סוד הפרטים הקטנים מה בין מלחמה, תפילין וימי החופשה? סוד הפרטים הקטנים!

 מאת הרב אליעזר שמחה ווייס

סוד הפרטים הקטנים

מה בין מלחמה, תפילין וימי החופשה? סוד הפרטים הקטנים!

 

יש זמנים שבהם האדם זקוק לדברי חיזוק גדולים. הוא צריך לדעת שיש בידו זכויות, שהוא חלק מכלל ישראל ושאין לו לפחד. אך יש גם זמנים שבהם דווקא הפרטים הם שקובעים את הכול. מילה שלא נאמרה במקומה, הלכה שלא ניתנה לה תשומת לב מספקת, או פרט שנראה לכאורה שולי, יכולים לשנות את התמונה כולה.

רעיון זה מתגלה באופן מיוחד בפרשת יציאת ישראל למלחמה.

כאשר ישראל יוצאים למלחמה, מצווה התורה את הכהן משוח המלחמה לעמוד לפני העם ולחזק את לבם:

"שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם" (דברים כ, ג).

חז"ל במסכת סוטה (מב ע"א) עומדים על המילים "שמע ישראל". רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי אומר:

"אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית, אי אתם נמסרין בידם."

אפילו קריאת שמע שחרית וערבית, קבלת עול מלכות שמים, היא זכות גדולה העומדת לישראל בשעת המלחמה. ועל כך נאמר:

"הן באין בנצחונו של בשר ודם, ואתם באים בנצחונו של מקום."

הכהן משוח המלחמה מרים את עיניהם של ישראל ומזכיר להם את כוח האמונה ואת מי שהולך עמם.

אך מיד לאחר דברי הכהן נשמע קול אחר, קולם של השוטרים:

"ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו: מי האיש הירא ורך הלבב, ילך וישוב לביתו" (דברים כ, ח).

חז"ל דנים במיהותו של אותו "ירא ורך הלבב". רבי יוסי הגלילי מפרש שהכוונה למי שמתיירא מעבירות שבידו. ובהמשך אומרת הגמרא:

"השח בין תפלה לתפלה, עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה" (סוטה מד ע"ב).

הדבר מעורר מחשבה. מצד אחד, הכהן אומר שאפילו קריאת שמע שחרית וערבית היא זכות שבכוחה להגן על ישראל; ומצד שני, הגמרא מדגישה את חומרת ההפסק בדיבור בין תפילין של יד לתפילין של ראש.

כאן טמון יסוד גדול בעבודת האדם.

הכהן משוח המלחמה מדבר אל האדם כחלק מכלל ישראל. הוא מזכיר לו את מעלתו, את כוח האמונה ואת קבלת עול מלכות שמים. השוטרים, לעומת זאת, מחזירים את האדם אל עצמו ומזכירים לו שגם כאשר הוא שייך לדבר גדול ונשגב, עליו לדקדק בכל פרט בעבודת ה'.

יכול אדם להיות מלא אמונה ושאיפות גדולות ובכל זאת להיכשל בדבר שנראה קטן. אבל בעבודת ה' אין באמת דברים קטנים. כל פרט הוא חלק מן המצווה.

הדבר דומה למספר טלפון: ספרה אחת שגויה, והשיחה אינה מגיעה ליעדה. כך גם בעבודת ה'. הכיוון הכללי והשאיפות הגדולות חשובים, אבל קיום התורה דורש גם דיוק ונאמנות בפרטים.

זהו אחד הלקחים הטמונים בדקדוק הנדרש בהנחת תפילין. לא די בהתעוררות רוחנית; היא צריכה לבוא לידי ביטוי במעשה. הידיעה והשאיפה צריכות להיכנס אל תוך המעשים של חיי היום יום.

דברים גדולים נבנים מפרטים.

אותו יסוד נמצא גם בפסוק:

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" (דברים טז, יח).

השפת אמת מבאר ש"שופטים" קשורים לשכל ולדעת, ואילו "שוטרים" הם הכוח לכוף את האדם ולהוציא את הידיעה אל הפועל (שפת אמת, שופטים תרל"ב; תרמ"א). כלומר, האדם זקוק לא רק להבנה של מה נכון, אלא גם לכוח שיביא את ההבנה לידי מעשה.

אדם יכול לדעת שעליו להתפלל בזמן, לברך בכוונה ולהיזהר בכשרות, בדיבור ובממון. אבל הידיעה לבדה אינה מספיקה. הוא זקוק ל"שוטר" שבתוכו, לאותו כוח פנימי שאומר: כך אני נוהג. בדבר הזה אני נזהר. כאן אינני מוותר.

וכאן מגיע המסר המיוחד של ימי החופשה.

בבית, השגרה מסייעת לאדם. יש בית כנסת קבוע, זמני תפילה מוכרים וסדר יום מסודר. כאשר יוצאים מן הבית ומשנים מקום, המסגרת המוכרת נעלמת. דווקא אז מתברר עד כמה התורה נעשתה חלק אמיתי מאישיותו.

