האשליה והשבר: כיצד הפך איתמר בן גביר לגורם הנזק הגדול ביותר של גוש הימין

 האשליה והשבר: כיצד הפך איתמר בן גביר לגורם הנזק הגדול ביותר של גוש הימין

הפוליטיקה הישראלית ידעה לא מעט נסיקות מטאוריות, אך מעטות מהן היו דרמטיות ומלוות בציפיות כה גבוהות כמו זו של איתמר בן גביר. מי שהוצג כ"מושיע של הימין", כמי שיחזיר את המשילות וישמור על ביטחון הפנים, התגלה במבחן המציאות הפוליטית כאדריכל הכישלון של הגוש כולו. ניתוח קר של מערכת הבחירות האחרונה והתנהלותו של יו"ר עוצמה יהודית חושף שרשרת של טעויות אסטרטגיות, מגלומניה חסרת רסן וחוסר אחריות משווע, שהובילו לאובדן כוח מסיבי ולפגיעה אנושה במחנה הלאומי. הסיפור של בן גביר אינו סיפור על אידאולוגיה, אלא על אגו, קמפיין הרסני ואפס תבונה פוליטית.

הטעות הראשונה: סרבנות האיחוד וההימור הפוליטי המסוכן

ראשיתו של הכשל הטוטאלי נעוצה ביהירות שקדמה להגשת הרשימות. בניגוד למערכות בחירות קודמות, בהן הבינו ראשי מפלגות הימין האידאולוגי כי רק ריצה משותפת תבטיח את מעבר אחוז החסימה ומקסום הכוח, בחר בן גביר הפעם ללכת לבד. מונע מסקרים מחמיאים ומאמונה עיוורת בכוחו האישי, הוא סירב לכל ניסיון איחוד מימין לליכוד.

ההיסטוריה הפוליטית של הימין הישראלי רוויה בלקחים כואבים על רסיסי מפלגות שנותרו מחוץ לכנסת ושרפו מאות אלפי קולות, אך בן גביר העדיף להתעלם מהם. סירובו להתאחד לא נבע מחילוקי דעות אידאולוגיים עמוקים, אלא מרצון לשלוט באופן בלעדי ברשימה, לקבוע את זהות חבריה ולמצב את עצמו כמנהיג הבלעדי של הימין הלאומי-דתי. ההימור הזה הציב את הגוש כולו בסכנה קיומית כבר מנקודת הזינוק.

הטעות השנייה: קמפיין מגלומני שחשף מניעים נסתרים

משנפתחה מערכת הבחירות, חזינו באחד הקמפיינים היומרניים והמוזרים ביותר שנראו בימין. הסיסמאות המגלומניות של "בן גביר לביטחון, גוטליב למשפטים" לא נתפסו בציבור כתוכנית עבודה רצינית, אלא כפארסה פוליטית. הקמפיין הזה הבהיר לבוחרים רבים, בעיקר מהמרכז-ימין, שמדובר בטיפוס הרפתקני שאינו מבין את כובד האחריות הנדרש מניהול מערכות שלטוניות מורכבות.

הציבור הציני והמפוכח בישראל זיהה במהירות את הדפוס. בקרב חלקים נרחבים מהבוחרים השתררה ההבנה כי בן גביר הוא למעשה "תואם נפתלי בנט ואיילת שקד" – פוליטיקאי שמדבר גבוהה-גבוהה על ערכי ימין, אך בפועל מונע מאמביציה אישית חסרת מעצורים שתכליתה היא כיסא ושררה. ההשוואה לזן הפוליטי של בנט, ואף לזה של אביגדור ליברמן בתקופות מסוימות, הפכה לבלתי נמנעת: מנהיגים שמצהירים על נאמנות לימין, אך מוכנים לטלטל את הספינה כולה עבור האדרה עצמית.

הטעות השלישית: ירי בתוך הנגמ"ש והברחת הליכודניקים

אחת הטעויות הקריטיות וההרסניות ביותר של בן גביר הייתה האסטרטגיה של "ירי בתוך הנגמ"ש". במקום לכוון את חצי הביקורת כלפי משמאל, בחר בן גביר לנהל קמפיין אגרסיבי ופרוע נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, תוך שימוש בהאשמות מופרכות כאילו נתניהו "הולך עם גדי אייזנקוט" או מתכוון להקים ממשלת שמאל.

