היום היארצייט של בעל 'חובת התלמידים'

היום ד’ חשוון תשפ”ז הוא יום הסתלקותו של אחת הדמויות המרתקות והמופלאות בתולדות עמנו במאה השנים האחרונות, רבי קלונימוס קלמן שפירא הי”ד – האדמו”ר מפיאסצנה הידוע כבעל ‘חובת התלמידים’. הוא נרצח ביום ד’ בחשון תש”ד – 2 לנובמבר 1943 – לפני 83 שנים, במחנה ההשמדה טרוונקי שבמחוז לובלין שבפולין (זאת לאחר חיסולו המוחלט של גטו וורשה בקיץ 1943).

קשה לפרט במילים ספורות אודות האיש הגדול בענקים הזה, כאדם שהשפיע עמוקות על הדור הצעיר בפולין בעשרות השנים הראשונות של המאה עשרים, בתקופות של מעברים ומשברים דרמטיים בתולדות העולם המערבי בכלל והעם היהודי בפרט. ר’ קלונימוס קלמן לא היה עוד אדמו”ר בולט בפולין, אלא דמות פדגוגית ראשונה במעלה. אדם שמחד היה שקוע רובו ככולו בעולמה של היהדות והחסידות השורשית (הוא היה נצר לאחת המשפחות היותר מיוחסות בתולדות ישראל והחסידות בפרט, שמגיעה למגיד מקוז’ניץ, ר’ אלימלך מליז’נסק, ומשם לבעל המגלה עמוקות ועוד ועוד), אך מצד שני גילה בקיאות רבה וידע מעמיק במגוון מדעים וחכמות (כולל ידע רפואי/מקצועי. האיש לדוג’, היה האדם היחיד במדינת פולין שהורשה להעניק מרשמים רפואיים מבלי שנשא תואר רפואי/רשמי כלשהו), עם דגש על המרכיב הנפשי והתמודדותם של צעירים עם אתגרים וקשיים בתחום זה (תחום הפסיכולוגיה כדיסציפלינה עצמאית, היה חדש יחסית באותה עת, ונחשב לחדשני ופורץ דרך, בוודאי בקרב חוגים דתיים ושמרניים שאליהם השתייך ר’ קלונימוס קלמן). זאת לצד היותו מוזיקאי מחונן שאף היה נודע בנגינתו המופלאה בכינור. כך שללא ספק מדובר בדמות מרתקת ומיוחדת במינה, שראויה למחקר והתייחסות רחבה ויוצאת דופן.

ר’ קלונימוס קלמן התפרסם לא מעט בזכות חיבוריו ההגותיים/חינוכיים, וביניהם, ‘חובת התלמידים’, ‘הכשרת האברכים’, ‘בני מחשבה טובה’ ‘צו וזירוז’, ‘דרך המלך’, אך החיבור ‘אש קודש’ הוא ללא ספק, הוא המיוחד והמצמית מכולם. מדובר בספר שהוא ליקוט מתוך דברי תורתו שהוא נשא בגטו וורשה בשנים המחרידות שבין ת”ש-תש”ג (1940-1943). היו אלו השנים הנוראיות ביותר בתולדות יהדות פולין. תקופה שבה התרכזו מאות אלפי יהודים בשטח קטן וצר של כמה קילומטרים רבועים במרכז הבירה הפולנית, בתנאי קיום מחרידים ממש. אין לתאר ואין לשער את מצב היהודים שם בתקופה ההיא. האימה והמוות שלטו בכול, ולא היה יום שקללתו לא הייתה מרובה משל חברו. והרבה כבר נאמר ונכתב בהקשר זה.

