*לא די להפגין — צריך לדאוג שלא להזיק ולא להינזק*

 

מאת הרב אליעזר שמחה ווייס

*לא די להפגין — צריך לדאוג שלא להזיק ולא להינזק*

בפרשת נח אנו פוגשים את נח, שעליו מעידה התורה: ״איש צדיק תמים היה בדורותיו״. חז״ל נחלקו אם ״בדורותיו״ נאמר לשבחו או שיש בו גם צד של גנאי, בהשוואה לאברהם אבינו. נח מתואר כצדיק ששמר על דרכו בתוך דור מושחת. בהמשך בתורה  מתגלה דמותו של אברהם אבינו, שאינו מסתפק בעבודת ה׳ שלו. הוא פותח את אוהלו בפני העוברים והשבים, דואג לצורכיהם, וכאשר נגזרת כליה על סדום הוא עומד ומתפלל על אנשיה.

אין פירוש הדבר שנח לא עשה דבר למען בני דורו, אך התורה מדגישה אצל אברהם את האחריות כלפי אחרים. אברהם אינו מוותר על אמונתו ואינו מטשטש את ההבדל בין דרכו לדרכם של בני דורו, ובכל זאת הוא יוצא לקראתם, מבקש את טובתם ונושא באחריות גם כלפי מי שאינם הולכים בדרכו.

זהו לימוד הנוגע גם אלינו. כאשר אנו מבקשים להגן על התורה ועל אורח חיינו, אין די שנשאל כיצד לשמור על עולמנו. עלינו לשאול גם כיצד ננהג כלפי אחינו, האם הדרך שבה אנו נאבקים על התורה מבטאת גם את האחריות שהטילה עלינו התורה כלפי הזולת האם מעשינו מקרבים אותם או  ח"ו מרחיקים אותם.

חובתנו לשמור על השבת, על חינוך ילדינו ועל קיום התורה והמצוות אינה מוטלת בספק. כאשר הדברים עומדים בסכנה, יש מקום למחות ולפעול. אולם לא כל דרך מחאה ראויה, ולא כל מעשה הנעשה לשם שמים מביא בהכרח תועלת. צריך לבחון אם הדרך שבה אנו פועלים אכן מסייעת למטרה, או שמא היא גורמת נזק ומרחיקה את מי שאנו מבקשים להשפיע עליו.

כאשר חוסמים כבישים, מי שמשלם את המחיר הם לעיתים קרובות אנשים שאין להם כל קשר למחלוקת. אדם עלול להפסיד יום עבודה ואת פרנסתו; הורים עלולים להתעכב בדרך לאסוף את ילדיהם; ואדם הזקוק לטיפול רפואי עלול להחמיץ תור שנקבע לו זמן רב מראש. אין זו פגיעה של מה בכך. גם אם המטרה חשובה, אין להתעלם מצערו ומנזקו של יהודי אחר.

האם אדם שנאלץ לעמוד שעות בפקק, להפסיד את עבודתו או לדאוג לילדיו בגלל חסימת כביש, יתקרב בשל כך לתורה? האם הוא יראה במחאה ביטוי לאהבת התורה, או שירגיש שכופים עליו לשאת במחירו של מאבק שאינו שלו? במקום לעורר הבנה, דרך כזאת עלולה לעורר כעס ולהעמיק את הריחוק. מי שמבקש ללכת בדרכו של אברהם אבינו צריך לראות גם את האדם שנפגע ממעשיו, ולא רק את המטרה שלשמה יצא לרחוב.

ויש לחשוב גם על המפגינים עצמם. כאשר הפגנות מתלהטות ועלולות להגיע לעימותים אלימים, המשתתפים עלולים להיקלע לסכנה, להיפגע בגופם או להיגרר למעשים שתוצאותיהם עלולות ללוות אותם זמן רב לאחר שההפגנה הסתיימה. האחריות לשלומם מחייבת להביא בחשבון מראש את הסכנות ואת ההשלכות ארוכות הטווח, ולא להסתפק בשאלה מה מבקשים להשיג באותו יום.