המתקפה הישירה הזו על מנהיג המחנה הלאומי השיגה בדיוק את התוצאה הפוכה. הבוחרים הליכודניקים הסטנדרטיים, המאופיינים בנאמנות גבוהה למפלגתם ולעומד בראשה, קלטו מיד במי מדובר. הם זיהו את הניסיון לפלג את הגוש ואת כפיות הטובה כלפי מי שנתן לבן גביר לגיטימציה פוליטית בעבר. הקמפיין התוקפני הזה הבריח מבן גביר לפחות חמישה מנדטים פוטנציאליים של אנשי ימין מתון ומסורתי, שהחליטו "לחזור הביתה" לליכוד ולבנימין נתניהו.

במקביל, גם ברחוב החרדי הורגש הזעזוע. הניסיון של עוצמה יהודית לקרוץ לקולות חרדים צעירים נבלם ברגע שהקמפיין הפך למתקפה רב-חזיתית בתוך הימין. הציבור החרדי העדיף לחזור בהמוניו למפלגות האם כמו ש"ס ויהדות התורה, או לחלופין לתמוך בליכוד כיציבות שלטונית, תוך הבנה שבן גביר מייצג גורם כאוטי ומסוכן ליציבות הממשלה העתידית.

החטא הקדמון שלא יסולח: עירור הרחוב הערבי

אם הטעויות הקודמות נחשבות לכשלים פוליטיים ואסטרטגיים, הרי שהטעות החמורה והדרמטית ביותר – כזו שההיסטוריה הפוליטית של הימין לא תסלח לבן גביר עליה – היא התנהלותו הפרובוקטיבית שהובילה להתעוררות חסרת תקדים ברחוב הערבי.

במשך חודשים ארוכים ניהל בן גביר קמפיין של התגרות מתמדת, הצהרות מתלהמות ומופעי ראווה מתוקשרים שכל תכליתם הייתה לייצר כותרות. התוצאה הייתה ישירה וקטסטרופלית עבור גוש הימין: הקמפיין המתגרה שלו שימש כחומר דלק גולמי עבור המפלגות הערביות. הוא הוציא את הציבור הערבי בהמוניו אל הקלפיות, באחוזי הצבעה שלא נראו שנים, מתוך תחושת איום קיומית מפני עלייתו של בן גביר. ההתעוררות הזו של המגזר הערבי קיזזה לחלוטין את יתרון הגוש של הימין, הגדילה את אחוז החסימה הכללי ושינתה את מפת המנדטים לרעת המחנה הלאומי. באפס שכל ובחוסר ראייה מינימלי של המגרש הפוליטי, בן גביר השיג במו ידיו את מה שהשמאל לא הצליח לעשות בקמפיינים שלמים.

סופו של הזן המגלומני

מערכת הבחירות האחרונה הוכיחה סופית כי איתמר בן גביר הוא טיפוס מסוכן למחנה שהוא מתיימר לייצג, ורחוק שנות אור מלהיות מנהיג אחראי ושקול. מדובר בפוליטיקאי שבראשו קיים רק דבר אחד: האדרת שמו האישי, גם אם המחיר הוא שריפת הגוש כולו. הוא מתברר כחלק מאותו זן מגלומני – לצד דמויות כמו בנט, וינטר או ליברמן – המוכנים למכור את שותפיהם הטבעיים ואת הערכים עליהם גדלו עבור רווח פוליטי רגעיו, ובסופו של דבר מוצאים את עצמם מוכרים את עצמם בחינם רק כדי להישאר רלוונטיים.

זהו המאפיין המובהק של מי שחושב רק על עצמו: חוסר היכולת לראות את התמונה הגדולה, את טובת המדינה ואת יציבות המחנה הלאומי. מה שאיתמר בן גביר עשה לנתניהו, והאופן שבו הקמפיין שלו הריץ את הערבים לקלפיות, ייזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה של הימין הישראלי. הציבור הלאומי לא יסלח לו על הבושה, על ההפקרות ועל חוסר האחריות. נראה כי זוהי הקדנציה האחרונה של מי שהבטיח ימין מלא-מלא, והביא במו ידיו לכישלון מהדהד.