אך לא אדם כר’ קלונימוס קלמן, יניח וישקע בייאוש ודכדוך, גם לא במצב הבלתי נתפס שבו הוא ובני קהילתו היו שרויים בו. ואכן העדויות רבות על עוצם הפעילות שלו שם עמוק בתוך אפלת הגיהינום של גטו וורשה. אך העדות החיה והמצמיתה ביותר, היא אוסף הכתבים שהתגלה לאחר המלחמה בדרך לא דרך, ושאותם הוא הטמין במקום מבטחים זמן קצר לפני שליחתו למחנה הריכוז. באותם כתבים הוא העלה על הכתב בדיעבד, את אותן דרשות שהוא נשא בפני יהודים, אם מבני קהילתו ואם בפני רבים מיהודים השבורים והרצוצים שהתקבצו שם סביבו בגיא הצלמוות ההוא. לנסות ולשאוב מדמותו אדירת הקומה מעט תקווה וקרן של אור, בשעה שהכול נראה שכבה וחשך בעדם.

ואכן, הספר ‘אש קודש’ – כשמו כן הוא. רצוף אהבה ותשוקה לאל חי. דברי אלוהים חיים הרוויים במילות עידוד וחיזוק, לצד תוכחה ונחמה לנפשות העגומות . כך באופן שיטתי, מדי שבת בשבתו, הוא מצא לנכון לחלוק עם עדת שומעי לקחו. ניתן לראות מבעד למילים הנוקבות שם, כמה אמונה יוקדת אפיינה אותו. כמה הוא לא חדל להיאחז ולהפיג את צינת כולם באשה היוקדת של היהדות והחסידות. כן, גם ברגעים הקשים ביותר. ושמא, בדייקא באותם רגעים.

הרבה גם ניתן ללמוד מבעד לדרשות חוצבות הלבבות, על ראייתו התיאולוגית והאמונית. כמה הוא לא ניסה ולו במקצת, לבוא באיזושהי טרוניה כלפי שמיא, ורק תבע מעצמו ומסביבתו, לבחון את עצמם, לחזור ולבוא בחשבון נפש פנימי, אם ברמה הפרטית ואם בזאת הקהילתית ואף הלאומית.

ובהקשר זה, התורה שברצוני לחלוק עמכם בשורות אלו, עוסקת בדיוק בהקשר זה. כי כפי שאמרתי, אותה ‘תיאודיציה’ (הצדקת האל) שאפיינה את ר’ קלונימוס קלמן, באה לעולם בד בבד עם אינטרוספקציה. והתורה הבאה, היא בהחלט דוגמא מובהקת לכך:

את התורה הזאת נשא ר’ קולנימוס קלמן בשבת פר’ זכור – ת”ש – 1940. אלו היו החודשים הראשונים שבהם זוועות המלחמה והגטו, הלכו וסגרו על מאות אלפי היהודים בוורשה. המצב כבר היה קשה מנשוא. תארו לעצמכם את השבת ההיא, שבה לראשונה אולי המילים ‘זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק‘, מקבלות משמעות אקטואלית ומצמררת במיוחד. קשה לחשוב על ‘עמלק’ בגרסתו היותר מרושעת ו’עמלקית’ מאשר גרמניה הנאצית של אותם ימים. כך שאך מתבקש שהמחשבות של היהודים ינדדו במיידית מההיסטוריה הקדמונית ההיא, למציאותם הכה עגומה בזמן הזה ממש.

אלא שכאן בדיוק ניסה ר’ קלונימוס קלמן לגרום ליהודים לחשוב קצת אחרת. לצאת מהשבלונה האסוציאטיבית הכה מיידית ובלתי נמנעת שכתובים אלו מעוררים בהם. הוא בפתח דבריו הוא שואל שאלה: מדוע הכתוב משתמש במונח ‘מתחת השמים’ ביחס למרחב שכלפיו נתבעת זכירת מעשה עמלק וחובת מחייתו? כי הלא היה מתבקש שיהיה כתוב ‘תמחה את זכר עמלק אשר על הארץ‘?!  

