הנגן שהעיף בחור מהישיבה – ושאלת האמת שאסור לנו לברוח ממנה.
מאת הרב אברהם מנחם אייזנבאך שליט"א מייסד "מגדלור" לחינוך ונפש
זה קרה לי שוב השבוע במשרד. לא שמועה, לא הגזמה. בחור טוב, שקט, לא עבריין, לא מורד, לא מחפש פרובוקציות – נזרק מהישיבה. לא בגלל אלימות, לא בגלל פריצת גבולות חמורה, לא בגלל פגיעה באחרים. בגלל נגן. נגן מוזיקה. מכשיר קטן, בלי מסך, בלי אינטרנט, בלי רשתות. רק שירים.
וכאן מתחיל הסיפור האמיתי, לא של הנגן – אלא שלנו.
אני מכיר את הבחור. לא גאון הדור, אבל רחוק מלהיות בעיה. מתמיד במידה, ירא שמים במידה, מחפש שקט. בין הסדרים, כשאין חברותא, כשהראש עייף, כשהלב מלא – הוא שומע שירים. לא ברחוב, לא בפרהסיה. לעצמו. רגע של נשימה. ואז הגיע הרגע: “זה לא מתאים לרוח הישיבה”. שיחה קצרה, החלטה מהירה, דלת שנסגרה.
ועכשיו אני שואל בקול רם: מה בעצם רצינו שהוא יעשה?
אם לא לשמוע שירים – אז מה כן?
שישב ויגרד את הקירות?
שיביט בתקרה ויטבע במחשבות?
שיצא לרחוב?
שיכנס למסכים אחרים, הרבה פחות תמימים?
שיפתח פתח לעולם של דמיון, יצר, בדידות, או ייאוש?
מי שמכיר נפש של בחור יודע: בין הסדרים זה לא “זמן מת”. זה הזמן הכי מסוכן והכי רגיש. שם מתרחשות הנפילות – ושם גם נבנות הישועות. ומוזיקה, שיר טוב, ניגון נקי – הוא לפעמים חבל הצלה, לא סטייה.
יש לנו נטייה חינוכית מסוכנת: להילחם בסימפטום, לא בכאב. הנגן הוא לא הבעיה. הוא האיתות. הוא אומר: “קשה לי”. “אני צריך ויסות”. “אני מחפש חיבור”. ובמקום לשאול מה עובר עליו – אנחנו זורקים אותו. בשם מה? בשם אידיאל מופשט, שלא תמיד מחובר למציאות של נפש אנושית.
הרי אם בחור היה יוצא לריצה – היינו מוחאים כפיים.
אם היה שותה קפה – היינו מעלימים עין.
אם היה משוחח שעה עם חבר – זה נקרא “אוורור”.
אבל מוזיקה? כאן אנחנו נלחצים. כאילו כל שיר הוא מדרון חלקלק.
זו לא חינוך, זו בהלה.
והשאלה היותר קשה: מה המסר שעובר לבחור?
שאין מקום לנפש שלו.
שאו שהוא מתאים לתבנית – או שהוא בחוץ.
שאין מורכבות. שאין תהליך. שאין הקשבה.
וכאן אנחנו מפספסים בענק. כי בחור שלא מצא מקום בתוך מסגרת – לא נעלם. הוא פשוט מחפש מקום אחר. ואם הישיבה לא יודעת להכיל, להבין, ללוות – הרחוב כן. ושם אין משגיח, ואין גבולות, ואין מי שישאל מה באמת כואב.
אני לא בעד פריצת גבולות. אני לא מזלזל ברוח ישיבה. אבל חינוך אמיתי יודע להבחין בין עיקר לטפל, בין סיכון לנשימה, בין פרצה לבין צורך אנושי בסיסי. ניגון יכול להיות כלי לעבודת השם, כלי לוויסות רגשי, כלי לשמירה על שפיות.
והגיע הזמן לומר ביושר: מי שמוציא בחור בגלל נגן – לא פתר בעיה, הוא יצר אחת.
אם אנחנו רוצים בחורים יראי שמים, מחוברים, יציבים – אנחנו חייבים לשאול לא רק “מה אסור”, אלא “מה מחזיק אותם”. ומה האלטרנטיבה שאנחנו מציעים. כי אם אין אלטרנטיבה – יש רק הדחקה. והדחקה, כולנו יודעים, לא מחזיקה לאורך זמן.
הנגן הקטן הזה הוא מראה. והשאלה היא לא למה הוא הקשיב לשירים – אלא למה לא הקשבנו לבחור. ישיבות שלא יודעות להכיל ניגון - יוצרות בחורים שמנגנים את הכאב שלהם אח''כ בקול רם ומצמרר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.