אשליה של עוצמה, סכנה של תבוסה: מדוע "בן גביר גדול" יוביל לממשלת שמאל

 

אשליה של עוצמה, סכנה של תבוסה: מדוע "בן גביר גדול" יוביל לממשלת שמאל

בפוליטיקה הישראלית, הגבול בין אסטרטגיה מבריקה להתאבדות פוליטית קולקטיבית דק לפעמים כחוט השערה. לקראת הבחירות הגורליות הבאות, מחנה הימין ניצב בפני צומת דרכים קריטי, שמזכיר במידה רבה תאונות פוליטיות מן העבר שבהן המחנה ניצח בטיעונים ובצעקות בקלפי – אך הפסיד במבחן השלטון. המציאות הפוליטית אינה מותירה מקום לספק: הדינמיקה הנוכחית בתוך גוש הימין, המונעת במידה רבה על ידי התחזקותו הפופוליסטית של איתמר בן גביר, מסכנת באופן ישיר את עצם היכולת להקים ממשלה לאומית. המרדף אחר ה"ימין על מלא" של עוצמה יהודית, כשהוא בא על חשבון מפלגת השלטון, עלול להתברר כגול העצמי המפואר ביותר של המחנה הלאומי מזה עשורים.

הנתונים הפשוטים של המציאות הפוליטית אינם משקרים. התרחיש שבו איתמר בן גביר ממריא ל-15 מנדטים בזמן שהליכוד קורס ל-20 מנדטים הוא תסריט בלהות לגוש הימין כולו. זהו מתמטיקה פוליטית בסיסית: במצב כזה, לא תהיה כאן ממשלת ימין. נקודה. הגדלת כוחה של מפלגת קצה אידיאולוגית על חשבון מפלגת הציר המרכזית אינה מוסיפה אפילו קול אחד לגוש. היא פשוט מחלישה את המועמד המוביל של המחנה, ומעבירה באופן אוטומטי את הבכורה ואת המנדט להרכבת הממשלה לידי גדי איזנקוט והשמאל-מרכז.

כאן בדיוק טמונה הסכנה הגדולה שאותה הציבור בימין חייב להבין. הקמפיין שמנהל בן גביר, תוך השמעת טענות מופרכות כי בנימין נתניהו מתכנן כביכול להקים ממשלה עם איזנקוט ולדחוק את עוצמה יהודית החוצה, הוא ספין פוליטי ציני ומזיק. מטרתו היחידה של הספין הזה היא "לשתות" מנדטים מתוך הגוש, ובפרט מהליכוד, כדי לנפח את כוחו האישי של בן גביר על חשבון האינטרס המשותף. הנרטיב הזה מופרך מיסודו ומשחק באש. נתניהו יודע היטב שאין לו ממשלה ללא מרכיבי הגוש הלאומי, אך ככל שבן גביר מצליח לשכנע מצביעי ימין מתוסכלים לנטוש את מפלגת השלטון לטובתו, הוא לא מרחיב את גבולות הגוש, אלא פשוט מבצע קניבליזציה פנימית. זהו משחק סכום אפס מסוכן, שבו בן גביר מרוויח כותרות, והימין מפסיד את השלטון.

האבסורד הפוליטי הגדול הוא שהתוצאה הישירה של "בן גביר גדול" היא בדיוק הדבר שממנו מצביעיו הכי חוששים: ממשלת איזנקוט "על מלא מלא". הכללים הפרלמנטריים ברורים, והנשיא יעניק את המנדט להרכבת הממשלה לראש המפלגה הגדולה ביותר. אם מפלגתו של איזנקוט תהיה המפלגה הגדולה ביותר בפער ניכר מהליכוד המוכה, היכולת של הימין למנוע ממנו להקים קואליציה תשאף לאפס. מפלגות מרכז ולוויין ינהרו באופן טבעי לאיזנקוט, וגוש הימין יישאר באופוזיציה – מתוסכל, מפולג, ומובס – עם בן גביר גדול וחזק באופוזיציה, אך חסר השפעה לחלוטין. מנדטים שיכולים היו לקבוע את זהות ראש הממשלה יתבזבזו על מפלגת מחאה שלא מסוגלת לייצר קואליציה.

לעומת זאת, אסטרטגיה של "בן גביר קומפקטי" היא הנוסחה היחידה שיכולה להוביל לממשלת ימין יציבה בראשות נתניהו. כאשר מפלגת השלטון חזקה, מובילה בפער ברור ומציגה גב פוליטי איתן, המנדט נשאר בידי הימין, והיכולת לצרף את השותפות הטבעיות לקואליציה יציבה הופכת לאפשרית. כדי שזה יקרה, ההצבעה בבחירות הללו חייבת להיות אסטרטגית לחלוטין, ללא סנטימנטים. הציבור ששוקל להצביע לבן גביר צריך להבין שלא מדובר בשאלה של רגש, אהבה או הערכה אישית לסגנונו הלוחמני. מדובר בשיקול קר של הישרדות שלטונית. בן גביר חזק מדי פירושו ריסוק הליכוד, והתרסקות הליכוד פירושה עליית השמאל.

האלטרנטיבה עבור מצביעי המחנה הלאומי ברורה ואחראית: מוטב להפנות את הקולות למפלגות שיחזקו את היציבות המבנית של הגוש. יש לתת את הכוח לליכוד (מחל) כמפלגת השלטון שחייבת להיות הגדולה ביותר כדי לבלום את איזנקוט, לש"ס שמייצגת עוגן חברתי ומסורתי יציב ואחראי, או לציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ' שמבטיחה ייצוג אידאולוגי יציב, ימני ושקול, מבלי לערער את מאזן הכוחות ומבלי לסכן את גודלה של מפלגת הציר.

ההיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל רוויה במקרים כואבים שבהם עודף ביטחון עצמי, הרפתקנות פוליטית או רצון "להעניש" את מפלגת השלטון מימין, הובילו ישירות לעליית ממשלות שמאל שהמיטו אסון על המדינה. החשש בבחירות האלו הוא אמיתי, מוחשי ומידי מתמיד. אם מצביעי הימין לא יתעשתו בזמן, ולא יבינו שגודלה של מפלגת השלטון הוא תעודת הביטוח של המחנה כולו, הם יתעוררו ביום שאחרי הבחירות עם הישג מרשים ומנופח לבן גביר בקלפי – אך עם גדי איזנקוט בלשכת ראש הממשלה. הפעם אסור ללכת שולל אחרי סיסמאות ריקות. חובה להצביע עם הראש, לא עם הבטן.