* האתרוג והציפייה לגאולה – סיפור *

 

מאת הרב אליעזר שמחה ווייס

* האתרוג והציפייה לגאולה – סיפור *

למחרת יום הכיפורים כבר הייתה ירושלים כולה עסוקה בהכנות לחג הסוכות, ברחובות ניכרה תכונה רבה, אלו מיהרו להשלים את קניותיהם, ואלו עסקו בהכנת הסוכה ובשאר צורכי החג.

ר' חיים יוסף מצא אתרוג שהיה נראה בעיניו יפה ומהודר במיוחד, הוא שמח על מציאתו, אך קודם שקנה אותו ביקש להראותו לתלמיד חכם, כדי שיבדוק אם הוא כשר כראוי.

הוא הביא את האתרוג אל הגאון הצדיק רבי זלמן בהר"ן, שהיה מתלמידי החכמים החשובים בירושלים.

לאחר כמה ניסיונות עלה בידו למצוא את רבי זלמן כשהוא פנוי, והוא מסר לידיו את האתרוג וביקש ממנו לעיין בו.

רבי זלמן נטל את האתרוג בידו והחל לבודקו היטב, סובב אותו מצד לצד, הביט בו מכל צד, וחזר ובדק מקום מסוים שבו הבחין בחסרון.

ר' חיים יוסף עמד מן הצד והמתין.

לאחר זמן קצר הרים רבי זלמן את עיניו ואמר:

"האתרוג יפה ומהודר. אבל יש בו, כנראה, חסרון קטן, שפוסל אותו למצווה ביום הראשון."

ר' חיים יוסף הרהר בדבר.

באותה שנה חל היום הראשון של סוכות בשבת, בזמן הזה אין נוטלים את ארבעת המינים בשבת, משום גזירת חז"ל שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. נמצא, חשב לעצמו, שאת האתרוג הזה אוכל להשתמש בו בשאר ימי החג.

הוא אמר את חשבונו לפני רבי זלמן.

רבי זלמן שתק.

כעבור רגעים אחדים התמלאו עיניו בדמעות.

ר' חיים יוסף לא הבין לפשר הדבר. שמא הצטער הרב על כך שהוא מוכן להסתפק באתרוג שאינו ראוי למצווה מן התורה ביום הראשון?

אך לפתע פרץ רבי זלמן בבכי ואמר:

"עוד שלושה ימים סוכות!"

ומיד הוסיף:

"הרי עד אז יכול המשיח לבוא ובית המקדש להיבנות!"

ר' חיים יוסף עמד משתומם.

המשיך רבי זלמן ואמר:

"בבית המקדש הרי נוטלים את ארבעת המינים גם בשבת. כל ישראל ייטלו את ארבעת המינים, ורק אתה לא תוכל ליטול אתרוג כשר. כיצד אתה יכול להסתפק באתרוג כזה?"

ואז אמר את המילים שר' חיים יוסף לא שכח כל ימיו:

"הרי בית המקדש יכול להיבנות עד סוכות!"

באותו רגע ירד לעומקו של דבר.

רבי זלמן לא דיבר על דבר רחוק ובלתי נראה. בעיניו הייתה אפשרות הגאולה דבר ממשי כל כך, עד שכאשר נותרו שלושה ימים בלבד עד חג הסוכות, לא עלה על דעתו להשלים עם אתרוג שאינו ראוי למצווה מן התורה ביום הראשון.

ר' חיים יוסף לא קנה את האתרוג.

הסיפור הזה מבטא יסוד גדול בעבודת ה': מה פירוש הדבר לצפות לגאולה.

אנו אומרים ב"אני מאמין": "ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא." אין זו רק ידיעה שהמשיח עתיד לבוא. זו גם ציפייה לביאתו.

חז"ל אמרו: "ציפית לישועה?" השאלה אינה רק אם האדם מאמין בגאולה, אלא אם הוא מצפה לה.

אפשר לומר בכל יום "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח" ו"לירושלים עירך ברחמים תשוב", ולהתרגל למילים. אבל ציפייה אמיתית לגאולה מחייבת שהמילים שאנו אומרים בתפילה יהיו גם רצון שבלב.

רבי זלמן בהר"ן חי את הציפייה הזאת בפשטות.

הוא לא ידע מתי יבוא המשיח. איש אינו יודע. אבל הוא ידע שהגאולה יכולה לבוא בכל יום, ואף בכל רגע. לכן, כאשר עמד לפניו אתרוג שיכול להיות כשר לשאר ימי החג אך אינו כשר למצווה מן התורה ביום הראשון, לא הסתכל רק על שלושת הימים הקרובים כפי שהם נראים לעינינו. הוא חשב: אולי עד סוכות כבר ייבנה בית המקדש.

השנה, כאשר היום הראשון של סוכות חל בשבת, הסיפור הזה מקבל משמעות מיוחדת.

עלינו לשאול את עצמנו: כאשר אנו מבקשים בתפילה על ביאת המשיח ועל בניין בית המקדש, האם אנו רק אומרים את המילים, או שאנו באמת מצפים לכך?

איננו יודעים מתי יבוא המשיח. אבל אמונתנו היא שהגאולה יכולה לבוא בכל יום.

הציפייה לגאולה אינה דבר ששייך רק לדורות קודמים. היא חלק מעבודתנו היום. להתפלל על הגאולה, להאמין בה, ולחיות מתוך הידיעה שבית המקדש יכול להיבנות בכל רגע.

זו הייתה נקודת מבטו של רבי זלמן בהר"ן. שלושה ימים לפני סוכות, הוא כבר חשב על האתרוג שיצטרך להיות כשר כאשר יבוא המשיח וייבנה בית המקדש.

עלינו ללמוד ממנו לחיות באותה ציפייה. לא רק להאמין שהמשיח יבוא, אלא לחכות לו באמת — בכל יום ובכל רגע, כפי שאנו אומרים: "ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא."

 *חג שמח פתקא טבא הרב אליעזר שמחה ווייס*