נעים מאד - החרדים / בן יעקב סבו
א. עידן הנאורות
אין מה להבין על החרדים אם לא חוזרים לפחות 250 שנה אחורה.
'עידן הנאורות' היה דור מלא מהפכות מחשבתיות ושינויים מדיניים גדולים.
לאחר כאלף שנים של חשכת ימי הביניים באירופה, שבה שלטו ביד רמה המלכים, האפיפיורים והקיפאון המדעי, החל להיבקע סדק בקליפה החשוכה.
הוגי עידן הנאורות, ש'רכבו' על גלי הצלחת הניסיונות להשתחרר מכפיית הוותיקן הנוצרי ומהמלוכנות האבסולוטית, ועל גלי הצלחת המדע הניסויי והתקדמותו, הגיעו למסקנה שאותן הצלחות היו בזכות זניחת המסורות.
אולם שם היתה טעותם. אם מסורת אחת איננה טובה, אין זה אומר שבאופן עקרוני מסורת היא דבר רע.
אך את הוגי הנאורות המשולהבים שום דבר כבר לא עצר.
כך החלה לנסוק גאוות האדם, שחשב שהוא יכול לברוא את כל התרבות האנושית מחדש במוחו פנימה, וכך הוחל להשליך את כלל המסורות - המוסריות, הערכיות, הרעיוניות והמדיניות. ואז התפתחו ניסיונות דמיוניים ועקובים מדם להמציא עולם חדש ומופלא.
ב. בעולם היהודי
לא נעסוק כאן בכל הכשלים התפיסתיים והמוסריים של האידיאולוגיה של עידן הנאורות, אך נסביר דבר פשוט: אין לאדם שום יכולת לחשב חישובים מופשטים ותיאורטיים ועל פיהם לבנות מחדש את מושגי התרבות האנושית כמו אמת ושקר, טוב ורע, אמונות, ערכים, שיטות חברתיות.
בכל פעם שניסו לברוא עולם וחברה חדשים בלי להיעזר בניסיון האנושי ובמסורת התרבותית - התנפצו האידיאולוגיות על סלעי המציאות בקול רעש גדול. עיינו ערך קומוניזם.
בעולם היהודי הבינו את האיום הגלום באופנה הסוחפת כל כך של עידן הנאורות. הנאורות, או בשמה היהודי - ההשכלה, ובעקבותיה הרפורמיות וההתנתקות מהיהדות - קנו להן שביתה בלבבותיהם של המונים ואיימו להרוס את החינוך היהודי ואת השמירה האיתנה על הגחלת במשך דורות.
מאות ואלפי שנים, אולי מאז שלטון יוון, לא נדרשו היהודים להתמודד עם רעיון כל כך מאיים של ניתוק מזהותם ומשורשיהם.
אז נוצרה שיטת התמודדות חדשה עם האתגר: המגננה, ההתבדלות.
ג. הפרד ושמור
עד ימי הנאורות והאידיאולוגיות החדשות באירופה, רובו של העם היהודי נע בספקטרום שבין הגאון מווילנא לטוביה החולב. יהודים צדיקים ותלמידי חכמים, ויהודים פשוטים, נטולי יומרות ואידיאולוגיות מתחכמות נגד היהדות.
כשהגיעו הימים החדשים נדרשו גדולי הדור לשאלה: כיצד נשמור על הגחלת מול רוח הזמן?
שני גדולי ישראל הידועים בגישותיהם המשפיעות היו החת"ם סופר והרש"ר הירש.
החת"ם בצד הרעיוני-ערכי, והרש"ר מהצד החברתי-השתייכותי.
'חדש אסור מן התורה' התווה החת"ם במליצה, ובכך שידר שעל העם היהודי, כתגובת-נגד זמנית (וכן, מאות שנים בראיית עם הנצח זה 'זמני'), לשמר את תרבותו ולהיזהר זהירות יתרה מהיסחפות אחר חידושים.
הרש"ר הירש התווה את דרך 'הפרדת הקהילות', ובכך יצר קבוצות השתייכות חדשות - בניתוק מהשפעות חוץ-תורניות.
משם ובמשך מאות שנים פיתחה תרבות החרדים-לדבר-ה' צורה של 'קרב הגנה רוחני' ושכללה אותה עד לכדי אומנות; הכל למען השליחות הגדולה והנצחית - שמירה על הגחלת היהודית מפני רוחות הזמן הרעות, מפני איבוד הזהות המטשטש את כל העולם המערבי, כאז כן היום.
