לצערנו
הרב, גם השבוע בחר העלון 'שיחת השבוע' (שהפך רשמי לעלון של הציונות הדתית, ואינו
משקף את דעותיו של הרבי נשיא דורנו). לציין את "יום ירושלים", יום חגם
של אילו "השמים לחושך אור".
מעניין
שהרבי מליובאוויטש בכל שיחותיו משנת תשכ"ז לא הזכיר ולו במילה את יום זה,
מלבד התייחסות אחת כדלהלן:
ח"ו
לא יעלה על הדעת לקבוע את יום הנצחון כיום – טוב באמירת הלל וכו', שלזה אין שום
מקום. ובפרט ע"פ המבואר בקבלה שהמועדים מכוונים
כנגד הספירות, ג' הרגלים הם כנגד ג' האבות אברהם יצחק ויעקב חג"ת, חנוכה
ופורים (או: פורים וחנוכה – כב' הדעות שבזה) הם כנגד נצח והוד, ושבעה עשר בתמוז
ותשעה באב (שיהפכו לעתיד לבוא לימים טובים וימי ששון ושמחה) הם כנגד יסוד ומלכות,
ולפ"ז פשוט שאסור להוסיף יום – טוב.
ואפילו
חג הגאולה יב תמוז שבו היתה גאולה כללית, אעפ"כ לא עלה על דעת אדם מעולם
לקובעו כיו"ט ולומר בו הלל עם ברכה או אפילו בלי ברכה! והוא הדין לענין
המאורעות שארעו בזמן האחרון – אין לתקן ולקבוע בהם יו"ט ח"ו!
ואע"פ שמצינו כמה גדולים שהנהיגו לבני ביתם ולזרעם אחריהם לעשות יו"ט
ביום שנעשה להם נס, אמנם זהו רק לענין שיתבוננו בחסדי המקום שעשה להם .. אבל לא
יו"ט כפשוטו.
וכן גם
בנוגע לחג הגאולה י"ב תמוז, כתב כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו
הידוע, בפירוש כיצד ובמה יש לנהוג בו יו"ט: שיעשו התוועדות להתעוררות
והתחזקות בהפצת התורה והיהדות, ולהפיץ את זה בכל אתר ואתר – שבזה מתבטאת ההודאה,
ועד"ז הוא גם בנוגע למאורעות שארעו לאחרונה... (שיחות
קודש תשכ"ז עמ' 307)
ישנו
עוד מענה של הרבי לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים, אומנם הוא נוגע ליום העצמאות אך
הוא עוזר להבין גם את היחס לגבי "יום ירושלים":
"אין
מקום בשנה זו דוקא, וגם לאחר הנצחון של מלחמת ששת הימים, לשנות את ההנהגה ביום
העצמאות [= היינו, שאלה שלא נהגו לחגוג אותו יום בשנים קודמות אין סיבה שעכשיו
ישנו את הנהגתם ויחגגוהו],
ואין
גם לבסס את השקפת השמחה [= כלומר, לא רק שאין להסחף באותו יום במעגלי שמחה
וריקודים הנובעים מהרגש שבלב, אלא שגם אין לתת לשמחה זו מקום בהשקפת השכל ולבאר
לעצמו (או לזולת) את חשיבות הענין מבחינה הגיונית ושכלית קרה] – שהרי לאחר
ניסים כה גלויים, ביטוי השמחה היה צריך להיות בתוספת בעניני מחולל הניסים – תורה
וקדושה.
ורואים
כי אדרבה, גדלה ההרגשה של "כחי ועוצם ידי"
(ואפילו לא מדגישים כ"כ המס"נ של הנלחמים). ולמרות כי גם הקצינים
הגבוהים הודו כי "יד ה' היתה זאת": וכל אחד הרגיש בזה, ובמיוחד ראשי
הצבא שידעו את הכחות שמכל צד ואת הסכויים שע"פ טבע [= היינו, שבדרך הטבע לא
היה שום סיכוי לנצח במלחמה] הסותרים את המציאות של תוצאות המלחמה ואופנן [=היינו,
שבפועל היה נצחון נסי באופן שאין לו שום אחיזה בדרך הטבע] – אך ביטוי השמחה מוכיח
את ההפך הגמור [=היינו, שהאופן שבו מציינים ומבטאים את השמחה ברשות הרבים אין
בו כדי להגביר את הזיקה (והביטול) של ישראל לאביהם שבשמים, אלא להיפך לחזק לחזק את
רגש הישות והפירוד]...
ובמיוחד,
כי גם אלו שנהגו לומר הלל לא היו צריכים לברך עליו, וכן ברכת ק[י]דוש ועוד, והרי
אלו ברכות לבטלה. וי"ל אפילו ברכת שהחיינו
[שהיא קלה יותר שיכול אדם לברך על שמחת לבבו הפרטית, ומ"מ בכגון דא אין
לברכה] – וכמה מרבני אהקת"ו [=ארץ הקודש תבנה ותכונן] פסקן שאסור לברך על
ההלל, ו[יתירה מזו] פסקו שלא לאמרו.
מצער
המצב וההפקרות שגם קטנים – פס"ד [=פוסקים דינים] בזה, ומשמיצים את רבני ישראל
שאסרו לברך על ההלל בימים ההם ולאמרו [להעיר, שלשון רבינו היא "בימים
ההם"- לשון רבים. ואולי הוא רמז הכולל גם את יום ירושלים לצדו של יום
העצמאות (שרק על שניהם תיקנו מי שתקנו אמירת הלל)], ומזלזלים בכבודם ואין פוצה
פה ומוחה וכו'. (אגרות
קודש כה עמ' רנז)
מוגש
לציבור, במטרה להביא את דעתו האמיתית והקדושה של הרבי בנושא זה, ושלא יהלכו שולל
אחרי כל אותם אילו המנסים להכניס רוח זרה לליובאוויטש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.