רגעי השבוע - פרשת ראה, מברכים אלול
שנה אחת של התמודדות רפואית לעומת שנים רבות בכלא / מעצר השווא במשחק הקלפים וכבדות השמיעה בשיעורי התורה / אם מאחלים עד מאה ועשרים מדוע מתפללים על ימי שנותינו שבעים שנה? / וישבתם בטח בארצכם
א. בספר החיים
"אתה יודע, הולכים עם הדברים האלה בחיים, ועם כל מצב נתון לומדים לחיות איתו. היו התמודדויות שבהן היה צריך להפעיל את הראש, את הרגש ואת הידיים. כשאתה אדם חזק ויש לך את העוצמות שלך, אתה יודע להסתדר. כל השנים הייתי לבד, ממש כמו זאב בודד, אדם שתמיד מסתדר בעצמו. חשבתי שהצלחתי וסיימתי ואז התחילו הבעיות הרפואיות"...
בבוקרו של יום ראשון, ישבתי לכוס קפה עם אדם יקר שהכרתי בנסיבות מעניינות. זה קרה ימים ספורים לפני ראש השנה לפני כשלוש עשרה שנה, כאשר נודע לי על אורח במוסקבה, שנחת ללא התראה, המזוודה לא הגיעה עמו בטיסה, הוא ללא שפה, חסר בגדים להחלפה ובלי תכנון מה הלאה ולכמה זמן הוא ישהה בעיר.
הרבה מים עברו מאז בנהר מוסקבה. הוא חווה טלטולים רבים, לא תמיד יכולתי להיות איתו בקשר ישיר, אך כל הזמן זכרתי וחיכיתי לו. השיחה השבוע שנערכה אחרי זמן רב שלא נפגשנו, הייתה בעבורי הכנה מעוררת לקראת שבת זו, שבת מברכים חודש אלול.
את שיחתנו הוא סיכם במילים אלו: "אם תשאל אותי היום במבט לאחור, האם זה היה שווה? אגיד בכנות: לא! זה לא שווה את מה שעברתי. הפסדתי הרבה דברים. הכי קשה לי שבתקופות האלה לא הייתי עם הילדים, לא גידלתי ולא גדלתי איתם. אנשים רגילים תמיד מתחרטים על דברים שלא עשו בעבר, אצלי זה הרבה יותר מזה, בגלל כל מה שעברתי. ובכל זאת, בסופו של יום - אולי תתמה עליי, אבל לא יכולתי לחיות חיים אחרים. כל אדם והאישיות שלו; האדם מורכב ממה שהוא עבר ואלו הם המרכיבים שלי".
הוא 'ישב' במדינות רבות. יצא ונכנס; בסך הכל 'טו"ב שנים'. לפני כשנה יצא ורצה להתחיל לחיות חיים בוגרים יותר, עם שלווה ורוגע, להפסיק עם ההתגרות והאומץ, הפחדים והלחצים. ואז משהו בגוף שלו התחיל לחרוק...
זה ארך מספר חודשים עד שהגיעו התוצאות, ובזמן הזה הוא הרגיש שהוא נהפך לחצי בן אדם. כשהבין את המצב, קלט והפנים לראשונה, שאין לו שליטה על כלום. אם לפני כן אמר לעצמו תמיד 'אני חזק, אני גיבור', פתאום התברר לו שכעת כבר מדובר בסיפור שונה לגמרי...
"מה עשית כשתוצאות הבדיקות הגיעו, והבנת את המצב הרפואי שלך?" התעניינתי. הוא לגם מכוס הקפה, הישיר מביט רציני והחל לדבר מהלב הגדול שלו: "במצב כזה הולכים עם זה, כי זה מה יש. המצב קשה, אבל זה הנתון ואיתו מתמודדים. אתה פשוט הולך ולא נופל. כמובן שיש סערת רגשות, אתה מעורב רגשית, אבל אתה חייב למצוא את הדרך. אני שנים אומר שליפול זה הכי קל. בקלות אתה נשבר ונהיה 'אויס מענטש' (לא בן אדם). זה כמו לנסוע ברכבת ולהיזרק מחוץ למסילה, אך החכמה האמיתית היא להישאר ברכבת, על המסילה".
