האמת תיאמר, כי ככל שעוברים הימים, ברוך ה' הציבור חוזר לשלוותו, כאשר הללו תופסים את מקומם הראוי להם בתודעה הציבורית, כ'משטים עצמם לדעת'. כך שלא היה מן הצורך להגיב.
אמנם בצירוף לאותו מאמר, הובא לידי גם מאמר תגובה שכתב מאן דהו, ויען כי לא ישרו הדברים בעיני מכמה סיבות, שאין כאן המקום לפורטם, חשבתי לעמוד על עיקר הנקודה, אותה יש ללמוד מהמאמר הנ"ל.
תוכנו של המאמר נסוב סביב המושג 'דעת' בכלל ו'דעת תורה' בפרט.
מאחר שאין לצפות מאדם שאיבד את דעתו במסירתה מרצון לידיו של עיתונאי על מנת שהלה ישטוף את מוחו ויטמטם את לבו ככל העולה על רוחו, שיבין דעת מהי, לא ראיתי צורך לטרוח ולפלפל בדבריו הראשונים.
אמנם החלק המרכזי שבדבריו, ה'למעשה' כמו שאומרים, עליו יש מקום להגיב. ואם כי, באמת התגובה בימים הללו מיותרת, בפרט לאור העובדה, שכל רואי אותו מאמר, סובבו אצבע על רקתם, מכל מקום ראיתי לעצמי מקום להגיב, מאחר שלדעתי תגובתם של אחרים לא היתה לגופו של ענין, וכבודם במקומם מונח.
הקדמה אין זה סוד, כי לאורך כל שנות קיומו של עם ישראל, ההבנה הבסיסית והפשוטה, שהנחתה את כל העם היתה, כי גדולי התורה הם הם המוציאים והמביאים ועל פיהם יישק כל דבר. חכמינו כבר העידו, כי הנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל. ולא זו בלבד אלא, שאף במקום שהזקנים אומרים לסתור והצעירים אומרים לבנות, עלינו לשמוע בקול הזקנים ולא בקול הצעירים, 'שסתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה'. וכך, בכח הזה, שגדולינו בראשינו, צלחנו בסייעתא דשמיא את כל אורך הגלויות, כשהם ברוח קדשם ובסייעתא דשמיא החופפת על כל מעשיהם, בנקיות הדעת המיוחדת לאלו שעמלו עשרות בשנים על תורה ועבודה, ובזכות מידותיהם, הם קבעו לנו מתי עלינו לזעוק ולהריע ומתי לכפוף את ראשינו ולנענעו בפני כל גל וגל. הדברים עתיקים, וכל אריכות בענין זה אך למותר.
אך בשנים האחרונות, ככל הנראה ישנם הסבורים 'אכשר דרא', וזכינו לקיום הנבואה: 'ונבאו בניכם ובנותיכם' ואף צעירים וצעירות מבינים בעם, ויודעים את הדרך בה יש לנווט את הספינה. אם היו הללו חושבים זאת בתוך בתיהם, לא היה בכך נזק לאף אחד. אלא שהללו דואגים להודיע קבל עם ועדה, מה ראו על ככה (ושוכחים להזכיר גם מה הגיע אליהם...) וקיים סיכון שצעירים נוספים יחשבו שאכן זכו אף הם למדרגה זו, ויתמוטט כל העמוד שעם ישראל נשען עליו מדורי דורות.
משום כך, נזעקו כל גדולי ומרביצי התורה, וטרחו לשנן ולהבהיר מחדש, את אותם המושגים שבעבר היו פשוטים לכל ילד וילדה, ובדורנו עם התרבות החושך וטמטום הלב, נשתבשו.
ומאידך, בעלי הדיעה הצעירה והמבינה, מיסדו לעצמם את השיטה, וכעת הם צריכים ליישב את דעתם מדוע באמת הם צודקים מול קול המון צבאות, אשר סורו טמא קוראים למו.
ועל כך בא אותו מאמר, לעודד את נכאי הרוח, שבורי הלבב, המנודים מני עם ורדופים בכל מקומות מושבותם, לאמור להם עדיין אתם הצודקים.
מאמר ושברו על מנת להסביר זאת, פותח בעל המאמר ואומר, כי בעצם כ-ו-ל-ם טועים, במה שהם חושבים שדעת תורה מסורה ליחידי סגולה שבדור. לו יורשה לנו, יש להוסיף על דבריו, כי 'טעות' זו לא נשתרשה בדור האחרון, אלא ככל הנראה היא מלוה את עמנו ביום היותו לגוי... ועד ביאת משיח צדקנו לאורם נסע ונלך.
