החרדים והדתיים לאומים – התהום הפעור ביניהם

 

החרדים והדתיים לאומים – התהום הפעור ביניהם

לקראת עצרת המיליון החרדי נגד הגיוס לצה"ל החילוני.

אחרי עשרות שנים בירושלים בפעילות והתמודדות מול כל מיני גורמים, ובנייה של מפעל מורשת הניגון היהודי העתיק ועוד פעילויות שונות, אני מוצא לנכון לשתף חוויות ובעיקר תובנות והנחיות לחרדים איך להתמודד מול הסרוגים ולהתנהל מולם או לפחות לדעת  להתגונן מפניהם.

בסרטון המצורף אני מסביר את האופי ואת ההבדלים בקצרה ממש.

חרדי בכוונה שלו וברוב מעשיו, מאמין בבורא, בתורה, בחז"ל וברבני ופוסקי הדור, אין לו ספיקות כ"כ או תהיות באמונות נוספות המתנגשות עם האמונה שלו, לעומתם הדתיים הלאומים מאמינים בממלכתיות, בחוקי המדינה, בסמליה, ובמנהיגיה ומנהגיה, דבר שגורם להמון סתירות והתנגשויות חסרי גישור, ומכאן הסדק באמונה שלהם, וגם היכולת לזרוק אותם מגוש קטיף וכיוצא, כי האזרח הסרוג מתלבט בין הערכה והציות לרבו  התורני לבין  הקצין  בצה"ל מטעם הממשלה הממלכתית.

מה שקרה עם נציג הסרוגים בנט והחיבור שלו לאח לפיד המייצג את העויינות לחרדים, לא הייתה תאונה, מעידה בגלל נסיבות, אלא המשך ישיר להתנהלות שיטתית עוד מימי בן גוריון ורבין כשיוסף בורג וזבולון המר חברו אליהם באחווה וניהלו את משרד הדתות הפנים והחינוך עם מצפון נקי.

היחס הפטרוני  של הסרוגים מול החרדים כשהם מגיעים למשרות ניהול, נובע מזה שחרדים אינם לוקחים חלק בציונות וממילא לא בעול המלחמות והמאמץ לשמר את המדינה, ועל כן החרדים מבחינתם אמורים להודות בכל רגע, על כך שלא זורקים אותם מהארץ ולא מרביצים להם, ומכל שכן שאין להם לדרוש שום זכויות של אזרח או אפילו של מיעוט, מאחר ולדעתם החרדי עובר כל רגע בעבירות נגד המדינה שהיא אצלם חלק מהותי בתורה ויישוב ארץ ישראל ( שהסרוגים מוסרים נפשם עליה, מצווה שהחזיקו בה כותים מחמירים בה יותר מהפרושים – ברכות מ"ז:)

חוסר חוט השדרה אצלם באמונה ובהשקפה בגלל הסתירה בין התורה לבין מדינה חילונית מתבטא גם במשהו לכאורה שולי, אבל אני כמנהל תנועת מוסיקה יהודית, מזהה  את זה כמשהו מהותי, והוא: אין הסרוגים מייצרים מנגינות ושירים כמעט, הם שרים  ומנגנים לחנים  או של חילונים או של חרדים.

אציין רק, כשאני אומר דתיים לאומים מול חרדים, אינני כולל את היהודים המזרחיים הספרדים,  שרוב אזרחי ישראל מורכבים מהם, שהם בהגדרה שונה מהנ"ל, אין מזרחיים חילונים ואין  מזרחיים חרדים, אין ציונים ואין נטורי קרתא, הם יהודים אוהבי מסורת ותורה בצד הפשוט והמעשי, ולכן זורמים עם כל סוג של יהדות בלי לסבול מעינוי המאמץ להעמיק בפילוסופיה והשקפה, וקל להם יותר לעבור משיטה וקבוצה למשנהו.

קחו לדוגמא את הגמלאים שבסרוגים, לעומת הקשישים בשבט החרדי, הרב מנחם פרוש ז"ל עסקן רב שנים, היה פעיל עד ליום מותו בגיל מופלג, עצתו נשמעה כבודו נשמר, לעומת הדתיים הלאומים שאין להם אלא הערכה לממלא תפקיד ממלכתי ולכשיפרוש בגיל הפנסיה הוא ילך לביתו למשפחתו ואהדת הקהל פורשת ממנו, בפרט בצדדים המעשיים של ניהול והנהגת המחנה שלהם.  סיפר לי ידיד שחמיו היה מזכ"ל המפדל בזמנו, כול יכול ועל פיו נשק כל דבר, אבל למחרת יום היגיעו לפרישה הוא הגיע ומצא את משרדי המפלגה עם מנעולים אחרים.

בעצמי חוויתי את זה עם עשרות אמנים חרדים שהודרו  עשרות בשנים, בידי מנהלי פסטיבל הכליזמרים בצפת שניהם היו שייכים לאותו מחנה, שניהם אמנים בעצמם, אבל מידרו והדחיקו כל  אמן חרדי מלהגיע ולהופיע שם, כאן גם הייתה מעורבת קנאה שלהם אישית בחרדים המתעלים עליהם עשרות מונים בנגינה והבעה יהודית מקצועית.

בתקופה האחרונה אנו מתמודדים ברובע היהודי  בירושלים עם אנשי הדתי לאומי, המצרים את צעדי החרדים שם.

כך  שלמרות העובדה שרוב מנין ובנין של היישוב בעיר העתיקה היה של חרדים לדבר השם, יראים שלמים חסידים ואנשי מעשה, שעברו על בשרם ייסורי א"י, אין אפילו אזכור לא בתמונות סרטוני הדרכה או תכני ההדרכה של מדריכי הטיולים של בתי הספר וחיילי צה"ל או בספרי הלימוד של משרד החינוך על חלקם הגדול של החרדים ברובע היהודי בפרט ובארץ ישראל בכלל,  זה ניסיון שכתוב היסטוריה כדי להמעיט בערכם של החרדים. 

כמעט כל מוסדות החינוך ברובע  היהודי תפוסים עבור סרוגים  דתיים לאומים שלא מתגוררים שם, לעומת מאות ילדי החרדים שחייבים לנדוד כל יום מחוץ לרובע למסגרות לימוד בגלל חטאם שהם לא שייכים לציונות.

הבאתי מעט מזעיר.

המסקנה:

על סוס לא נרכב אשור לא יושיענו – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים, אל תסמכו בשום ענין וערך על הדתיים הלאומיים, ברגע של אמת הם יהיו נגדנו או לפחות יעמדו מנגד.

כשאין אשליות אין אכזבות.

אברהם לייב בורשטין