"האם לא הרגשת משבר?" שאלתי והוא, מניסיון חייו הסוערים ענה לי בבטחה: "גם כשאתה מרגיש שאתה מאבד צלם אנוש, החובה היא לשמור על עצמך עד הרגע האחרון, עד יום מותך. גם בזמנים הקשים ביותר שעברו עליי, כל יום הייתי אומר תודה לקדוש ברוך הוא אלף פעמים, וכל יום התפללתי על הילדים שלי. זה לא מובן מאליו שאחרי כל מה שעברתי הילדים שלי גדלו כך, הם ילדים טובים, וזה חיזק אותי ונתן לי המון כוחות, על כך אני מודה לבורא עולם. מספיק לי לדעת שהם נמצאים שם, אפילו בלי שיגידו מילה, כדי לשאוב מהם כוח".
עם קבלת תוצאות הבדיקות, החל מיד בסדרת טיפולים שהצריכו אשפוז בבית הרפואה. קמטים נראו במצחו הגבוה, את עיניו הוא הפנה אל העצים המלבלבים מעבר לסורגים של החלון מולו, נוף שונה ממה שראה שנים רבות דרך סורגים מסוג אחר… הוא שאף אוויר, ותיאר לי את התקופה במילים אלו: "האשפוז היה קשה מנשוא. הייתי מאושפז במחלקות אונקולוגיות שבהן אנשים, בגילים שונים, מתים לידך. פתאום מונחת לידך גופה במשך כמה שעות עד שמפנים אותה. אתה שומע בכי מסביב, משפחות שמלוות את יקיריהן ברגעים האחרונים. במיטה לידי שכב אדם אפילו לא בן שישים; הוא נפטר כשהוא לבד לגמרי, סגרו את הווילון, הוא שכב שם שלוש שעות, עד שכבר הרגשתי את הריח. אני עצמי הייתי תחת תרופות קשות ומורפיום. באו לבקר אותי, אבל היום אינני זוכר מי בא לבקר. אנשים, כולל הילדים שלי, סיפרו לי דברים והעידו שהיו אצלי, ואני פשוט לא זוכר, בגלל ההשפעה החזקה של התרופות".
אומנם הרגשתי לפתע שאני יושב מול משפיע דגול, או מחנך מדופלם. דבריו היו חוצבי להבות, לא מתוך מקום של ביקורת או מוסר, אלא מה שעבר עליו בשנה שחלפה, טלטלת חיים ומוות שכל מה שחווה עד לתחילת שנה זו, מתגמד לעומת המצב הבריאותי אליו הגיע, דווקא בתקופה בה חשב כי הכל מאחריו וכעת הוא ישכון בטח.
"כשמדברים איתי היום על הצלחה, אני מאמין שחייבים לגלות ענווה. צריך להבין שעל כל דקה וכל יום יש לומר תודה. כל יום הוא יום חדש שמביא איתו התמודדויות ומחשבות אחרות. אין 'הצלחה' רגעית, זה משהו שצריך להטמיע עמוק בפנים. אני נזכר בשנים עברו, כשהצלחתי באיזו עסקה ונכנס סכום כסף גדול, השמנתי מנחת ואמרתי: 'וואו, איך הצלחתי!'. אבל אחרי שעוברים דבר כזה, הראש משתנה. המבט על צורת החיים משתנה. החיים הופכים לרגועים יותר, ואתה לומד לקבל הכל וליהנות מכל ציפור יפה או מגוונים שונים בטבע. כעת אני יודע להעריך את זה, כי זוכר אני היטב היכן הייתי יכול להיות. הקדוש ברוך הוא עשה איתי חסדים גדולים ואדירים כל חיי, גם כשזה לא נראה כך. אנשים שואלים: 'תראה מה הוא עובר, איזה מין חסדים אלו?', אבל אני אומר באמיתיות - אלו חסדים".
ב. שותפים לפשע של קדושה
"פתאום פלחה שריקה את האוויר, וכולם החלו להימלט לכל עבר. נשארתי שם לבד, המום ופעור פה, עד שהשוטרים תפסו והשליכו אותי אל מאחורי סורג ובריח. זעקתי מדם לבי: 'למה אני פה? הרי מעודי לא שיחקתי בקלפים האלו, רק עברתי במקום ונעמדתי לראות מה הם עושים'?! אך השוטרים התעלמו מכל ההסברים וענו באטימות: 'לא חשוב אם שיחקת או לא. היית שם? אתה שותף לפשע!'".
הקול העמוק והבוטח של הנגיד החסידי, ר' לוי לבייב, הדהד באולם הענק, משתק לרגע אלפיים איש שישבו מרותקים למוצא פיו. זה היה ביום רביעי באירוע המרומם בשם: "תפארת לעושיה", ערב הצדעה של רשת הכוללים "תפארת זקנים לוי יצחק". כשהבטתי בים האדם שמילא את האולם עד אפס מקום, לבי עלה על גדותיו. מי היה מאמין שהאימפריה העצומה הזו, רשת של כוללים המיועדת לאנשים מבוגרים, צמחה מגרעין קטן כל כך, ומאותו מעיין ראשוני נבקעו נהרות אדירים של תורה.
