רשימת הבלוגים שלי

יום שלישי, 12 באפריל 2016

תשובה מאהבה

דבר תורה אשר קידש כבוד האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א ליום שני ג' ניסן התשע"ו
"ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע. וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפורים חיות טהרות ועץ ארז ושני תולעת ואזב". (י"ד-ג'-ד').
והנה צריך להבין, מה הפירוש של הלשון "נרפא נגע הצרעת מן הצרוע", היה צריך לומר נרפאה הצרעת?
וידוע שבתורתנו הקדושה כל מילה מדוקדקת בדקדוק הגדול ביותר, ומה הדקדוק פה ומה הלימוד שהתורה הקדושה רוצה ללמד אותנו בלשון "נרפא נגע הצרעת מן הצרוע", ועוד צריכים להבין, מדוע צריכים להביא בשביל הטהרה עץ ארז ואזוב ושני תולעת, מדוע לא קרבן אחר, מה המיוחדות בקרבן הזה דווקא במצורע?
אלא אפשר לפרש ולומר יסוד גדול, הגמרא במסכת יומא (ל"ט) אומרת, ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק היה לשון של זהורית מלבין‏ (בבית המקדש היה כמין צמר סרוק ומשוך כמין לשון וצבוע באדום, וקושרים אותו בראש שעיר המשתלח והיה מלבין מאליו, והוא סימן שמחל הקב"ה לישראל) מכאן ואילך פעמים מלבין פעמים אינו מלבין וכו', ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה לשון של זהורית מלבין ע"כ.
וצריך להקשות על הגמרא במסכת יומא, הרי נאמר על יום הכיפורים "כי ביום הזה יכפר לכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם"(ויקרא טז'-ל'), ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה, ולדעת רבי יום הכיפורים מכפר לשבים ואינם שבים (יומא פ"ה עמוד ב'). ואם כן למה לא הלבין חוט השני בכל שנה, הרי היה צריך להלבין בעצם היום של יום הכיפורים שמוחל ומכפר, ולמה פעמים מלבין ופעמים לא מלבין?
אלא אפשר לפרש ולומר יסוד גדול, כפרת יום הכיפורים יכולה להתבצע בשני דרכים, כמו שהגמרא במסכת יומא (פ"ו) אומרת חמא  בר חנינא רמי כתיב (ירמיה ג'-י"ד), "שובו בנים שובבים" דמעיקרא שובבים אתם, וכתיב ארפא משובותיכם, לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה ע"כ.
וזה מתאים לדברינו, בתשובה מאהבה זדונות נעשות לו כזכויות, דהיינו בתשובה מיראה נשאר החטא במקומו, אלא שאין דנים אותו עליהם "ותשליך במצולות ים כל חטאתם"(מיכה ז'-יט') ובמקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על ימיהם לעולם, אבל עצם החטא לא נתרפא. מה שאין כן בתשובה מאהבה, נתהפך עצם החטא לזכות ונעקר עוון מתחילתו.
אם כך מתי שיש תשובה מאהבה, אז החטאים נהיים כזכויות ואז זה מלבין, אבל מתי שיש תשובה מיראה אז הזדונות נשארים ויש רק מחילה מהקב"ה, עכשיו הקב"ה לא מעניש על החטא שאדם חטא, אבל הדבר הזה נשאר הלאה. לכן זמנים שהיו עושים תשובה מאהבה, היה משתנה ללבן, וזמנים שלא עשו תשובה מאהבה לא היה משתנה. 
וזה עומק הדברים, שבימי שמעון הצדיק היה לשון של זהורית מלבין, לא רק שסילקו את החטא אלא חטא האדם נהפך להיות לבן, על דרך "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו(ישעיה א'-י"ח ) שהתהפך החטא עצמו לטובה. אבל מכאן ואילך שהייתה ירידת הדורות גדולה, פעמים מלבין ופעמים אינו מלבין, היו  שנים כאלה שזכו לתשובה מאהבה ואז היה לשון של זהורית מלבין, אבל אם לא זכו למדרגת תשובה כזו, אז לא היה מלבין רק מתכפר. ובארבעים שנה האחרונות קודם חורבן הבית, לא זכו אף פעם לתשובה מאהבה ולא היה מלבין.
ועל פי זה אפשר לבאר ולומר בפרשת השבוע עניין מצורע, שאם המצורע היה לוקח אל ליבו את המצב הרע שהוא נמצא בו, שדיבר לשון הרע ויש עליו קיטרוג גדול, ויש עליו חטא גדול ביותר, הכהן שהוא מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום ומקרב את הבריות להקב"ה, יוצא אל המצורע גם אחרי טהרתו כדי לעורר שיש להעלות עוד את החטא שיתהפך לזכות.
וזהו "והנה נרפא נגע הצרעת", שלא רק שהמצורע נרפא מהנגע, אלא גם נגע הצרעת התרפא שהזדונות נעשים לזכויות. ולכן אם טבל, יקח אזוב ועימו שני תולעת, כי האזוב מורה על התשובה, שאם נתגאה
כארז ישפיל עצמו כאזוב, אבל לא די במה שמעתה ואילך יתנהג כראוי, אלא יקח לשון של זהורית להורות על דרכו שתכלית העבודה היא לתקן את עצם החטא, שאם יהיה חטאיכם כשנים כשלג ילבינו.
אם כך כל המהות של מצורע שיוצא מחוץ למחנה, לקחת את החטאים והעוונות שחטא המצורע ולא רק לעשות מחילה, אלא שהצבע האדום יתהפך ללבן, "ונרפא נגע הצרעת", הנגע הצרעת נתרפא, התהפך הנגע הצרעת מהעוון שחטא האדם לעשות תשובה מאהבה, שאז גם הזדונות נהיות לאדם כזכויות.
כמו בימי שמעון הצדיק ששמעון הצדיק היה הופך את הלשון האדומה ללבנה, כך גם מצורע מחוייב לשוב בתשובה להפוך את הרע לזכויות ולזכות גדולה ביותר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.