חופשה יכולה להיות הפסקה מן העבודה. היא אינה יכולה להיות הפסקה מן התורה.

אפשר לעזוב את המשרד, לשנות מקום, לטייל ולנוח. אבל החיובים שלנו כבני תורה נוסעים עמנו לכל מקום.

כאשר אדם עייף לאחר יום של נסיעות ובכל זאת עושה מאמץ להגיע לתפילה בזמן, הוא מגלה מהו מקומה של התפילה בחייו. כאשר הוא נמצא במקום שאינו מוכר לו ומברר כראוי את ענייני הכשרות, הוא מגלה מהי משמעותה של הכשרות עבורו. וכאשר סדר היום משתנה ובכל זאת הוא מקפיד על ברכות, תפילה, שבת ושאר פרטי ההלכה, הוא מוכיח שהתורה אינה תלויה במקום ובנוחות.

דווקא אז נשמע קולו של היצר: זה רק פרט קטן. רק הפעם. אנחנו הרי בחופשה.

אבל זה בדיוק הרגע שבו צריך לזכור את קולם של השוטרים.

הפרטים אינם דבר צדדי בעבודת ה'. הם חלק מעבודת ה' עצמה.

וזהו גם יסוד חשוב בחינוך. ילדים לומדים ממה שהם רואים. כאשר אב מקפיד להגיע לתפילה בזמן גם בחופשה, הילד לומד שהתפילה אינה תלויה במקום. כאשר הוא מברר את ענייני הכשרות במקום בלתי מוכר, הילד לומד שכשרות אינה עניין של נוחות. כאשר הילדים רואים שהוריהם ממשיכים להקפיד על דרכי התורה גם כאשר הדבר דורש מאמץ, הם מקבלים שיעור גדול יותר מכל שיחה:

התורה הולכת עמנו לכל מקום.

אולי זהו אחד המסרים החשובים של ימי החופשה. כאשר אנו יוצאים מן השגרה, אנו מגלים מה באמת נמצא בתוכנו. השגרה עוזרת לנו לשמור על הרגלים; עבודת ה' אמיתית ניכרת כאשר השגרה נעלמת וההקפדה נשארת.

שני הקולות הנשמעים בפרשת המלחמה משלימים זה את זה.

הכהן משוח המלחמה אומר: אל תשכח את הכוח הגדול שיש בך.

והשוטרים אומרים: אל תזלזל בפרטים.

האדם זקוק לאמונה גדולה, אך גם לדקדוק בהלכה; לשאיפות גדולות, אך גם לנאמנות במעשים הפשוטים. העבודה השלמה היא לחבר בין השניים — לדעת את גודל השליחות שאנו חלק ממנה, ולהכניס את הגדלות הזאת אל הפרטים של חיי היום יום.

לכן החופשה יכולה להיות גם זמן של חשבון נפש.

האם אנו שומרים על ההרגלים הרוחניים שלנו גם כאשר המסגרת המוכרת נעלמת? האם אנו ממשיכים להקפיד גם כאשר הדבר דורש מאמץ? האם ילדינו רואים שהחופשה משנה את המקום ואת האווירה, אך אינה משנה את זהותנו כבני תורה?

התשובות נמצאות במעשים: עוד תפילה בזמן, עוד ברכה שנאמרה בכוונה, עוד בירור בענייני כשרות, עוד הלכה שנשמרה בדקדוק.

זהו סוד הפרטים הקטנים.

הכהן משוח המלחמה מלמד אותנו שלא לפחד, לזכור את כוחו של כלל ישראל ולדעת שאנו יוצאים למערכה בכוחו של ריבונו של עולם. השוטרים מלמדים אותנו שלא לאבד את הכוח הזה כאשר אנו חוזרים אל המציאות המעשית של חיי היום יום.

וכאשר אנו יוצאים לחופשה, אולי זה הדבר החשוב ביותר שעלינו לקחת עמנו.

אפשר לעזוב את השגרה.
אפשר לנוח.
אפשר לנסוע.

אבל מן התורה אין יוצאים לחופשה.

אדרבה, דווקא כאשר אנו רחוקים מן הבית, מן המסגרת הקבועה ומן הסביבה המוכרת, ניתנת לנו ההזדמנות להוכיח לעצמנו ולילדינו שהתורה אינה רק מסגרת שבתוכה אנו חיים.

התורה היא הדרך שבה אנו חיים.

כי בעבודת ה' אין באמת "פרטים קטנים". כל פרט הוא עוד לבנה, כל מעשה של זהירות הוא עוד נדבך, וכל מעשה קטן הנעשה בנאמנות לתורה מצטרף בסופו של דבר לבניין גדול הרבה יותר — בניינו של אדם העובד את ה' באמת.

הרב אליעזר שמחה ווייס