השבוע לפני ארבעים ושש שנה הפתיע הרבי בפרויקט חדש, בלתי שיגרתי ומחולל מהפך תודעתי: מסגרת ללימוד תורה לבני הגיל השלישי, לאנשים שהגיעו לפסגת החיים, אל התקופה האידיאלית להתמסרות ללימוד התורה. הוראותיו של הרבי ברורות, במטרה ליצירת מסגרות תורניות ייחודיות המעניקות משמעות ורווחה לבני גיל הזהב.
על-שמו של המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון - אביו של הרבי - נקרא המיזם החדש "תפארת זקנים לוי יצחק". מאז כבר התפרסם בכל העולם. בארץ ישראל הוא מאוחד תחת חסות ארגון "כולל חב"ד", ומזה שנתיים בשותפות עם תרומתו הגדולה של ר' לוי לבייב. איחוד שהזניק את המוסד להיות רשת הכוללים הגדולה בעולם, עם מעל 220 סניפים ויותר מאלפיים לומדים, כולם בגיל שיוצאים לפנסיה מהעבודה הפיזית וכעת יושבים לפחות 3 שעות ביום, נהנים מחברה תומכת, מגידי שיעורים מסורים, תוכנית לימודים חווייתית, ובעיקר, סיבה לקום בבוקר ולחיות עם משמעות, ולא חלילה עם ריקנות או תחושה של בטלה וחוסר רלוונטיות.
כחתן ביום חופתו, עמד ר' לוי על הבמה הגדולה, ובמיומנות המשיך בסיפור שקרה עם סבו: "כשהזדקן סבא, שמיעתו הייתה חלשה מאוד, ובכל זאת נדחק בסעודה שלישית ליד רב בית הכנסת. הצעירים פנו אליו בתמיהה, אם בכל מקרה הוא כמעט לא יכול להקשיב לדברים, מדוע הוא לא מפנה את מקומו לצעירי החבורה? סבא חייך וסיפר להם מה עבר עליו כשהוא היה צעיר ורצה להתחיל לעשות עסקים בעולם הגדול.
הוא נקלע לראשונה בחייו ל'צ'ייחנה' - בית קפה אוזבקי על אם הדרך, וראה קבוצת אנשים יושבים מסביב לשולחן ועליו קלפים. אחד מוציא כסף, השני מכניס, כל אחד מזיז בתורו כרטיסים. הוא לא הבין מה המשחק שמול עיניו ונעמד לראות, עד לשריקת סימן, שהבריחה תוך שניות ספורות את כל השחקנים והוא נעצר על לא עוול בכפיו.
וכך אמר לצעירים: 'כשאגיע השמימה לאחר מלאות ימיי, יתחשבו בכל אותן שעות שישבתי בשיעורי התורה, גם אם לא שמעתי ולא הבנתי את התוכן, כי אם הייתי שם, אני שותף לתורה - כפי שלמדתי מאותם שוטרים שעצרו אותי בצעירותי'".
כאן התגלתה במלוא תפארתה נקודת המבט החסידית, זו שיודעת למצוא לימוד זכות ואור בכל תופעה. "אם במידת הפורענות כך, שמי שרק נוכח במקום נחשב שותף, קל וחומר במידה טובה המרובה ממנה פי כמה וכמה" - המשיך לבייב ואמר: "ישנם יהודים באים בימים, פארי הקהילה, שמגיעים לכולל. לעיתים השמיעה כבר אינה כפי שהייתה, ההבנה מעט מתעמעמת, ואולי העייפות גוברת והם מנמנמים מול הגמרא הפתוחה. אך האם הם אינם חלק מהלימוד? אדרבה ואדרבה! מעצם נוכחותם באוהלה של תורה, הם שותפים מלאים. הם שותפים למצוות תלמוד תורה, שותפים לקדושה, שותפים לנחת הרוח שנגרמת למעלה".
ישבתי לצדו של אאמו"ר שליט"א, שבמסגרת עבודת הקודש שלו ב"כולל חב"ד", נושא הוא גם בנטל רשת כוללים אלו - וככל שחלפו הדקות, נשמעו המילים ונראו מבטי השמחה של אלפי המשתתפים - חדרה בי ההבנה על חזונו הענק ומסירותו של הרבי, לכל יהודי בכל גיל ומצב.