אפשר לאהוב את זה ואפשר שלא; אבל כנגד עולם מתפרק ומאבד זהות - אפשר להבין את האמת שבשיטה החרדית.
ד. מועט מול מרובה, נצחי מול זמני
בניגוד לשקר השטחי כל כך, המתמצה בשאלות דוגמת "מה אתה חושב, שלאברהם אבינו היה שטריימל?", "אתה חושב שהחשמונאים לא נלחמו??", חשוב להדגיש: החרדים אינם חושבים שדרך החיים שלהם היא דרך החיים היהודית השלמה באופן המוחלט של ימות המשיח.
בניגוד לגישה הדתית-לאומית, המנסה באופן כללי ללכת בדרכו של דוד המלך, נניח, בהצלחה טובה מאוד בדברים מסוימים אך חלקית בדברים אחרים, הגישה החרדית מעדיפה גישה אחרת: לא של 'תפסת מרובה - לא תפסת', אלא של 'תפסת המועט - תפסת'.
החרדיות מנסה לשמר את היהדות, ולצורך כך יצרה חומה בת 250 שנה, שהיא פיצ'ר לשימור בלבד.
לאור כל הנ"ל, ההבדל המהותי בין הציונות הדתית לחרדיות הוא עניין החידוש. הציונות הדתית מנסה לחדש משהו עתיק בן כמעט 3000 שנה, עם מעט מאוד מסורת רציפה, והציבור החרדי פשוט ממשיך בדרך השימור והשמירה על היהדות.
עוד הבדל גדול הוא באורכי הזמן של הסוגיות שאותן חיה התודעה החרדית.
אם ניקח את הפרוגרס, הוא חי בקבועי זמן מאד אינפנטיליים - "עכשיו!!!"
אם נשאל פרוגרסיבי מה יהיו ההשלכות של ה"עכשיו" שלו, הוא יענה כמו ילד ששוכב על רצפת הקניון וצועק כי הוא רוצה סוכריה.
הציבור הלאומי יותר חי בקבועי זמן של עשרות שנים. זה מה שגורם לו לחשוב לא רק על האינדיווידואל המנותק או על הנוחות הרגעית והרגש ההפכפך, אלא להוביל את העם במלחמות קשוחות מאוד ובאתגרים מורכבים.
הציבור החרדי אינו חי את העכשיו המיידי, אך גם לא את עשרות השנים הבאות - התודעה החרדית חיה בפרספקטיבה של מאות ואלפי שנים. מבחינת מה שרבים מהמבקרים רואים כאיוולת, שהרי "יש מלחמה כרגע", החרדים דווקא רואים כאחריות עצומה את שמירת הזהות היהודית למען עשרות דורות ומאות שנים קדימה!
מבחינתם, מלחמות יש היום, מלחמות יהיו מחר, אבל על היהדות אין אף אחד אחר שישמור מפני התוקפים אותה.
אינני בא להכריע מי צודק. אני חושב שצריך את שני החלקים האלו, הלאומי והנצחי, אבל חשוב להבין ולהפנים את ההבדל. אחרת נמשיך להתקוטט בקרב משיכת שערות חסר תוחלת…
ה. "חבר אני לכל אשר יְרֵאוךָ"
אנחנו, הציבור הדתי-לאומי, נראים ומתנהגים שונה באופן חיצוני:
שונים מהליטאים - הלבושים כסטודנטים מלומדים יוקרתיים, מורשת הסבא מסלובודקה.
קל וחומר מהחסידים - המתגאים ביידישקייט ובאמונה שלהם על ידי לבוש אצילים פולניים, ועל ידי נתינת כבוד ואצילות של מלכות לאדמו"ר.
וגם מהספרדיות החרדית - שנוצרה רק פה בארץ לפני כמה עשרות שנים, כי רק פה נפגשו במודרנה לאחר שעזבו את ארצות ערב.
אבל מעבר לכל השיטות השונות, הנראות מוזרות בעיני האחר, לכולנו יש תכלית אחת.
לכל מחנה אוהבי היהדות ויראי השם.
לשם עלינו לכוון את מאמצינו.
אחדות מגוון הכוחות של המחנה היהודי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.