוא לשון קירבה חיבור ודבקות כמו שאמר דהמע''ה ואני
קרבת אלוקים לי טוב.. אלא שאנחנו ולבנו יודעים את אשר עובר עלינו ''עד
שאנחנחנו מתפללים'' מהחוחים והקוצים שגידלנו בעצלות עבודת בוראנו מלכנו
ובעוונותנו כי רמו מעלה ראש, ואלה הם המסתירים מעינינו את נקודת יהדותנו.
אמנם אין כן הדבר שאפשר שיהיה חוצץ בין האיש הישראלי ובוראו יהיה אשר יהיה,
אך ידוע משל המלך שסיבב ארמומונו בחומות ומכשולי אחיזת עיניים ורק אמיץ
הלב ועז הנפש המתייאש יעבור בכולם. ודהמע''ה התחכם כנגד הבלבולים לעמוד
לפני בוראו כבא לבקש סליחתו וזהו הסליחה שיש בה פתחון פה לחוטא.. והנה כך
אמר רבנו בחיי בספה''ק כד הקמח: ה' אלהים צבאות שמעה תפלתי האזינה
אלהי יעקב סלה פסוק זה אמרו דוד ע"ה והיה מתחנן להקב"ה שישמע תפלתו לפי שעם
התפלה יתקרב אדם לבוראו, והנה דוד שריוה להקב"ה בשירות ותשבחות ריבה לפניו
תפלות ותהלות מכל אשר היו לפניו וערך שלחן התפלה לכל באי עולם, וכיון שבא
דוד באת תפלה לעולם כי הוא החזיק יסודותיה והדריך בה לכל הבריות ולימד דעת
את העם איך יתנהגו בתפלה ובתחנה לפני אדון הכל. וגדול כח התפלה אפי' לשנות
הטבע ולהנצל מן הסכנה ולבטל הנגזר. לשנות את הטבע ממה שכתוב ויעתר יצחק
לה' וגו' הי' הכתוב ראוי לומר ותהי רבקה עקרה ויעתר יצחק לה' ויעתר לו מפני
שראוי הי' להקדים הסבה שבשבילה באה התפלה. אבל נ"ל כי זה יורה כי אין
העקרות עיקר הסבה אלא התפלה ולא בא העקרות אלא בשביל שתבא התפלה אם כן
התפלה עיקר. ולכך רצה להקדים העיקר ולהתחיל בתפלה. אמרו במס' יבמות מפני
מה נתעקרו האמהות מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים, בארו לנו בכאן כי לא
בא העקרות לאמהות אלא מפני התפלה וכשהתפללו בזה נשתנה הטבע בהן וילדו.
וא"כ ה"ז מבואר שהתפלה יש לה כח לשנות הטבע, וכן להנצל מן הסכנה ממה שכתוב
יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה'. ויאמר ויעמד רוח
סערה יעלו שמים ירדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג ויצעקו אל ה' בצר להם. וכתיב
בתריה יקם סערה לדממה ויחשו גליהם הרי שהתפלה מגינה על הסכנה. וכן כח התפלה
לבטל הנגזר ואמרו בברכות מחזקיהו שהוסיף לו הקב"ה בכח תפלתו חמש עשרה שנה
שנא' הננו יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה, ומלת יוסיף היא מורה שהיה זמנו
קצוב ונגזר שלא לחיות יותר. ויפה כח התפלה לבטל הנגזר, ואמרו בברכות אמר לו
ישעיה לחזקיה אנא אמינא לך צו לביתך ואת אמרת לי הב לי ברתך כבר נגזרה
גזירה, אמר לו בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא אפי' חרב
מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים שנאמר הן יקטלני לו איחל.
ביארו לנו חכמי האמת בכאן כי התפלה מבטלת הנגזר במערכת הככבים, כי מה שאמרו
בכאן כבר נגזרה גזרה ביאורו במערכת הכוכבים שמשם הגזרות והמשפטים באים
לעולם השפל בכח עליון עליהם כי היה רואה כן בנבואתו, והוסיפו עוד באור
שהתפלה למעלה מן הנבואה כלומר מן המקום שמשם תוצאות הנבואה לנביאים.