ג. כמה הם ימי שנותינו?!
"ימי שנותינו בהם שבעים שנה", הדהד קולו של הרב הראשי לירושלים, הגאון רבי שלמה משה עמאר, בחלל האולם הגדול, ושאל מדוע דוד המלך בספר התהלים נתן קצבה רק לשבעים שנה? איך יתפלל אדם שכבר עבר שבעים ויתחנן לפני בוראו ויאמר 'עד מלאת ימי שנותינו שבעים שנה', ואם הוא בן ס"ט שנים, וכי יעמוד ויקצוב לעצמו שנה אחת של חיים? והרי יהודי רוצה לחיות עד מאה ועשרים שנה, כשנות חייו של משה רבנו!
הגאון הרב עמאר נאם בפני כאלפיים תלמידי רשת הכוללים "תפארת זקנים לוי יצחק", שרובם ככולם חגגו מכבר את יום הולדתם השבעים, ולכבודו של הנגיד ר' לוי לבייב, שציין באותו יום, את יום הולדתו השבעים, פירש הרב עמאר באופן נפלא את דברי הפסוק בתהלים.
הרב עמאר המשיך, תוך שהוא מצטט זכרון ילדות מתוך ספר שאת שמו אינו זוכר, אך בו מצא הסבר המסביר עניין זה בטוב טעם ודעת, כי באמת התפילה היא על אריכות ימים ושנים כמאמר הכתוב במשלי 'כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך', ועוד נאמר שם 'כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים'. אלא שלא לפי רוב השנים נמדדת מעלת האדם, ולא לפי מיעוט השנים. שיש שחי רבות בשנים, ואפילו מעט אין לו בידו, כי כילה ימיו בריק ושנותיו בבהלה, ואין בידו מאומה, עני וחסר כל, לא תורה ולא דעת ה' ולא מצוות; ויש אשר חי מעט בשנים, ויצא מהעולם הזה ברכוש גדול רב ועצום, כי השכיל לנצל כל ימיו ושעותיו לעבודת ה' ותורתו.
אלא שיש צורך שכל אדם ישלים שבעים שנות תורה ועבודת ה', ואם יחסר מהם עדיין לא הושלמה מלאכתו - מלאכת הקודש המוטלת עליו. ולפי זה יובן מדוע הפסוק אומר ימי שנותינו "בהם" שבעים שנה. די שיאמר "ימי שנותינו שבעים שנה", ותו לא מידי. אלא בא לומר, שיהיו ארוכים הרבה, אבל שיהיה "בהם" לפחות שבעים שנה שהם תמימים בתורה וביראת ה' כראוי, ועל זה מתפלל עד "מלאת" ימי שנותינו "בהם" שבעים שנה, שעל כל פנים יהיה לנו בהם שבעים שנות תורה ועבודת ה' ובהגיענו למדה זו, אז מילאנו ימי שנותינו.
כשהראשון לציון הגאון הרב עמאר ציטט בעל-פה הסבר שראה לפני כשבעים שנה, עלה בזכרוני דבר מדהים שבעיניי זכיתי לראות בביקורו במוסקבה בתפקידו כרב הראשי הספרדי של ישראל לפני כעשרים שנה. ליוויתי את ביקורי החיזוק שערך במוסדות התורה והחינוך. וכשהגיע לבקר אצלנו במרכז החסד היהודי, היה זה במשכנו הקודם שהוצרכו לעלות גרם מדרגות בכדי להיכנס לבניין. הרב עמאר שהיה עייף מהטיסה, הביט בי ושאל אם אסכים לוותר לו, כי קשה עליו טיפוס המדרגות.
קיצרתי את מסלול הביקורים ככל שאפשר, ויחד עם עוזרו שבו למלון בכדי שהרב האורח הדגול ינוח כשעתיים, עד לתפילת מנחה וארוחה מכובדת שהוכנה לכבודו.
לאחר כשעתיים הגעתי למלון לאסוף אותו, בדלת לחדרו מבקש ממני העוזר באם יש אפשרות להשיג בדחיפות מכשיר פקס, כי הרב סיים לכתוב תשובה הלכתית ויש צורך בדחיפות לשגרו לארץ ישראל.
התברר, כי עם שובו למלון, הגיעה אליו שאלה הלכתית מורכבת וקשה. חיי משפחה בישראל היו תלויים מנגד, בעקבות ניתוח מסובך שאב המשפחה היה אמור לעבור בשעות הקרובות, וכך במקום ללכת לנוח, התיישב הרב, ללא ספרי הלכה שונים וללא מחשב, ומתוך זכרונו המופלא העלה בעל פה עשרות מקורות הלכתיים, ופסק את פסקו בכתב יד צפוף ומרשים על כמה גליונות, לאשר את הניתוח ולהשאיר את שלמות המשפחה!