וכאן מביא בעל המאמר תימוכין לדבריו, ממכתב עידוד שכתב מרן הרב שך לעמלי התורה בכולל פוניבז', בו בטוב לבו הוא מכנה את אותם צורבים כי 'כולם בכלל גדולי הדור ימנו'. וממילא שמע מינה, כי יש כאן הכרעה ממרן הרב שך, שכל אברך כולל הרי הוא בכלל גדולי הדור, וממילא יש להתייחס לכל מילה מדבריהם כדעת תורה צרופה, וכל האחרים אינם יכולים כלל לחלוק עליהם. האמת שצריך להיות קצת 'קוקו', להוציא כאלו יסודות נוראים מדברי הסכמתו של הרב שך. אבל אין זה מפתיע, שהרי כבר שנים הם נוהגים להסתמך על כל מיני ציטוטים כגון אלו ולפרשם ככל העולה על רוחם. רק נזכיר, אחר בקשת מחילה מהראשל"צ הגר"י יוסף שליט"א על השימוש בשמו, כי מרן הרב שך זצ"ל בהסכמה מיום ד' ט"ז תמוז תשמ"ט על הספר אוצר דינים לאשה ולבת, כותב כי הגר"י שליט"א הינו 'מלא דעת תורה'. ויל"ע האם הכותב הנכבד גם חושב כך...
אך לגופו של ענין, הרי זה כבר הנחת יסוד מוצקה ידועה וברורה, כי רק בכוחם של למדני גרודנא/איישישוק/מרקוביץ לברר סוגיות הש"ס בבהירות... בפרט שכידוע הינם מקפידים מאוד, שלא ללמוד יותר משמונה דפים בזמן, על מנת שלא להיכשל חלילה וחס ושלום בעוון הנורא של שטחיות... וכידוע ממרן רבנו הגדול זיע"א, כמה קילס דרך לימוד זו... וממילא אין בכוחם של 'כל האחרים', קרי אלו שלא זכו להיות מבחירי הלמדנים הנ"ל, בשום פנים ואופן לחלוק עליהם, כי הרי דעתם היא דעת בעלי בתים ביחס אליהם...
והדברים פשוטים לכל 'מבין בעם'...
כהמשך לדברים הנ"ל, מוסיף הכותב בסוגריים את דברי הקובץ שיעורים בשם הגר"ח, כי באמת אמורא יכול לחלוק על תנא אלא שעל פי רוב הוא מבטל דעתו. בהשקפה ראשונה, התלבטתי בהבנה, מה רוצה 'בעל הדעת' הלזה בהביאו ראיה זו, ואיך היא שייכת למה שכתב קודם לכן. ושמא לא זכיתי להיות 'למדן' כל הצורך, משום כך איני מבין מה ענין האמירה שלאברך בכולל פוניבז' יש דעת תורה לענין זה שאמורא יכול לחלוק על תנא. ואולי סתם נזכר בעל המאמר בדבר נאה זה של הגר"ח ולכן הכניסו, וזה קצת דוחק...
ויתכן לומר על דרך אפשר, שכונת בעל המאמר היא ליישב קושיא המציקה במעמקי הלב, דנהי שאין הכי נמי, וכל אברך מבן עשרים ואחד לחופה ומטה, הרי הוא בכלל דעת תורה כמבואר לעיל, מכל מקום הרי יש עוד אברכים אחרים לכל הפחות, ויתכן שאף זקנים יותר, שסוברים באי אלו דברים אחרת... והרי כל ענין המאמר הוא לבאר מדוע יכול כל דרדק לומר דעתו נגד כל זקני הדור, והרי ודאי לא גרע ראש כולל פוניבז' מאברכי הכולל... אלא דעל זה קאמר הכא, דאף אם נסכים להגדיר את ראש הכולל כתנא, מכל מקום האברכים (החולקים עליו, כמובן), הרי הם בגדר אמוראים לכל הפחות. ונהי שהאמוראים הקדושים היו מבטלים דעתם מפני התנאים, כל זה בדורות הראשונים, אבל בדורות אלו אין לאמוראים לבטל דעתם מפני התנאים. (ויבואר זה על פי הגמרא בשלהי סוטה...), ויל"ע.