נוסף על כך, כאשר מעשים הנעשים בשם התורה גורמים סבל לציבור ומעוררים כעס, קיים חשש לחילול השם. רבים אינם מבחינים בין התורה לבין התנהגותם של מי שמצהירים שהם פועלים בשמה. במקום שהמחאה תוסיף כבוד לתורה, היא עלולה לגרום לאנשים להתרחק ממנה. עלינו לתת את הדעת לכך בכובד ראש.

אך מעבר לנזק ולחשש לחילול השם, יש לברר גם שאלה פשוטה: האם המחאה מועילה, אם היא מועילה בכלל? עצם העובדה שאלפים יוצאים לרחובות אינה מוכיחה שהושגה המטרה. אפשר להרעיש ולמלא רחובות, ובכל זאת לא לשכנע איש. לעיתים התוצאה היא דווקא התגברות ההתנגדות והעמקת הניכור כלפי הציבור החרדי. אם המחיר כבד והתועלת אינה ברורה, אין די לומר שהמחאה מבטאת נחישות. צריך לבדוק אם היא אכן משיגה את מבוקשה.

לדעתי, השאלה אם מותר להפגין, ובאילו תנאים ובאיזו דרך, אינה רק שאלה ציבורית, אלא גם שאלה הלכתית שיש לברר כראוי. כאשר חסימת כבישים עלולה לסכן חיי אדם, יש לדון בשאלת פיקוח נפש; כאשר הפגנות גורמות לביטול תורה בהיקף נרחב, יש לבחון גם את משמעותו; וכאשר מעשים הנעשים בשם התורה עלולים לגרום לחילול השם, גם עניין זה מחייב בירור.

אין ראוי להכריע בשאלות כאלה על סמך תחושות או סיסמאות. מן הראוי שבית דין מוסמך יבחן את הדברים, ישמע מומחים בתחומים הנוגעים בדבר, יברר את הסיכונים ואת היקף הפגיעה בציבור, ועל יסוד הנתונים והמקורות ההלכתיים יכריע אם ההפגנות מוצדקות מבחינה הלכתית ובאילו תנאים ניתן לקיימן. שאלות הנוגעות לפיקוח נפש, לביטול תורה ולחשש חילול השם מחייבות בירור רציני ואחריות הלכתית.

אין פירוש הדבר שעלינו לשתוק כאשר התורה עומדת בסכנה או לוותר על מאבק עקרוני. אפשר למחות ולהשמיע עמדה ברורה גם בלי לחסום כבישים ולפגוע באנשים שאינם צד למחלוקת. אפשר לצאת אל הציבור, לדבר עם יהודים, להקשיב לשאלותיהם ולהסביר בנחת מדוע השבת, לימוד התורה וחינוך הילדים הם יסודות שאין אנו יכולים לוותר עליהם.

יהודים רבים שאינם שומרים תורה ומצוות לא בהכרח מתנגדים לתורה. יש בהם מי שגדלו בלי להכיר את עולמה מקרוב, ומעולם לא זכו לשיחה אישית ומכבדת עם אדם שומר תורה ומצוות. אם אנו מבקשים לקרבם, עלינו לצאת לקראתם ולהראות בהתנהגותנו את היושר, האחריות וההתחשבות שהתורה דורשת מאתנו.

שמירת התורה והעמידה על עקרונותיה הן חובתנו, אך אין די בכך. אברהם אבינו מלמד אותנו שנאמנות לה׳ אינה פוטרת אותנו מן האחריות כלפי אחינו. אדרבה, עלינו לעמוד על האמת ובו בזמן להתחשב בזולת, לדאוג שלא ייפגע שלא לצורך ולחפש דרכים לקרבו. כאשר אנו יוצאים למאבק בשם התורה, עלינו לבחון לא רק על מה אנו נאבקים, אלא גם כיצד אנו עושים זאת ומה נותר בלבם של מי שפגשו אותנו בדרך.

לפני כל הפגנה, ובוודאי לפני חסימת כבישים, עלינו לשאול אם הדרך מועילה, אם התועלת מצדיקה את המחיר, ואם אין בה חשש לפיקוח נפש, לביטול תורה או לחילול השם.

לא די להפגין — צריך לדאוג שלא להזיק ולא להינזק. ולא די לשמור על דרכנו — צריך גם ללכת בדרכו של אברהם ולקרב את אחינו.

*הרב אליעזר שמחה ווייס*