כור ההיתוך ושברו: מדוע הציבור החרדי והתורני רואה
בצבא איום קיומי על זהותו וערכיו
אשליית המסלולים המוגנים ומבחן המציאות
הבטחות הצבא למסלולים מוגנים (כמו פלוגות חרדיות
ייעודיות) אינן אלא "מקסם שווא" שמתנפץ ברגע האמת. המקרה של סגירת פלוגת
"תומר" החרדית בגבעתי והעברת הלוחמים למסגרות מעורבות בעזה, היא כהוכחה חותכת לכך שצה"ל אינו מסוגל – או
אינו מעוניין – לעמוד בהתחייבויותיו לאורך זמן. עבור הציבור החרדי, האירוע הזה
ממחיש שברגע שנוצר אילוץ מבצעי או מערכתי, ההלכה היהודית ושמירת הגדורים של הלוחם
הדתי נדחקות הצידה לטובת שיקולים אחרים. "כיצד ניתן לבקש מהורה חרדי לשלוח את
בנו לצבא, כאשר המערכת מצהירה מראש שלא תוכל להבטיח לו סביבה נקייה מבעיות צניעות
בשעת מבחן?".
המניע ההיסטורי: "כור היתוך" לחילון
ולא צבא מקצועי
צה"ל אינו נתפס רק כארגון ביטחוני האמון על
הגנת הארץ, אלא כ"כור היתוך" אידיאולוגי שנוסד במטרה לעצב מחדש את החברה
הישראלית וליצור "ישראלי חדש" המנותק מהמסורת הגלותית והתורנית,
היא נשענת על היסטוריה של קרוב לשמונים
שנה, החל מימי קום המדינה, שבהם המערכת הצבאית הובילה קו תרבותי חילוני מובהק.
המבנה הפנימי של הצבא, תוכניות החינוך שלו, והאווירה הכללית שבו, מבוססים על ערכים
ליברליים, אתאיסטיים ומערביים שמתנגשים חזיתית עם תפיסת העולם התורנית. השינויים
התרבותיים שעובר חייל במהלך שירותו הם מסוכנים לעתיד היהדות כולה.
בצה"ל יש את "שליטת ארגוני הלהט"ב והפמיניזם
הרדיקלי" על תכני החינוך והתרבות של הצבא. כולם זוכרים את דובר צה"ל
מוציא ידיעה על הנפת דגלי ארגוני הטומאה, כאשר מנגד פאצ' משיח נתלש והחייל נשלך
לכלא. מגמת ערבוב המינים ההולכת וגוברת, כולל הכנסת נשים לתפקידי לחימה בחיל
השריון וביחידות קצה, כהוכחה לכך שצה"ל מעדיף לקדם אג'נדות חברתיות מודרניות
על פני התחשבות ברגשותיהם ובאמונתם של הלוחמים השומרים על גדרי הצניעות. מבחינת
ההלכה המקורית, שהות ממושכת של גברים ונשים בחללים סגורים או בפעילות מבצעית
משותפת היא קו אדום שאין לעבור עליו, והעובדה שהצבא מעודד זאת הופכת את השירות
לבלתי אפשרי עבור מי שמבקש להישאר נאמן לחוקי התורה.
התנגשות בין תפיסת הביטחון המטכ"לית להלכה
היהודית
נדבך מרכזי נוסף בביקורת החריפה נוגע להגדרת
המוסר הצבאי ותפיסת הביטחון של צה"ל, אשר נתפסות באגף התורני-שמרני ככאלו
המושפעות מערכים ליברליים ומערביים זרים, המנוגדים לחלוטין לחוקי התורה ולהלכה
היהודית.
- העדפת
חיי האויב על פני חיי הלוחמים: צה"ל מבחינתם נחשב ל"צבא המוסרי בעולם" ומדיניותו
הרשמית לעשות מאמצים כדי להימנע מפגיעה באוכלוסייה אזרחית, נשים וילדים בצד
האויב. צה"ל כובל את ידי לוחמיו, מטיל עליהם מגבלות פתיחה באש מחמירות,
ומסכן באופן ישיר ומודע את חייהם של חיילי ישראל בשדה הקרב.
- עמדת
ההלכה היהודית מול מוסר זר: על פי
תפיסת העולם התורנית, ההלכה היהודית קובעת קביעה חד-משמעית: "הבא להורגך
השכם להורגו", וכן שחיי לוחמינו קודמים לחיי אוכלוסיית האויב בעת מלחמה
("חייך קודמים"). המדיניות הנוכחית של הצבא, המעדיפה לסכן כוחות
קרקעיים כדי לטהר מבנים במקום להפציצם מהאוויר מחשש לפגיעה באזרחי אויב, אינה
מוסר יהודי אלא אימוץ של תפיסות בינלאומיות המזכירות את המוסר הנוצרי של
"הושטת הלחי השנייה", ואפילו רחוקות ממנו ברמת הסיכון המוטלת על
הלוחמים. מבחינתם, פגיעה ביכולת ההרתעה ובחיי המשרתים בשל שיקולים אלו היא
עדות נוספת לכך שהנהגת הצבא פועלת מתוך מערכת ערכים שאינה יונקת מהמסורת
היהודית.
החורבן המשפחתי והחברתי בסיום השירות
הטיעון החברתי-קהילתי מתמקד ב"יום
שאחרי" השירות הצבאי. קיימת טענה רחבה בתוך המגזר על כך שצעירים חרדים
(ביניהם חסידי חב"ד ואחרים) שהתגייסו לצבא, חוו משברים אישיים ורוחניים
עמוקים שפגעו ביכולתם להשתלב מחדש בקהילה ובחיי המשפחה. השינוי בערכים, החשיפה
לתרבות חילונית והתרחקות מלימוד התורה מובילים, לפי טענת כותבים חרדים, לאחוזי
גירושין גבוהים, למשברי זהות קשים ולעיתים לנתק מוחלט מהמשפחה ומהשורשים היהודיים.
הקהילה רואה בכך סכנה מיידית לשלמות התא המשפחתי החרדי.
חובת השמירה על עולם התורה כמגן האמיתי
מעל לכל השיקולים המעשיים עומד העיקרון הרוחני:
לימוד התורה הוא שמגן על עם ישראל. עמדת גדולי ישראל לאורך הדורות, ובראשם הרבי מליובאוויטש
והרב עובדיה יוסף ביחס לבחורי הישיבות, היא שמי שעוזב את ספסל הלימודים בישיבה
ומפקיר את המאבק הרוחני, מחליש את כוחו של העם כולו ופועל כ"עריק"
מהחזית הרוחנית החשובה ביותר ומסכן את החזית וגורם לנפילת כל חומות ההגנה ובלשונות
של האדמו"ר מליובאוויטש "פותח את החזית לפני האוייב". אין שום פשרה
פוליטית או הבטחה לוגיסטית שיכולה להצדיק פגיעה בלימוד התורה ובשמירת המצוות
הדקדקנית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.