רשימת הבלוגים שלי

יום שלישי, 17 בנובמבר 2026

הישיבה איננה עירייה, והבחור איננו כספומט. בחור צריך מחנך, לא פקח קנסות


בלי הנחות | טור אישי

הישיבה איננה עירייה, והבחור איננו כספומט.
בחור צריך מחנך, לא פקח קנסות
הרב אברהם מנחם אייזנבאך שליט״א

 לפני הכול, מילה מהלב: הערכה עצומה לצוותות החינוכיים, ראשי ישיבות, משגיחים, מנהלים ומחנכים, שמשקיעים לילות כימים בבחורים, נושאים על כתפיהם עולם שלם, ולא תמיד זוכים למילה טובה. את מה שאכתוב כאן אני לא כותב מבחוץ ולא מתוך ביקורת קרה, אלא מתוך כאב, ומתוך אכפתיות לאותם בחורים שכולנו רוצים בטובתם.

ויש לי משהו לומר, ואני אומר אותו בלי להתנצל, בלי לעטוף במילים יפות ובלי לחפש חן בעיני אף אחד: הגיע הזמן להפסיק את התופעה המבישה של קנסות כספיים לבחורים בישיבות ובמוסדות החינוך.

כן, אני יודע, מיד יהיו מי שיקפצו ויגידו: "אבל צריך משמעת", "אבל בחור צריך ללמוד לקחת אחריות", "אבל בלי קנסות אין שליטה", "אבל ככה מחנכים". ובכן, בואו נדבר רגע על החינוך הזה.

מאז מתי הפכנו את הארנק של אבא ואמא לכלי ענישה חינוכי? מתי הדרך להתמודד עם בחור שאיחר לסדר, דיבר באמצע השיעור, שכח להביא ספר, לא הגיע בזמן לתפילה או עשה מעשה שלא מצא חן בעיני המשגיח, היא לשלוח אותו הביתה עם חשבון לתשלום?

בחור מגיע לישיבה כדי ללמוד תורה, לבנות את האישיות שלו, להתחבר, להתמודד, לטעות וללמוד מהטעויות. הוא לא מגיע לסניף של מס הכנסה, ולא נרשם לתוכנית מנויים שבה כל עבירה מחייבת חיוב נוסף באשראי של ההורים.

והאבסורד הגדול הוא שאנחנו קוראים לזה חינוך.

בחור איחר? קנס. בחור דיבר? קנס. בחור שכח משהו? קנס. בחור לא התנהג כפי שציפינו ממנו? קנס. עוד מעט נגיע למצב שבו בחור יצטרך להפקיד פיקדון בתחילת זמן, ובסוף הזמן יקבל דוח על כל חיוך שלא אושר מראש.

מה בדיוק אנחנו מלמדים?

ואני שואל שאלה פשוטה: מה בדיוק אנחנו מלמדים אותו?

שאם הוא עושה טעות, צריך להבין את הטעות, לקחת אחריות, לתקן ולבנות את עצמו? או שהמסר הוא שכל בעיה בחיים נפתרת באמצעות שליפת ארנק?

יש הבדל עצום בין משמעת לבין גביית כסף. יש הבדל בין הצבת גבולות לבין הפיכת החינוך למערכת קנסות. ויש הבדל בין בחור שצריך ללמוד אחריות לבין בחור שמבוגר שמולו מחזיק בכוח להוציא כסף מהכיס של ההורים שלו.

מי משלם את המחיר?

והכי מקומם? מי משלם את המחיר? לא תמיד הבחור.

לפעמים מדובר בהורים שממילא מתמודדים עם קשיים כלכליים. אבא שעובד שעות ארוכות, אמא שמנסה לסגור את החודש, משפחה שמממנת שכר לימוד, נסיעות, ביגוד, אוכל והוצאות בלתי נגמרות. ואז מגיעה הודעה מהישיבה: הבן שלכם קיבל קנס.