ולתמונת השבוע שלי: וישבתם בטח
יום שני, כ' במנחם אב, לאחר התוועדות קצרה שנערכה בסיום תפילת שחרית בבית הכנסת חב"ד ברחוב נחלת שבעה, לכבוד יום ההילולא של המקובל רבי לוי יצחק אביו של הרבי, יצאתי לעשות את דרכי ברגל לאורך רחוב יפו בואכה שכונת מקור ברוך, בה אני שוהה בימים אלו בביקור משפחתי קצר. רגע לפני יציאתי מבית הכנסת, נתתי מבט חטוף בקבוצת המבוגרים דוברי רוסית, המשתתפים מדי בוקר בשיעור שמוסר להם במסירות ידידי הרב נחשון יונייב, בוגר הישיבה גדולה במוסקבה.
טבלת שיש קבועה בקיר בית קפה שהחליף את מסעדת 'סבארו' בצומת רחוב יפו וקינג ג'ורג' - צדה את עיניי. עם שמות 16 אנשים הי"ד, שנרצחו כאן, היום בדיוק לפני 25 שנה.
פיגוע התאבדות זה, אירע במהלך האינתיפאדה השנייה, כאשר מחבל מתועב ימ"ש, פעיל חמאס מהכפר הערבי עקבה מדרום-מזרח לג'נין, בן למשפחה עשירה ומכובדת, נכנס למסעדה בשעת צהריים בזמן שהייתה גדושה בלקוחות, הכניס ידו לתיק והפעיל מטען נפץ רב-עוצמה.
המחבל הארור הסתייע בסטודנטית מאוניברסיטת ביר זית ועיתונאית במשרה חלקית שהתגוררה ברמאללה. היא עסקה באיסוף המודיעין לקראת הפיגוע והתחפשה לתיירת יהודייה. לאחר מאסרה, סיפרה כי בחרה במסעדת סבארו כיעד הפיגוע מכיוון שחיפשה "מקום עם אנשים דתיים".
פרט ל-16 הנרצחים, מהם שמונה ילדים, נפצעו בפיגוע עוד כ-140 בני אדם. המסעדה נהרסה כליל. מוחמד דאגלס ואחלאם תמימי, המחבלים שהשתתפו בתכנון הפיגוע, נשלחו למאסרי עולם, אולם ב-2011 הם שוחררו מהכלא הישראלי במסגרת "עסקת שליט", ושרידי גופת המחבל המתאבד הועברו ב-2014 לידי הרשות הפלסטינית.
כעת, 25 שנה אחר כך, מול עיניי מחזה סוריאליסטי לא מובן. שני פחי אשפה שהוצאו על המדרכה בידי פועל ניקיון ערבי, הומלס יושב עייף מנסה להירדם נשען על הקיר, ועולה חדש דובר רוסית מנגן בגיטרה שיר יהודי ישן נושן. שום אירוע תפילה או זכרון, הדלקת נרות או ביטוי אחר לזוועה שקרתה פה.
בקרונות הרכבת הקלה החולפת כל מספר דקות, נוסעים בשלווה ערבים וערביות, שרבים מהם מוצאים עבודה בידי מעסיקים יהודים השבויים עדיין בקונספציה שאפשר לעשות עסקים עם רוצחי נפש כאלו.
מישהו הסביר לי אחר כך: "אתה יודע כמה פיגועים היו באזור כאן במשך השנים? וכי אפשר לערוך טקס בכל מקום כזה?!". אני לא יכול שלא להשוות למוסקבה. הזכרון שיש מתוך כבוד בכל תאריך במקום בו קרתה טרגדיה ומעל הכל, היחס לרוצחים ולפושעים - יחס בלתי מתפשר, יחס שגורם לרוצח הבא לחזור בו מכוונתו. טיפול עקבי וקיצוני בכל רוצח פוטנציאלי - כמו שעושה כל מדינה חפצה חיים. אך לא כאן, בארץ ישראל, שנתונה עמוק-עמוק בגלות קשה עד מאוד.
בלב כבד המשכתי את דרכי, מחכה ומצפה לקיום דברי הפסוק בפרשתנו: וישבתם בארץ... והניח לכל מכל אויבכם מסביב וישבתם בטח"!
גוט שבת וחודש טוב!
שייע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.