ובסה''ק תולדות יעקב יוסף: שמעתי ממורי פי' הפסוק תפלה לעני כי יעטוף
ולפני ה' ישפוך שיחו, והמשיל למלך א' גדול רחמן שהכריז שכל מי שצריך לשאול
דבר יבא וישאל מהמלך שיתן לו והנה יש שבא בשביל כסף וזהב ויש עבור שררה
והנה איש משכיל נמצא שביקש מהמלך שימצא חן בעיניו לדבר עמו המלך בכל יום
והיטיב בעיניו על שהוא משכיל ונבחר לו דבורי המלך וגזר אומר שכאשר ירצה זה
האיש משכיל לילך אל חדרי המלך פני מה לדבר עמו שילך דרך כל האוצרות בית
המלך ויטול מה שירצה באין מוחה.. (ולענ''ד אפש''ל שכוונה זו מכופלת ב
ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמור היינו שהתחננתי לפניו יתברך על קירבת ה'
שבתפילה), ועוד אמר:י זכרנו בזוהר כשיש אנפין נהירין אז מתערי' כל דינין
וכו' כי הקליפה הוא יגון ואנחה סוד אל אחר. ובזה יובן מסטרא דצדיק העוב' ה'
בשמחה ותענוג גדול אז יתפרדו כל פועלי און הנק' אל אחר ויעשה קוצא לאות ד'
וקשיר בין א"ח ובין ד' הכל ע"י השמחה ותענוג בפרט בסוד הייחוד האמתי והש"י
יכפר ובזה יובן בתיקונים דף ע"ב בסוף ובדף נ"ח במה סתיר לה מניה בנקודה
דאיהו קוצא דאות ד' וכו' י' דשדי איהו קוצא דאות ד' וכו' והבן.. ולא נניח
הזכרת עניין התפילה עד שאהיא דברי רבנו בחיי שאמר: התפלה צריכה דמעה שכן
אמר דוד שמעה תפלתי הי אל דמעתי אל תחרש, וכן מצינו בתפלתו של חזקיה ויבך
חזקיה בכי גדול ואמר לו הקב"ה שמעתי את תפלתך ראיתי את דמעתך, וכן בחנה
כתיב ותתפלל על ה' ובכה תבכה ע''כ. וידועים הם דבריו של רבינו בעל החת''ס
בדרשות שהתמיה על בקשת הישועות וצרכי האדם שבתפילה שבהם נראה האדם כמאמין
ואינו מאמין בתבונת בוראו לעשות לו כצריך והראוי לו. אלא שדעת לנבון יקל
שהמתפלל הדבק בבוראו הוא ממציא עצמו כל כולו על קוצר דעתו וחולשותיו
וענייניו באותה דבקות כגמול עלי אמו וזו לא תשלם בלי הצעת הדאגות והבקשות.
על כן נוטה הלב אחרי הרמב''ן שאינו מונה את התפילה בכלל המצוות, כי מי גוי
גדול אשר לו אלהים קרבים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו.. ולא יעלה על
הדעת שנהיה צריכים להצטוות לבוא קירבת המלך הקדוש בורא העולם ומנהיגו החפץ
בקרבתנו. ולא כמצוה אלא כמתנת קירבה יקרה מכל יקר ניתנה לנו התפילה. ולא
בכדי בנו חז''ל במשנה ובתלמוד את כל סדר ונוסחי התפילה על תפילת חנה ושירתה
כי היא אם הנביאים המציאה עצמה בתפילתה באופן המושלם בבחינת ותתפלל על ה'
כפי שנשיח בעזה''י.
שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד - ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך.
ועוד
אמר הכתוב באמונת יחודו ית': וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים
בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד: ובתיבות אין עוד יזהירנו לא רק משיתוף
מיני אלהות מדומים בממשלתו יתברך על כל פרטי ההויות והמאורעות הרגשות
ומחשבות, אלא גם ממראית העין של הנוכחויות הנראים בחוש, להתוודע שהכל בכלל
ובפרטי הפרט ברצונו וחפצו וממשלתו יתברך ואין נעלם נזנח או נסתר כמובא
במדרש תהילים: לא
הניח דוד אבר בכל איבריו שלא קלס להקב"ה בו. קלסו בראשו שנאמר דשנת בשמן
ראשי. קלסו בעיניו עיני תמיד אל ה'. בפיו פי יספר צדקתך. בלשונו ולשוני
תהגה צדקתך. יגעתי בקראי נחר גרוני. בשפתיו תרננה שפתי. בלבו לבי ובשרי.
סוף דבר קלסו בכל עצמותיו שנאמר כל עצמותי תאמרנה. בנפשו ברכי נפשי את ה'.
בנשמתו כל הנשמה תהלל יה. אמר דוד אף על פי שקלסתיו בכל אלה עדיין איני
יודע לקלסו פי יספר צדקתך.. ובגמרא: אמר רבי מאיר על כל נשימה
ונשימה שאדם מעלה חייב לקלס את יוצרו, מניין, שנאמר כל הנשמה תהלל יה..
