יועז הנדל עונה לפרופסורים סטיבן לביצקי מהרווארד וגלן ווייל מאוניברסיטת שיקגו

לכבוד הפרופסורים סטיבן לביצקי מהרווארד וגלן ווייל מאוניברסיטת שיקגו. 

שלום רב.

אני כותב אליכם בעקבות מאמר פומבי שפרסמתם בוושינגטון פוסט תחת הכותרת "אנחנו ציונים כל החיים והחלטנו להחרים את ישראל". מיליונים קראו אתכם וגם אלי התגלגל המאמר הזה. אני מניח שזה בזכות העובדה שהפעם מדובר באדם שנשך כלב. הרי תומכי חרמותיש לצערי בשפע בעולם, כולל קומץ סהרורי בתוך מדינת ישראל עצמה. למדנו לחיות איתם, להלחם בהם. למדנו להתעלם מחוסר ההיגיון שמביא ליברלים לשלב ידיים עם מוסלמים רדיקלים, ואחרי כל זה פרופסורים יהודים שטוענים שהם תומכים בישראל ולכן מנסים לפגוע בה כל כך חזק לא פגשתי עד היום.

אולי זה הגורל שהביא אתכם אלי במהדורה מודפסת וליתר דיוק הגורל שגרם לחמי להסתובב אצלי בבית השבוע עצבני ומוטרד אחרי שקרא אתכם. גם הוא כמוכם נולד למשפחה ציונית בארה"ב. גם הוא כמוכם רוטן לפעמים באנגלית על המדינה, רק שהוא פה ואתם שם. והרשו לי להסביר לכם למה זה חשוב.
נתחיל בשורה התחתונה- אתם קוראים לעצור את הסיוע הביטחוני ואת התמיכה הדיפלומטית של ארה"ב מכיוון שלא קיבלו את דעתכם המדינית. אתם רוצים הסכם שלום שבו יפנו התנחלויות ויקימו מדינה פלסטינית והנה אין הסכם אז צריך להחרים עד שימלאו אחר דרישותיכם. תהיו דמוקרטים, אתם אומרים, תקבלו את דעתנו המלומדת כפי שהוחלטה על ידינו או שלא תהיו.
הנה הצעה: חפשו בגוגל ראיונות עם אהוד ברק, אהוד אולמרט וציפי לבני – שלושתם ניהלו משא ומתן, שלושתם מאמינים בפשרות טריטוריאליות. שלושתם רצו שלום עם הפלסטינים לפחות כמוכם ונכשלו. נכון, בעולם תיאורטי - הישראלים והפלסטינים היו יושבים לשולחן המשא ומתן. מתפשרים פה, מתפשרים שם. הפלסטינים היו מקימים מדינה דמוקרטית לצד מדינת יהודית. הכלכלה היתה פורחת ואתם הייתם חוככים ידיכם בהנאה. אלא שכל זה יכול להתרחש רק בתיאוריה.
הכיבוש וההתנחלויות שבהם אתם מוצאים את הסיבה למניעת השלום נוצרו אחרי 1967. זה סכסוך דתי ולאומי ארוך שנים. סכסוך בין חברות - אחת חופשית והשנייה לא. אש"ף הוקם ב1964 שלוש שנים לפני הכיבוש - כדי לעשות טרור, פרעות הפלסטינים ביהודים הציונים שבאו לכאן - הרבה לפניו. זו תובנה מצערת שאין קו גיאוגרפי ברור לסכסוך אבל אמיתית.

אני לא מזלזל ברצון שלכם לאוטופיה בלב המזרח התיכון. הבעיה היא מה עושים עם האכזבה כשמגלים שהמציאות שונה. ישראל שלכם היא חלום יהודי ליברלי שלא מומש.

אשרי החולמים שיושבים הרחק מטווח הסכין של המחבל הפלסטיני, הרחק מטווח הרקטות שנאספו על ידי החמאס אחרי הנסיגה מרצועת עזה, הרחק ממדינות שמתפרקות ומוסלמים שטובחים בבני דתם.
אשרי הטועים בלי מחיר.

הטעות שלכם מתחילה בבלבול התפקיד של מדינת היהודים. כתבתם שישראל הוקמה כדי למנוע אסון עתידי וכדי ליצר דמוקרטיה על בסיס ערכים הומניים. שתי הסיבות נשמעות טוב אבל מפוברקות. הציונות החלה במאה ה19 כחלק מהתעוררות לאומית רחבה. הרצון להיות עם חופשי בארצנו כפי שכתב נפתלי הרץ אימבר ב1878 לא קשור לאסון כלשהוא, אפילו לא לפרעות (סופות בנגב) שפרצו 3 שנים מאוחר יותר ברוסיה. כל מה שהציונות ביקשה לעשות הוא להקים בית לאומי לעם היהודי. יהודים ביקשו אוויר משלהם, אדמה ושלטון משלהם. לא למנוע אסונות. השואה הגיעה אחרי.

ומה לגבי הדמוקרטיה? אתם צודקים בכך שהיא בסיס חשוב למדינה הזאת, אי אפשר לשרוד בלעדיה, אלא שלא בשבילה הקימו במקור מדינה. תפתחו את מגילת העצמאות הדמוקרטיה נעדרת, יש ערכיםליברלים.
כדי למנוע אסונות אפשר להיות כבאיים וכדי להיות דמוקרטים אפשר לגור בארה"ב. החיים פה בישראל הם חיים של עצמאות לאומית ודמוקרטית.

ולבסוף בניגוד להכרזה שלכם על ישראל כמדינת אפרטהייד. המציאות פה הפוכה. תגיעו לביקור – אתם מוזמנים למרות שאמרתם שאתם מחרימים אותנו- תקפצו לבתי החולים שבהם הצוותים הרפואיים והחולים מורכבים מיהודים וערבים, לפרלמנט הישראלי, למשטרה ואפילו לצבא, תיסעו באוטובוסים ותבקרו במסעדות. תראו במו עיניכם האם יש פה הפרדה על בסיס דת וגזע בישראל. הדמוקרטיה פה מייצרת זכויות למיעוטים גם בזמן מלחמה. אין הרבה מדינות שבהן מתנהל דיון פומבי במי לטפל קודם בקורבן פיגוע או במחבל. יש פה בית משפט עליון שפוסק (לפעמים בניגוד לדעתי) כדי לשמור את אותן זכויות שאתם טוענים שלא קיימות. יש פה דו קיום למרות המאבק הלאומי.
מדינה מורכבת לא מדינה תיאורטית.

ישראל לא מושלמת. יש לנו די הרבה בעיות ובעיקר חוסר החלטיות מדינית. להערכתי יגיע היום שבו נצטרך לספח חלק מהשטח ולהעניק זכויות מלאות לפלסטינים שגרים שם. יש שרוצים לספח 60% יש שרוצים לספח חצי מזה. ויש אפילו מיעוט בימין שרוצה לספח הכול. בעיני האינטרס הציוני הוא כמה שיותר שטח עם מינימום ערבים - כדי ליצר הפרדה בין לאומים. ישראל עדיין לא הכריעה כמה ולמה. גם לא איך יוגדר מה שלא יסופח.
אין שלום עליו אתם מדברים, יש צעדי ביניים. זה נראה פשוט מהחלון שלכם. מכאן זה מאוד מסובך.
אם המסקנה שלכם היא להחרים אותנו. תחרימו. ידענו אויבים קשים יותר. רק אל תקראו לזה ציונות.
שלכם, אני.