אחר הדברים הנ"ל, ממשיך הכותב ומביא דברי רש"י בתשובה לחתנו (והגרמ"ש היה נוהג להביאם). רש"י מתייחס למחלוקת הלכתית שיש לו עם רבותיו, לא מבואר בתשובה על מה נסובה המחלוקת, רק זה מבואר מתוך הדברים, רבותיו נקטו מסברא לאסור דבר מה, והוא נקט מסברא להתיר. ועל כך הוא כותב שם, כי מאחר ומדובר במחלוקת בין הסברות, והוא לבו סברותיו והבנותיו יצאו מפיו של ר' יעקב ב"ר יקר, סומך הוא על סברתו בזה כאילו היתה סברתו של רבו. והיינו שכל אחד שלמד אצל גדולי ישראל אפילו אם הוא לא הגיע בעצמו למדריגת גדולי ישראל, יש בכחו להביע את דעתם. אם לחלק הראשון, ניתן היה להתייחס כאל בדיחה יפה, כמדומה שעל הכתוב כאן יש לקרוע קריעה! רש"י הקדוש, מאור עינינו, שכל התורה המצויה עתה בידינו, מפיו אנו חיים! כנראה שלדעת הכותב, רש"י לא הגיע למדגה של גדולי ישראל!!! רש"י הרי כותב כאן על עצמו, שהוא זכה לשמש את רבו עד כדי כך ש'לבי סברתי והבנתי מפיו יצאו', ולכן הוא סבור, כי בדבר התלוי בסברא, אינו חייב להשיב דעתו מפני דעת רבותיו האחרים (הפחות מובהקים). מכאן לומד הכותב, כי כל עמ'רץ 'שלא הגיע למדרגה של גדולי ישראל' יכול גם הוא לומר סברות בשם גדולים שמהם הוא 'ספג את השיטה'... רח"ל מהאי דעתא!!!
כל זה נכתב מחמת חובת המחאה על כבודו של רש"י. אף שלגופו של ענין לא צריך להשיב על דברי שטות והבל כאלו, מה מדמה הכותב סוגיא הלכתית, בה פרוסים היו לנגד כל אותם ענקים שנחלקו בה, כל הצדדים וצידי צדדים ונחלקו רק בשיקול הדעת, לבין סוגיות של הנהגת הדור, שכלל לא שייך לשמש בהם ו'לספוג את השיטה'... לא זו בלבד שכל דור ודור שתל הקב"ה מנהיגים לפי אותו הדור, והנהגתם היתה שונה מזו לזו (לשם משל באר"י: כמה חלוקה היתה הנהגת הגריל"ד והגריח"ז, מהנהגת החזו"א והגראז"מ, והנהגת אלו מהנהגת הגרי"ז, ואידך פירושא....) אלא אף באותו הגדול בעצמו, הרי ידוע ומפורסם מפי כל תלמידיהם ודורשי עצתם, כי מעולם לא ידעו לנחש ולשער מה תהא דעתם. וזה היה בחייהם, בנדונים שהיו נראים לשואלים כשוים, והורו הגדולים הוראות חלוקות לחלוטין וטעמם ונימוקם עמם, כי רוח ה' דיבר בהם ומילתו על לשונם. והללו דרדקי בלא טעמא, סבורים כי ניתן 'לספוג את השיטה'.
לא שיטה ספגו, אלא שטות, ורבם אינו הרב שך, אלא אותו העיתונאי שבידו הם מסרו את דעתם. [ואגב, ראוי להעמיד דבר על דיוקו, מי שהביא את העיתונאי שלהם ל'יתד', היה ר' חיים ברוורמן שליט"א (כיום בק"ס), והוא לא היה בהקמת העיתון! ואכמ"ל].
כעת, אחרי שסיים בעל המאמר לבאר, מדוע הוא וחבריו, חניכי העיתון, הם הם בעלי דעת תורה, ועל האחרים לשמוע עליהם מדין 'אמונת חכמים'... עובר הכותב לתקוף את 'נגע המשב"קים והגיחזי'ם' כלשונו שתולעתם לא תמות ואשם לא תכבה. ועייפתי מלהביא את כל אריכות לשונו. רק זאת אזכיר בטרם אגיב, כי המאמר חתום כך: הרב ש.ס. ב"ב (והיו הדברים לעיני רבינו ראש הישיבה שליט"א). עד כאן. מאחר ועל פי כל גדרי ההלכה, איסור גמור להאמין, שאכן מאמר זה היה לעיני ראש ישיבת מעלות התורה הגר"ש אויערבאך שליט"א, והוא הסכים עם תוכנו, חובה עלינו לומר, כי אין כאן אלא הוצאת שם רע גמורה. אחת מן השתים, או שהדבר שקר והגר"ש לא ראה את המאמר, או שאכן הוא ראה ומחה בכותב, ואף על פי כן החליט מרן-שר-ההשקפה-רבינו-העורך להדפיסו נגד דעתו של הגר"ש. כך או כך, מי שהתלבט על איזה 'גיחזי' דיבר הכותב לעיל, יוכל לנחש זאת על פי הסיום הזה....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.