אל תמכרו לנו "שליחות" על חשבון הילדים שלנו!
"פלוגות חרדיות". על פניו? זה נראה מרשים.
זקן חסידי, דרגות על הכתף, כיפה עם "יחי", עברית רהוטה ומילים גבוהות כמו "קידוש השם"..
אבל מתחת למעטה הנוצץ, מסתתרת אחת מהנדסות התודעה המסוכנות ביותר שנראו במחנינו. האמת? קל להתרגש מהחיצוניות. קשה יותר לעצור ולשאול: מי בדיוק משלם את המחיר על המסרים חסרי האחריות הללו?
לעמוד עם תמונה של הרבי ברקע, ובלי למצמץ להגיד למצלמה: "אני בשליחות". סליחה?!
האם הרבי, שנלחם בחירוף נפש על כל בחור שיישאר בישיבה, הגדיר את לבישת המדים כ"שליחות"?
או שאולי זו שליחות של ה"מכסות"? של הפוליטיקאים?
של אלו שמחפשים מחיאת כף תקשורתית רגעית או כותרת אוהדת בעיתונות החילונית?
אסור לנו להתבלבל: לשרת במערכת שמטרתה המוצהרת היא "כור היתוך" ישראלי – זו אולי חובה חוקית למי שכבר שם, ובהחלט ניתן לומר שאחרי חתונה יש מקום לאפשר לאברכים להתגייס, אבל זו לא לכתחילה!
ובטח לא שליחות.
הקורבן השקט: הבחור שבאמצע
בואו נניח את הקלפים על השולחן. המילים היפות בסרטונים לא מכוונות לעילויים שיושבים ולומדים 16 שעות ביממה. עליהם אני פחות דואג.
המסר המסוכן הזה מחלחל דווקא לבחורים שנמצאים באמצע. לתמים המתוק, שקצת קשה לו. זה שמתמודד, זה שנאבק על דמותו החסידית, זה ש"לא מוצא את עצמו" בכל רגע נתון.
בדיוק ברגע המשבר שלו, מגיעים אותם מפמפמי מסרים ולוחשים לו באוזן: "בוא, זו שליחות! אתה יכול להישאר חסיד, הצבא ערוך בשבילך". במקום לחזק אותו בתוך עולם הישיבה, מציעים לו "מסלול יציאה" נוצץ. הם נותנים לגיטימציה לבחור צעיר להרים ידיים מהמאבק הפנימי שלו על נשמתו. (וכן, עדיף שזה שעומד מול מצלמה לא יהיה חבדניק ככה יהיה יותר ברור לבחור!)
ופה משחילים את המשוואה ההרסנית: "מי שלא לומד, שיתגייס". זה נשמע משפט הגיוני, אבל הוא טומן בחובו סכנת נפשות.
מי שמכם לקבוע מיהו "בחור שלא לומד"?
בחור שמתקשה בגמרא? בחור שנמצא בתקופה חלשה? בחור שלומד רק 50% מהזמן?
אולי בחור שצריך ריטלין מדי פעם גם נשלח אותו לצבא וזהו?
למיטב ידיעתי, המענה מהרבי על בחור שלא לומד "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי", זה היה על בחור שלא היה בישיבה
הרבי הדגיש שוב ושוב: תפקיד הישיבות בדורנו אינו רק להעניק מענה לימודי, אלא קודם כל מענה חינוכי. הישיבה היא "תיבת נח". היא שומרת, היא מחזיקה, היא מגנה. ברגע שאתם מוציאים בחור מהישיבה בטענה שהוא "לא לומד מספיק", אתם לא שולחים אותו לפתרון אתם זורקים אותו ללוע הארי של הרחוב המזוהם.
בואו לא נמכור לעצמנו אשליות. בחור בן 18 שיוצא מעולם הישיבות ונכנס למסגרת צבאית, נחשף לעולם שונה לחלוטין – חברתית, תרבותית ורוחנית.
בשר בשחיטת ליובאוויטש בכשרות הרב לנדא בחדר האוכל הצבאי – זה לא חינוך, זו רק לוגיסטיקה.
לימוד דף היומי בנגמ"ש אינו תחליף לאווירה המחבקת של "תומכי תמימים".
בצבא אין משפיע. אין התוועדות חסידית אמיתית. יש דברים שלא נמדדים רק בשאלה "האם הוא נשאר דתי", אלא בשאלה מה נשאר מהעדינות החסידית שלו? מהטהרה שלו?
האחריות היא עלינו!
נכון, אנחנו חסידים של הרבי. אנחנו לא שורפים פחים ולא מפגינים נגד חיילים חלילה. אבל חייבים לומר ביושר: הבחורים שלנו אינם בשר תותחים לקמפיין גיוס!
לפני שממהרים להגדיר תופעה כ"קידוש השם", כדאי לשאול שאלה אחת פשוטה: האם זה מחזק את הבחור שבאמצע – או מחליש אותו?
כי בסופו של דבר, עליו הכל נופל. בחב"ד יש מקום לכל בחור, ויש פתרונות חינוכיים מגוונים בתוך המסגרת, בלי לוותר על עתידו הרוחני ולדורותיו.
אל תתנו לדרגות ולסרטונים לבלבל אתכם. מה שברור, שמירה על הנשמות של הילדים שלנו – זה ודאי שליחות!
והאמת והשלום אהבו.
כמה מרבני חב״ד וראשי ישיבות.
ראו הדברים ונתנו הסכמתם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.