שני הרים ומזבח אחד

 מאת הרב אליעזר שמחה ווייס

שני הרים ומזבח אחד

אנו כבר בעיצומו של חודש אלול, החודש שבו יהודי נקרא לעצור מעט, להתבונן בעצמו ולעשות חשבון נפש לקראת הימים הנוראים. קול השופר מזכיר לנו שראש השנה ויום הכיפורים מתקרבים, ואין אנו יכולים להיכנס לימים הללו מבלי לשאול את עצמנו היכן אנו עומדים, במה הצלחנו ובמה עדיין עלינו לתקן.

חשבון הנפש הוא בראש ובראשונה חשבון של האדם עם עצמו. אולם יש זמנים שבהם עלינו להביט גם מעבר לעצמנו ולתת את הדעת על דברים הנוגעים לכלל ישראל.

השנה הדברים מקבלים משנה תוקף.

אנו חיים בארץ ישראל בתקופה שבה הרבה כל כך מוטל על כף המאזניים. ביטחונו של עם ישראל ועתידה של ארץ ישראל מעסיקים ומדאיגים את כולנו, ובמקביל עולם התורה עומד בפני לחצים ואתגרים גדולים. דווקא בשעה כזאת מוטלת עלינו החובה לחזק את המאחד בינינו ולהיזהר מכל דבר העלול להוסיף פירוד בתוך כלל ישראל.

אין פירוש הדבר שעלינו להתעלם מן ההבדלים שבינינו. קיימים הבדלים אמיתיים בתוך הציבור התורני, וחלקם נוגעים לשאלות חשובות ביותר, גדולי ישראל וקהילות שונות יכולים להחזיק בדרכים שונות ביחס לשאלות העומדות על הפרק, התורה עצמה מלאה במחלוקות, ואין כל פסול במחלוקת בדברי תורה כאשר היא נעשית כדרכה של תורה.

אלא שעלינו להיזהר שלא להפוך מחלוקת בדברי תורה לפירוד בין יהודים.

פרשת כי תבוא מעמידה לפנינו יסוד גדול.

כאשר בני ישראל עמדו להיכנס לארץ ישראל, ציווה אותם משה רבנו על מעמד הר גריזים והר עיבל. התורה אומרת:

"וְהָיָה כִּי תַעֲבֹרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל... וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹקֶיךָ, מִזְבַּח אֲבָנִים..."

(דברים כ"ז, ד–ה)

שישה שבטים עמדו על הר גריזים ושישה על הר עיבל. הם לא עמדו באותו מקום, ואפילו לא על אותו הר. עמק היה ביניהם, והלוויים עמדו בתווך.

ובכל זאת, לא היו כאן שתי קבוצות נפרדות. כולם היו כלל ישראל.

התורה עצמה מדגישה זאת:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹקֶיךָ."

(דברים כ"ז, ט)

"אל כל ישראל".

גם כאשר השבטים עומדים במקומות שונים, הם נשארים כלל ישראל אחד לפני הקב"ה.

ויש במעמד זה דבר נוסף הראוי להתבוננות. דווקא בהר עיבל, ההר שעליו נאמרו דברי התוכחה, נצטוו בני ישראל להקים מזבח ולהקריב עליו קרבנות:

"מִזְבַּח אֱלֹקֶיךָ... וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלוֹת לַה' אֱלֹקֶיךָ. וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָׁם, וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ."

(דברים כ"ז, ה–ז)

התורה אינה מסתפקת באזהרה מפני הקללות, באותו מעמד עצמו היא מצווה על קרבנות שלמים ואומרת: "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ". בתוך מעמד התוכחה נמצא גם מזבח, קרבן ושמחה לפני ה'.

בני ישראל עמדו על שני הרים, אבל היה להם מזבח אחד.

הגמרא בסוטה (ל"ז ע"ב) מלמדת את יסוד הערבות שנתגלה במעמד זה. קבלת הברכות והקללות נעשתה על ידי כלל ישראל, ומתוך כך אנו למדים על האחריות המוטלת על כל אחד מישראל כלפי חברו.

בני ישראל לא היו צריכים להיות שווים בכל דעותיהם כדי להיות ערבים זה לזה. הם עמדו במקומות שונים, ובכל זאת נשארו בכלל ישראל ונשאו יחד באחריות לקיום התורה.

גם לנו יש הרבה מה ללמוד מכך.

חז"ל מלמדים שמחלוקת בדברי תורה אינה צריכה להביא לידי פירוד. המשנה באבות (ה, יז) מבדילה בין מחלוקת לשם שמים לבין מחלוקת שאינה לשם שמים, ומביאה את מחלוקת הלל ושמאי כדוגמה למחלוקת לשם שמים.

