לזימי ואיזנקוט כעלה תאנה מזרחי עבור ההגמוניה
מהלכים מתוחכמים של ההגמוניה לשימור כוחה כרוכים בפתיחת שעריה בפני בני הקבוצות שהודרו בעבר. אבל, וזה אבל גדול: היא מקדמת מתוכם את מי שמעניקים לה לגיטימציה, ובלבד שלא יערערו על המבנה שאותו הם מתבקשים לייצג.
סיפורה של נעמה לזימי ממחיש זאת היטב. לזימי נולדה במגדל העמק, מציגה את עצמה כנציגה של הפריפריה ושל המאבק המזרחי, ובנתה חלק ניכר מזהותה הציבורית סביב מאבקים חברתיים. אלא שכאשר נחשפו דבריו החמורים של אהוד ברק על העלייה מצפון אפריקה ומארצות ערב, היא לא התייצבה מיד בראש המאבק נגדו. רחוק מזה. ביום שלמחרת הסערה היא ישבה לצידו באחת מועדות הכנסת, ולא הסתייגה מדבריו מיד.
רק לאחר שספגה ביקורת חריפה, בין היתר מצידי ("סיפורה של שפחה"), כתבה לזימי כי דבריו של ברק אכן חמורים. אולם במקום להציב במרכז את תפיסת העולם שנחשפה בדבריו, היא הפכה את תגובתה בעיקר להתקפה על "מכונת הרעל" ועל מי שהעזו לדרוש ממנה לגנות אותו. אז גם כשהגינוי הגיע, הוא היה מסויג, מאוחר ומשועבד להגנה על המחנה. בכך הוכיחה נעמה לזימי שהיא לא יותר מ"אדיוט שימושי" עבור שימור כוחה של ההגמוניה הישנה.
הטענה איננה שלזימי אינה מאמינה במאבק מזרחי, אלא שהבעיה עמוקה יותר: כי כאשר המאבק המזרחי מתנגש בברית הפוליטית עם האליטה הישנה, מתברר לעיתים מהי היררכיית הנאמנויות. ובמילים אחרות: הזהות המזרחית מוצגת בחלון הראווה; ואילו ההגמוניה נשמרת מאחור.
כך פועלת הגמוניה בעידן שבו אי אפשר עוד להגן בגלוי על ההיררכיות הישנות. היא אינה אומרת למזרחים להישאר בחוץ. היא מזמינה אותם פנימה, אבל רק בתנאי שלא ישאלו מי בעל הבית. היא זקוקה לאיזנקוט, ללזימי ולדמויות נוספות לא כדי לפרק את הסדר הישן, אלא כדי להעניק לו מראה חדש ולחסן אותו מפני ביקורת.
משה כהן אליה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.