והנה השי''ת ברא בנו את האהבה כיסוד החפץ שבשרשו רצון ההויה והקיום, וכאשר
תושלם הכרת בחינת ואתה מחיה את כולם שהוא הוא חי החיים ועצם החיים כמובא
בספר התניא נאהבו ונהללו יתברך באם האהבות שהיא אהבת ההוויה. ובספר העיקרים
הוא מרחיב ואומר: ולזה מה ששבח שלמה בספר שיר השירים זה המין מן האהבה
מזולתה מן האהבות ואמר עליה מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, כלומר כמה רב
היופי והנעימות שיש לאהבת השם יתברך על זולתה מן האהבות, כי זאת האהבה היא
אהבה בתענוגים, רוצה לומר שיתענג בה האדם תענוג נפלא ויש בה מיני תענוגים
מתחלפים כמיני ההשגות המתחלפות אשר בו, ושאר מיני האהבות יצערו האדם צער
נפלא קודם השגת הדבר הנאהב, וכשישיג ממנו מעט ישמח בו אלא שיכפל הצער עד
שישיגהו כלו אחר שהוא אפשרי ההשגה אליו. וכשיושג כלו תפסק האהבה וישקוט
החשק, אבל אהבת השם יתברך ישמח האדם במעט המושג להיותו משער גודל מעלת הדבר
המושג, ויתענג בו בלי שום תוספת צער אחר היותו יודע שהוא יתברך נמנע
ההשגה, ולזה יתענג במעט המושג ממנו תענוג נפלא, וכל מה שתתוסף ההשגה תתוסף
האהבה והתענוג. ובספר התולדות מובא:ועפ"י הדברים הנ"ל נבאר פסוקים בפ' זו
שמע ישראל וגו' ואהבת וגו' ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך
וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך וגו' והספיקות עם ביאורן זכרן
ר"מא א' איך יתייחס אהבה בין אדם חומר קרוץ ובין השם כי אהבה לא תתהוה אלא
בין ב' בחי' שוים גם ושננתם לבניך הל"ל ולמדתם גם למה פרט ד' דברים בשבתך
ובלכתך בשכבך ובקומך וביאר כי האדם מצד שיש בו נפש רוח ונשמה הוא חלק אלוה
ממעל שייך לאהבה אותו יתברך בהן וזהו ובכל נפשך שמרבה רוח ונשמה וגם ע"י
נר"נ מתקשרים העולמות ויוכל להוריד השפע מעולם העליון שמשם נשמתו לעולם
המלאכים שמשם הרוח ובעולם הגלגלים שמשם נפש עד עולם השפל שמשם גופו וחומרו
והיו הדברים האלה על לבבך ושננתם לבניך הכונה כי זה כלל גדול אם הדברים
יוצאים מהלב אז נכנסים אל הלב וכו' וז"ש והיו הדברים על לבבך אז ושננתם
לבניך וכו. ובסה''ק דגל מחנה אפרים: עוד
ירמוז כידוע ה' אחד וישראל הם אחד כמ"ש ומי כעמך ישראל גוי אחד וכו' ולכך
הם דבוקים בהש"י כי נאה לאחד לדבק באחד ואימתי הוא כשישראל הם אגודים
ודבוקים יחד באחדות גמור אז לאחד יחשבו ושורה עליהם השם ב"ה שהוא אחד אבל
כשחלילה חלק לבם ונפרדים זה מזה א"א להם להיות דבוקים באחד ואין השם שורה
עליהם ח"ו ושורה חלילה אל זר עליהם כמ"ש על כי אין אלוה בקרבי מצאוני הרעות
האלה אזי נחשבים לבחי' מיתה שהוא בחי' סמא"ל וזה י"ל הרמז בפסוק ואתם
הדביקים היינו כשתהיו דבוקים ונאחדים זה בזה אז בה' אלהיכם היינו בוודאי
דבוקים בה' אחד באחד ושורה עליהם השם ב"ה חי לכל החיים וזהו חיים כולכם אבל
להיפוך ח"ו נחשבים כמתים כנ"ל אבל כשהם באחדות אחד אז נאה לאחד לדבק באחד
ושורה עליהם ה' אחד אמן:
ובעניינים שהזמן גרמא אומר רבנו בעל השפ''א כל
דור שאינו נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו. קשה להבין שהיו הרבה דורות צדיקי
עליון שנאמר שהי' ראוי להיות נחרב בימיהם. ונראה לפרש כי כל ימי הדורות
מצטרפין ומתכנסין כל ההארות של עבודת בנ"י להיות ראוין לגאולה, כי היעלה על
הדעת שדור הגאולה יהיו כ"כ ראוין בזכותם בלבד לגאולה. רק שזכות כל דור
ודור עוזר ומביא מעט בנין בהמ"ק. והבנין נמשך כל ימי הגלות כמאמר בונה
ירושלם. וז"ש שכל דור שאינו מסייע לבנינו. וז"ש שאינו נבנה בימיו שאין ימיו
בכלל הבנין כנ"ל. וכל אדם בפרט ג"כ צריך לידע שכל מעשיו הם סיוע לבנין
בהמ"ק. וכפי מה שמקבלין ע"ע עול מלכות שמים מסייעין לבנינו כמ"ש הכל
מסייעין לבנינו של מלך כו': ע''כ
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.