זאת בדיוק הנקודה שבה ר’ קלונימוס קלמן לוקח את פרשנות הכתובים למקום אחר לחלוטין. בראייתו אותה קריאה להשמדת ה’עמלק מתחת השמים’, אינה מכוונת חיצונית אל אותו עמלק ההוא, אלא דווקא אל האופן שבו העמלק לוקח מקום בחיינו שלנו, בתודעתנו העצמית – לאומית. אביא כן בהקשר זה, קטע מתוך דבריו שם:

‘אבל מרמז לנו גם לזה, כי איתא בספרי כ״ק אא״מ הה״ק אדמו״ר זצוקלל״ה דר״ך הוא בחי׳ מחשבה כי הוא בגימטרייה ס”ג קס”א ע״ש, ומרמז הפסוק הזה, קודם שבא עמלק להילחם בכם, היו בכם אנשים נמוכים שחכמת חיצוניות שהתפאר בהם עמלק הייתה יפה בעיניכם, ובשביל זה נתקררתם מהתורה וחכמת התודה, לאמור גם חכמת העולם יפה וגם לה מדות טובות וגם בעוה”ז יש ממנה ריווח וכו’, ועשה ד׳ שיזדווג לכם עמלק עם כל חוכמתו אשר נושא הוא על שכמו ויגלה את כל רשעו, זוהמת לבו, רציחת מידותיו ורקבון חוכמתו עליכם, וכבר רואים אתם את האמת אשר בעצם חכמת העולם. ובספרד עשה ד׳ כן, שהיו מבנ״י אשר נמשכו אחר חכמתם ופילוסופי׳ שלהם, ואח״כ עמדו עליהם בעינויהם הנמררים וגרשו אותם וכו׳’

קשה שלא להבין את ההקשר ההיסטורי – תרבותי שבו נאמרו דברים נוקבים אלו של ר’ קלוינימוס קלמן. אנחנו לא באמת יודעים מי היה אותו ‘עמלק’ שנלחם אי אז באומה היהודית, וכמה אכן הייתה חוכמתו יפה לצד מידות ונימוסין וכו’. כך שברור שהדברים מכוונים אל אותה מפלצת עמלקית חיה ובועטת אותה חווה ר’ קלונימוס קלמן לצד מיליוני יהודים נוספים בכל אירופה (באותם ימים שבהם נאמרה הדרשה שלפנינו, כבר נעקדו ונטבחו מרביתם המוחלט של בני משפחתו הקרובה של ר’ קלונימוס קלמן, והוא כמעט נותר השריד האחרון ממשפחתו). כמה הייתה אותה ‘גרמניה’ בעיני דורות של יהודים, אות ומופת לקדמה ונאורות. סמל מובהק לכל מה שנאה וראוי, יפה ומוגמר. אין פלא מדוע חלקים נרחבים מבני האומה הישראלית, הלכו שבי אחר קסמיה של התרבות וההשכלה הגרמנית. בעיניהם, האינטגרציה (והאינטראקציה) עם התרבות הזאת וכל מה שהיא מייצגת יש בה רק בכדי לשכלל שבעתיים את עולמם, חברתית ותרבותית, ואפילו דתית, גם יחד.

כך בעיניו של ר’ קלונימוס קלמן, הבעיה עם גרמניה התחילה לא עם הזוועות שהיא ייצרה ‘על הארץ’, בנקודת הקצה של שנות הארבעים במאה עשרים, אלא דווקא באותם ‘שמיים’ שהיא כמו הציעה קבל עם ועולם – עם דגש לבני האומה היהודית, הרבה מאוד זמן קודם לכן. אלו היו ‘שמיים’ שהיוו אלטרנטיבה ראויה בעבור אותם יהודים. הם ראו בהם מטריה ראויה לחסות בה, למצוא בהם חלק ונחלה של משמעות ופשר. כזאת שיש בה בכדי להוות תחליף לעולמם התרבותי, הרוחני והדתי, שהייתה מנת חלקם לאורך אלפי שנים. אלו היו בעבורם ה’שמיים החדשים’, אך לא במשמעות ההיא של דברי הנביא ישעיהו: ‘הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי’ (סו’ כב’), אלא במובן של ‘חדש מפני ישן תוציאו’. היינו, המרה מוחלטת של אותם ‘שמיים’ מסורתיים שהיוו בעבורם את קורת הגג של תקווה ואמונה, בשמיים שכולם בסימן של זרות מוחלטת למסורת ישראל ולשורשיה התרבותיים. במובן העמוק, זאת הייתה תמציתה של תנועת החילון היהודית. אימוצם של ה’שמיים החדשים’ מבית מדרשם של משכילי ברלין וחכמי פרנקפורט.

