הפרופסור משה כהן אליה:
השמאל ומערכת המשפט
קודם ממדני לקח את ניו יורק, ועכשיו מפלגת השמאל הקיצוני, דה לינקה, ניצחה בבחירות בברלין. השמאל המתון (הסוציאל-דמוקרטים בגרמניה והדמוקרטים בארה"ב) נשחק. הקול הקיצוני הולך והופך לדומיננטי. והקול הקיצוני הוא שילוב של פופוליזם כלכלי ביחד עם שנאת ישראל ותרבות של ווק נאו-מרקסיסטי. זה הקול של הצעירים בברלין ובניו יורק.
בישראל, לאחר השבעה באוקטובר, לשמאל יש בעיה קשה. במדינה שבה הצעירים נשלחים לשירות של שלוש שנים בצבא, וחווים על בשרם את שנאת ישראל, ווק לא באמת יכול להצליח. כי זו פריבילגיה של משועממים. ולכן אחוז המזדהים עם השמאל בקרב הצעירים בישראל הוא חד-ספרתי (8 אחוזים בלבד באחד הסקרים).
ולכן השמאל מתקשה להצליח בבחירות בישראל כשמאל. אז מה שיש לנו במקום זה שמאל שמנסה להתחפש לימין, וזכרו את הנחיית מנליס לאיזנקוט ("איזה נושאים צריך לדבר עליהם כדי שבן אדם יחשוב שאני [איזנקוט] בימין"); או להזדהות כ"ימני", אבל כזה ששונא את מנהיג הימין נתניהו: בנט, ליברמן, ואולי גם וינטר.
ויש לנו את "שמורת הטבע" של שמאלנים אמיתיים, ואפשר למצוא אותם ב"דמוקרטים" בואכה רע"ם - ממשה רדמן ועד גבי לסקי ונמרוד שפר. כן, כל אלה שרואים ביובל אברהם דמות מופת, שאליו הם סוגדים. אבל גם הם יודעים שהם צריכים להוריד פרופיל לקראת הבחירות. כי מעטים מאוד בישראל אוהבים את השמאל הרדיקלי שמכפיש את המדינה בחו"ל. והקיצוניות שלהם מקטינה את סיכויי הגוש להתחפש ל"ימני" ולנצח בבחירות.
הדרך היחידה של השמאל להשליט את תפישתו היא להשתלט על מוסדות לא דמוקרטיים מתוקף "מומחיותם", ואז, דרך הכוח הכופה הישיר או העקיף של המוסדות – למשל בתי המשפט, האקדמיה, הבירוקרטיה, השב"כ והמטכ"ל – להשליט את תפישת העולם שלהם על כלל האזרחים.
ולכן המאבק המשפטי הוא כה חשוב. כי המאבק המשפטי הוא מאבק על הביטחון, על הכלכלה, על הזהות של המדינה ועל הדמוקרטיה.
ולא סתם המגינים החזקים ביותר של בהרב-מיארה ושל עמית הם "הדמוקרטים". כי השמאל הרדיקלי יודע היטב שהדרך היחידה שעומדת לרשותו לכפות את האידיאולוגיה שלו על כל עם ישראל היא באמצעות שתי הדמויות הללו, שמפקיעות את כוח ההכרעה של העם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.