הגמרא בעירובין (י"ג ע"ב) מספרת שתלמידי בית הלל היו מקדימים את דברי בית שמאי לדבריהם. הם חלקו עליהם בהלכה, אך ידעו להקשיב לדברי בית שמאי. וביבמות (י"ד ע"ב) אנו מוצאים שלמרות מחלוקותיהם בהלכה, בית הלל ובית שמאי המשיכו להינשא זה בזה ולהשתתף זה בשמחותיו של זה.

המחלוקת נשארה מחלוקת בדברי תורה ולא נעשתה פירוד בין יהודים.

גם בדורנו קיימות מחלוקות רציניות בתוך הציבור התורני. יש שאלות גדולות הנוגעות לדרך הנהגת הציבור, ליחס שבין עולם התורה למדינה, לשירות בצבא ולדרכים שבהן ניתן להגן על עולם התורה ולחזק אותו. אין אלו שאלות שאפשר לפתור בסיסמאות, והן דורשות תורה, גדלות, יישוב הדעת ושיקול דעת.

אך גם כאשר יש מחלוקת אמיתית, מוטלת עלינו החובה לשמור על כבודו של יהודי אחר ועל הערבות שבינינו.

בחודש אלול אנו רגילים להביט פנימה. אנו שואלים את עצמנו מה עשינו בשנה שעברה, במה נכשלנו ומה אנו צריכים לקבל על עצמנו לקראת השנה הבאה.

ראוי לתת את הדעת גם על השאלה: מה עשיתי למען כלל ישראל?

כאשר אנו חולקים על יהודי אחר, האם אנו זוכרים שהוא חלק מכלל ישראל? כאשר אנו חולקים על קהילה אחרת, האם אנו זוכרים שהאחריות שלנו כלפיה אינה בטלה מפני שאנו חלוקים עליה? וגם כאשר אנו משוכנעים בצדקת דרכנו, האם אנו נזהרים שלא לזלזל במי שהגיע למסקנה אחרת מתוך נאמנות לתורה?

גם שאלות אלו צריכות להיות חלק מחשבון הנפש.

יש, ברוך ה', הרבה מן המשותף לכולנו. אנו מחויבים לתורה ולמצוות, לתורה מן השמים ולמסורת ישראל. אנו רוצים שילדינו ונכדינו יישארו בני תורה, שיבנו בתים של תורה ויראת שמים וימשיכו את המסורת שקיבלנו מדורות קודמים.

עלינו לזכור את המשותף הזה גם בשעה שאנו חלוקים.

הגמרא במגילה (ל"א ע"ב) אומרת שעזרא הסופר תיקן שיקראו את התוכחה שבמשנה תורה לפני ראש השנה, "כדי שתכלה שנה וקללותיה".

התוכחה היא חלק מן ההכנה ליום הדין. אנו שומעים את דברי התורה ונדרשים להתבונן בעצמנו: מה צריך לתקן? מה עלינו להשאיר מאחור ולא לקחת איתנו לשנה נוספת?

זו עבודת חודש אלול.

מעמד הר גריזים והר עיבל אינו מלמד שההבדלים צריכים להיעלם. אדרבה, התורה עצמה משאירה את השוני. בני ישראל עמדו על שני הרים. אך השוני במקומם לא ביטל את היותם כלל ישראל.

גם אנו איננו נדרשים לחשוב באותה צורה בכל דבר. אפשר לחלוק בדברי תורה, אפשר להיות נאמנים לדרך רבותינו, ואפשר להחזיק בעמדה ברורה — ובכל זאת להיזהר בכבודו של יהודי אחר ולזכור את הערבות שבינינו.

התורה לא ביטלה את השוני שבין ההרים. היא לימדה אותנו שגם כאשר יש הבדלים, אין בכך כדי לבטל את השייכות לכלל ישראל.

ההרים יכולים להיות שניים, אך כלל ישראל נשאר אחד.

לקראת ראש השנה, ראוי שכל אחד מאיתנו ייתן את דעתו גם על חלקו בחיזוק הערבות שבין יהודי ליהודי. אין זו שאלה הנוגעת רק לגדולי התורה ולמנהיגי הציבור. היא נוגעת לכל אחד מאיתנו, במילים שאנו אומרים, באופן שבו אנו מדברים על יהודי אחר ובדרך שבה אנו מתייחסים למי שאיננו מסכימים איתו.

ואולי אחת הקבלות הראויות לנו בימים אלו היא אותה תפילה:

"שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם."

שנזכה לראות את מעלותיו של יהודי אחר גם כאשר דרכו שונה משלנו, שנדע לחלוק בדברי תורה בלי לאבד את הקשר שבינינו, ושנזכור תמיד כי כולנו חלק מכלל ישראל.

בני ישראל עמדו על שני הרים, אבל היה להם מזבח אחד.

הלוואי שנזכה גם אנו, בתוך כל חילוקי הדעות וההבדלים שבינינו, לשמור על המזבח האחד — על התורה, על הערבות ועל הקשר שבין יהודי ליהודי.

"תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה."

הרב אליעזר שמחה ווייס