כך הוא מפרש את המונח 'תחת השמיים' מל' המרה וחילוף. היינו, אותה אלטרנטיבה (ל' תחת) שהמירו היהודים את השמיים הקדמוניים ההם, בשמיים של תנועת הנאורות וההשכלה מבית מדרשה של הציוויליציה הגרמנית. 

כך א”כ בראייתו של ר’ קלונימוס קלמן, הדרך היחידה להשמיד ולהכחיד באמת את מעשי עמלק ‘על הארץ’, עוברת בקעקוע התודעתי של מה שהם מייצגים 'תחת השמיים’. בהבנה שבסופו של דבר, אותם חכמים ונבונים, נאורים ומשכילים, שייצרו את ה’שמיים’ ההם, הם עצם מעצמיה – בשר מבשרה, של העמלק ההוא שהתגלה במלוא מפלצתיותו בשנות הארבעים של המאה עשרים. או במילים אחרות, גרמניה היא גרמניה, היא גרמניה, היא גרמניה. 

זאת קריאה שהיא נוקבת ותובענית מאין כמותה. ר’ קלונימוס קלמן קורא כאן ליהודים סביבו (שלבטח רבים מהם כבר בעצם לקו – ברמה כזאת או אחרת, באותו חילון שבעיניו היה שורש פורה הראש והלענה), הביטו וראו! שורו מה התוצאה על הארץ ממש, לאלו מקומות של אופל ושפלות מוסרית, הגיעו אותם אנשים בדיוק שרבים מכם ראו ב’שמיים’ מבית היוצר שלהם, כאידיאל של שלמות ותיקון אנושיים. כך שכמה שאין ללכת שבי אחרי קסמי השמיים הללו, שאולי ראשיתם ביופי ותרבות מופתית, אך סופם בזוועות ואימה שכמותם לא ידעה האנושות מימות עולם.

אז ביום הזה שאנו מעלים את זכרו של האיש הפלאי הזה, חשוב לחזור ולבחון את ה’שמיים’ שלנו, זאת לעומת מה שקורה אצלנו ‘על הארץ’, וכמה הלימה מתקיימת בין שני הממדים הללו. והאם אנו לעתים מתמכרים לאי אלו ‘שמים’ מאירים ומזהירים כלפי חוץ, בזמן שבתוכם פנימה הם רקובים ומסואבים, כך שבסופם אינם מצמיחים אלא תועבה וקלקול מוסריים שאחריתם מי ישורנה.

יהי זכרו חקוק בזכרון האלמותי של האומה הישראלית – לנצח. אמן.

היום ד’ חשוון תשפ”ז הוא יום הסתלקותו של אחת הדמויות המרתקות והמופלאות בתולדות עמנו במאה השנים האחרונות, רבי קלונימוס קלמן שפירא הי”ד – האדמו”ר מפיאסצנה הידוע כבעל ‘חובת התלמידים’. הוא נרצח ביום ד’ בחשון תש”ד – 2 לנובמבר 1943 – לפני 83 שנים, במחנה ההשמדה טרוונקי שבמחוז לובלין שבפולין (זאת לאחר חיסולו המוחלט של גטו וורשה בקיץ 1943).