משה גפני הוא סמל השחיתות שבה לחם ה'לב שמחה' מגור

הויכוח ישן נושן מה עדיף בעל נוסיון או כח צעיר וחדש, נקבע בשעתו ב'מועצת גדולי התורה' ברוב קולות גדולי ישראל כי חייבים לקיים את ה'רוטציה' לא יושבים בכנסת יותר משתי קדנציות. הנימוק של המתנגדים היה שעדיף אדם עם ניסיון מאשר להחליף בכל פעם לחדשים, הנימוק של ה'לב שמחה' מגור שהוא זה שהעלה את הנושא לדיון היה, שברגע שיושבים יותר מדי שנים הופכים למושחתים ובמקום לשרת את הציבור משרתים את עצמם, עד כדי שהציבור הופך להיות נכס שלהם

הדוגמא של אז היה שלמה לורנץ מי ששנים ישב על הכסא של הליטאים, הוא השתלט על הציבור הזה באמצעות כמה גדולים ובעיקר על ידי הרב שך ולא הסכים בשום אופן לקבל את תביעת הרבי ה'לב שמחה' שמכהנים רק שתי קדנציות, הוא העלה הרבה נימוקים מדוע הוא חייב להמשיך, כשבעיקרו הניסיון שיש לו לא יהיה לאנשים חדשים, שעל זה השיב ה'לב שמחה' שלצד חברי הכנסת קיימת הנהלה של מי שבקיאים בכל הנושאים והם המומחים, ואילו החכי"ם הם שלוחי דרחמנא מבצעים את מה שמורים להם המומחים בהסכמת הגדולים. גדולי ישראל ששמעו את שני הצדדים, ולמרות שהרב שך ביקש שלא יוציאו את לורנץ מן הכנסת, הרוב ביניהם ראשי ישיבת חברון הצביעו על 'רוטציה' לפיו אסור לח"כ חרדי לכהן יותר משתי קדנציות

ואז באה הפצצה הגדולה, שלמה לורנץ הכריז 'לכל אחד הגדול שלו' והגדול שלו הרב שך סבור אחרת ולכן לא יקיים את החלטת 'מועצת'. יצויין מי שאמור היה גם לעזוב את הכנסת בגלל ההחלטה הזו היה מנחם פרוש, הוא ניצל בזכות מלחמתו של שלמה לורנץ נגד ההחלטה הזו

משה גפני חדר לכנסת כמספר שתיים, לפניו הראשון אברהם רביץ, ולאט לאט השתלט על 'דגל התורה' וזו הפכה להיות כאילו מפלגה פרטית שלו, עד היום הזה הוא מנהל אותה ועומד בראשה, וזה לא היה נורא אם היה מעביר את הכסא בכנסת לאחרים. גפני רצה את הכל, גם את הכסא בכנסת וגם את ראשות המפלגה וזה מה שמוביל לשחיתות. הוא זה שהשתיק מעשים חמורים ומחרידים כמו הצטרפות ל'הסתדרות הציונית' ועוד דברים כאלו, דאג למשרה בכירה לבנו במוסדות הללו, הוא זה שהרס את ה'השקפה' הליטאית המקורית, 'דגל התורה' היא היום המזרחי של פעם, לא נשאר בה מן האידיאה החרדית כמעט כלום, לא רק שלא מתבדלים הפכו להיות החברים הכי קרובים לחילונים ומוסדותיהם

אסור לשכוח, כי גדולי ישראל אסרו לשבת בקואליציה ובממשלה לאחר ניסיון של כמה שנים בקום המדינה עזבו את הממשלה, והודיעו כי לא יישבו עוד בקואליציה ובממשלה כלשהי, בתשל"ז עסקנים שרצו לשבת על כסאות בכנסת שכנעו את הגדולים שהישיבה בקואליציה אין בה נשיאה באחריות וכי זה לא ממשלה והתירו רק תפקידים בכנסת. אבל לא עבר הרבה זמן, אגודת ישראל התפלגה וכאשר אברהם רביץ נכנס לכנסת הוא עשה מהפכה אידיאולוגית ביקש להתיר לקחת מאה אחוז מן הממשלה לצרכי חינוך ולא עוד 65 אחוז כפי שהיה, הוא תבע להתיר סגנות שר, וככה יחד עם משה גפני הם התדרדרו, אם כי משה גפני מאז שקיבל את ראשות ועדת כספים העדיף את המשרה הזו על פני סגן שר, אבל לא איפשר למקלב להיות שר אלא סגן שר, ולאחרונה הם כבר מדברים על העתיד וכי 'דגל התורה' תבקש תפקידי שר

מפלגה אינה נכס פרטי ואין דבר כזה שיחיד משתלט עליה. אלו שעשו כך נכשלו ונפלו, אבל 'דגל התורה' בכח של הגדולים מי שמכהן בראש המפלגה עשה ממנה עסק פרטי שלו הוא המושל בה, וכאשר יש מי שמעיז להעלות אצל הגדולים כי זה עובר כל גבול הוא משתלט על מה ששייך לציבור ולא שלו פרטי, הוא משתולל ומפעיל את כל כוחו למנוע אז הזזתו למרות שהוא יושב בכנסת יותר מכל ח"כ אחר, אין ח"כ במפלגה כלשהי שישב כל כך הרבה שנים כמוהו, זה לכשעצמו ההוכחה כי מדובר בשחיתות

מי שלא הבינו אז ולחמו ב'לב שמחה' בענין ה'רוטציה' היום קולטים ומבינים שהישיבה בכנסת הרבה שנים מובילה לשחיתות. 'דגל התורה' חייבת לנקות עצמה מן השחיתות הזו, ועתה זה אפשרי. אבל האם זה יקרה? אם השחיתות תגבר משה גפני ימשיך לשבת בכנסת, ואם גדולי התורה יגברו, משה גפני יילך ויפנה מקום לדור הבא

כאן יש לזכור שדור הולך ודור בא, חייבים לחנך מנהיגות חדשה, וזה אפשרי כאשר משחררים שניים, ממנים שניים נוספים שלומדים מקודמיהם, יחד עם הממשיכים, ולאחר כל קדנציה או שניים עושים סיבוב של שניים נוספים, ככה שומרים שכל מי שמכהן בכנסת יידע איך לנהל דברים, כאשר בנוסף אלו שהיו בכנסת משמשים כיועצים במצבים מסובכים. אדם שיישב עד שמוציאים אותו עם אלונקה זה השחיתות בהתגלמותה

חיים שאולזון