"הדור הצעיר השתנה. השאלה היא אם אנחנו מסוגלים להודות שגם אנחנו צריכים להשתנות."
מאת הרב אברהם מנחם אייזנבאך שליט"א מייסד "מגדלור" לחינוך ונפש
בואו נדבר רגע על הדור הצעיר. לא בסיסמאות. לא בנאומים. לא בעוד דיון שבו אנשים מבוגרים מסבירים, בביטחון מעורר השתאות, מדוע הצעירים של היום הם הבעיה הגדולה ביותר של האנושות.
הצעירים של היום מפונקים. אין להם סבלנות. הם לא מכבדים סמכות. הם רוצים הכול מהר. הם לא מוכנים להתאמץ. הם שואלים יותר מדי שאלות.
שמענו את זה? מצוין. עכשיו אני רוצה לשאול שאלה אחת: מי גידל אותם?
מי לימד אותם כיצד להתמודד עם תסכול? מי הראה להם שאפשר להיכשל בלי להתפרק? מי הסביר להם שכבוד לסמכות אינו מחייב ויתור על המחשבה העצמאית? מי ישב איתם כשהיה קשה, לא כדי לתת הרצאה, אלא כדי להקשיב?
כי יש כאן תופעה מעניינת. אנחנו מגדלים דור בתוך עולם שמשתנה במהירות מסחררת, ואז דורשים ממנו להתנהג כאילו שום דבר לא השתנה.
אנחנו חיים בעולם של גירויים בלתי פוסקים, של השוואות חברתיות, של מידע אינסופי ושל ציפיות בלתי אפשריות. כל ילד יכול לראות בתוך דקות את ההצלחות של אלפי אנשים, אבל לא תמיד יודע כיצד להתמודד עם הכישלון הפרטי שלו.
ואנחנו אומרים לו: ״מה הבעיה שלך? בתקופה שלנו לא היו דברים כאלה!״
נכון. בתקופה שלכם לא היו דברים כאלה. בדיוק משום כך, אולי כדאי להקשיב לפני שמסבירים.
אבל אל תטעו. אני לא מציע לוותר לדור הצעיר. אני לא מציע לבטל גבולות, לפרק סמכויות או להפוך כל דרישה חינוכית למשא ומתן מתיש.
להפך.
ילדים זקוקים לגבולות. בחורים זקוקים להכוונה. בני נוער זקוקים למבוגרים שיודעים לומר ״לא״, גם כשזה לא פופולרי.
אלא שיש הבדל בין סמכות לבין כוחנות, בין חינוך לבין השפלה, ובין הצבת גבול לבין סגירת דלת.
אפשר לדרוש מילד להתאמץ, בלי לגרום לו להרגיש שהוא כישלון. אפשר להציב לבחור גבולות, בלי לשדר לו שאין לו מקום. ואפשר לשמור על מסורת מפוארת, בלי להפוך כל שאלה של צעיר למלחמה נגד המסורת.
זאת אינה חולשה. זאת מנהיגות.
וכאן נמצא הכשל הגדול שלנו: לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בניסיון להחזיר את הדור הצעיר להיות מה שאנחנו היינו, שאנחנו שוכחים לבדוק מה הוא צריך כדי להיות האדם שהוא מסוגל להיות.
אנחנו דורשים ממנו להיפתח, אבל לא תמיד מוכנים לשמוע את מה שייפתח.
אנחנו מבקשים ממנו לספר לנו מה עובר עליו, אבל כשהוא מספר, אנחנו ממהרים לתקן אותו.
אנחנו רוצים שיבטח בנו, אבל לפעמים מענישים אותו על הכנות שלו.
ואחר כך אנחנו מתפלאים שהוא מפסיק לדבר.
חינוך אינו מבחן שבו המבוגר צריך להוכיח שהוא צודק. חינוך הוא אחריות של המבוגר לעזור לצעיר למצוא את הדרך הנכונה, גם כשהדרך הזאת דורשת מהמבוגר עצמו ללמוד משהו חדש.
ולפעמים, הדבר האמיץ ביותר שמחנך יכול לומר הוא: ״אני מבין שעד עכשיו ראיתי את הדברים בצורה מסוימת. עכשיו אני רוצה לשמוע אותך מחדש״.
לא מפני שהילד תמיד צודק. הוא לא. גם אנחנו לא תמיד צודקים.
אלא מפני שמי שמפסיק ללמוד, מפסיק גם להיות מסוגל ללמד.
אז לפני שאנחנו מכריזים שהדור הצעיר התקלקל, בואו נבדוק מה קורה במערכות החינוך שלנו, בבתים שלנו, בשיחות שלנו עם הילדים ובדרך שבה אנחנו מגיבים כשהם מתקשים.
לפני שאנחנו דורשים מהם להשתנות, בואו נשאל את עצמנו אם אנחנו מוכנים להשתנות בדרך שבה אנחנו מחנכים אותם.
כי המבחן האמיתי של דור המבוגרים אינו האם הוא הצליח לייצר צעירים שמתנהגים בדיוק כמוהו. המבחן הוא האם הוא הצליח לגדל צעירים שיודעים להתמודד עם עולם שהמבוגרים עצמם עדיין מנסים להבין.
והדור הצעיר?
הוא לא זקוק לעוד מבוגר שיסביר לו כמה הוא לא בסדר.
הוא זקוק למבוגר חזק מספיק כדי להציב לו גבולות, חכם מספיק כדי להבין אותו, ואמיץ מספיק כדי לבדוק מדי פעם גם את עצמו.
כי בסופו של דבר, הדור הבא לא ייבנה מהנאומים שלנו על מה לא בסדר אצלו. הוא ייבנה מהדוגמה האישית שנעניק לו, ומהיכולת שלנו להיות המבוגרים שאנחנו כל כך מצפים שהוא יפגוש
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.