ומה אמורים ההורים לעשות? להתווכח עם הנהלת הישיבה? לשלם ולשתוק? לפעמים על הילד? להעניש אותו שוב בבית?

כך יוצא שבמקום שישיבה תהיה שותפה עם ההורים בחינוך הבן, היא הופכת לעוד גורם שמגיש להם חשבוניות.

האם חסרים לנו כלים?

ואני רוצה לשאול את ראשי הישיבות, המשגיחים, המנהלים והמחנכים: האם באמת חסרים לנו כלים חינוכיים עד כדי כך שאנחנו צריכים להשתמש בכסף כדי לגרום לבחור להתנהג?

האם שיחה אישית כבר יצאה מהאופנה? האם הצבת גבולות הפכה למשהו שאי אפשר לבצע בלי תעריף? האם כבר שכחנו שמאחורי כל ההתנהגות של בחור עומד עולם שלם, לפעמים עולם שאנחנו אפילו לא מכירים?

בחור שמאחר שוב ושוב לא בהכרח צריך קנס. אולי הוא צריך שמישהו יבדוק מה עובר עליו. בחור שמפריע בשיעור לא תמיד צריך לשלם. אולי הוא צריך שמישהו ימצא דרך להגיע אליו. בחור שמתנהג בצורה לא ראויה צריך גבול ברור, בהחלט, אבל גבול אינו חייב להגיע עם תג מחיר.

אני לא טוען שאין מקום לסנקציות. בוודאי שיש. יש מצבים שבהם צריך להרחיק, לשלול זכות מסוימת, להציב תנאי ברור ואפילו לנקוט צעדים משמעותיים. אבל קנס כספי כפתרון אוטומטי לכל בעיית משמעת? זו לא שיטת חינוך. זו עצלות חינוכית בתחפושת של סמכות.

ויש כאן עוד נקודה שאסור להתעלם ממנה: לא כל הבחורים מגיעים מאותו בית. לא לכל משפחה יש אותה יכולת כלכלית. קנס של חמישים שקלים יכול להיות עניין פעוט למשפחה אחת, ויכול להיות השפלה וכאב למשפחה אחרת. האם אנחנו רוצים ליצור מצב שבו בחור ממשפחה מבוססת מרשה לעצמו לשלם ולהמשיך הלאה, ואילו בחור ממשפחה חלשה מסתובב עם תחושת אשמה ובושה?

הרי אם הקנס אינו מרתיע את כולם באותה מידה, איזה ערך חינוכי יש לו?

ואולי הגיע הזמן שמישהו יאמר את האמת: בחור אינו לקוח, הישיבה אינה חברת גבייה, והמשגיח אינו פקח עירוני שמסתובב עם פנקס דוחות.

ישיבות הן בתי גידול לנשמות. לא מפעלים לייצור צייתנות ולא מערכות גבייה עם סדרי לימוד.

מה צריך להיות

הציבור רוצה לראות הנהלת ישיבה שמסוגלת לומר לבחור: "עשית טעות, אנחנו לא מוותרים לך, אבל אנחנו גם לא מוותרים עליך". הציבור רוצה לראות משגיח שיודע להציב גבול בלי להשפיל, לדרוש אחריות בלי לסחוט כסף, ולהעביר מסר ברור בלי להפוך כל מעידה להזדמנות לפתוח קופה.

כי בסופו של יום, לא נמדוד את הצלחת החינוך לפי כמה קנסות נגבו במהלך הזמן, אלא לפי כמה בחורים יצאו מהישיבה עם לב בריא, עם אחריות אישית, עם כבוד עצמי ועם רצון להיות אנשים טובים יותר.

ואם בחור מסיים זמן עם תיקייה מלאה בקנסות, אבל בלי שמישהו הצליח לגעת בלב שלו, אז אולי כדאי שנבדוק מי כאן באמת נכשל בשיעור החינוך.

די להפוך את המשמעת לגבייה ואת החינוך לחשבונאות. בחור צריך מחנך, לא גבייה חובות

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.