אמרתי אדברה אולי ירווח לי
מאת: חֲרֵדִי
בְּעוֹלָמוֹ
'דאגה
בלב איש, ישיחנה'. יודע אני שמעטים מאוד ישמעו ויקשיבו, אבל אין עלי לעשות אלא את
שבידי לעשות.
שוב
אנחנו נמצאים בצומת מוכרת. אויבינו מחזיקים בידם שבוי/חטוף שלנו והלב היהודי הרחום
רוצה לעשות הכל כדי לחלצו ממיצר. הפעם לא מדובר בחייל בודד, אלא בעשרות שבויים
חיים, שמשפחותיהם אינן ישנות לילות מזה חצי שנה.
אין לב
יהודי שיכול להשאר אדיש לסבלותיהם. אי אפשר לתאר את גודל הכאב והשבר שכולנו חווים
ועדיין טיפה בים היא לעומת כאבי ושבר המשפחות. אין דבר שחשוב יותר למשפחות אלה,
מאשר להשיב במהרה את יקיריהם ואין מחיר אותו לא יסכימו לשלם בתמורה לכך.
הנערים
המנוערים המופקדים על שלום היושבים בציון, מנהלים מו"מ מתמשך עם אויבינו,
כשחלק מהם (בעיקר אלו הנמצאים עכשיו באופוזיציה) מתלוננים מדוע לא משוחררים
חטופינו כבר זה עתה עכשיו. לא חדשות או נסתרות אגלה כאן אם אציין
שהמחליט הבלעדי אם ישוחררו, מי ישוחררו, ובאלו תנאים ישוחררו, הם יחיא סינוואר
ומומד דף בלבד.
אחרי
שהוסכם זה מכבר שערך חייל אחד שווה 1,027 מחבלים, מנסים המנוערים הנ"ל לשנות
את המחיר המוסכם ומתפלאים מדוע עמדתם אינה מתקבלת ע"י הצד שמנגד. נכון שלא
מכבר שוחררו אזרחים ישראלים חטופים לפי מפתח אחר, אבל זו היתה סיטואציה אחרת
לגמרי. שם דובר על חטופים שכל העולם התקומם על חטיפתם והיוו נטל על החמאס ולא נכס.
השיחרור שלהם הוריד מעל צווארי החמאס לחצים כבדים (ועובדה שמאז העולם התהפך
נגדנו). חוץ מזה, באותה עת היה סינוואר מפוחד, כי צה"ל ישב בתוככי עזה וכתש
את כל מעוזיו. רוב חייליו הוכו ולא היה ברור האם ומתי ישראל תפסיק להכותם. העדיפות
העליונה של סינוואר הייתה קודם כל לעצר את צה"ל עכשיו. השיקול
המשני היה שתושבי עזה גוועו ברעב ובמצא. לא שמשנה לסינוואר אם ימותו 40,000 עזתים
או 140,000 עזתים. כולם קדושים, כולם שהידים וכולם יזכו לחיי נצח. מי שחשוב בעיניו
אלו המחבלים הנמקים בכלא הישראלי. להם יש חשיבות, לא לאזרחים. (מי שרוצה להבין,
יזכר באמירה "טובה פרה ברפת בקיבוץ, מזקנים יהודים בגולה, שהם אבק היסטוריה
בלבד" שאמר מישהו מתישהו). מי שנחשב ונמנה בשיקולים הם אותם שיכולים להביא
תועלת לקימומה של מדינה ולא לאזרחים שהם ניצבים בסרט הקמת המדינה האיסלאמית-עזתית.
המנוערים
הנ"ל דנים שוב במספרים ומנהלים עם עצמם מו"מ מתמשך. בשיקולים שלהם הם
לוקחים בחשבון כמה שנות מאסר נגזרו על מחבל כזה או אחר. הם מציעים לשחרר מחבלים
שביחס של חצי כמות 'רגילים' וחצי כמות כאלה שנידונו למאסר עולם. ההנחה היא שמי
שנדון למאסר עולם, כנראה נדון על מעשי רצח (כי על אותו פיצוץ, אלא שאיתרע מזלו ולא
הרג, מקבלים הרבה פחות).
שיקול
זה, כמו שאר שיקוליהם, מעיד על חוסר הבנת הסוגיא לחלוטין. הנדון שלנו הוא לא מה הם
עשו בעבר, אלה מה הם יעשו בעתיד. אם מישהו רצח, אבל עבר תהליך ונגמל
מפעילות חבלנית (יש כאלה) אין מניעה עקרונית לשחררו. לעומת זאת, מי שנכלא על 'חצי
עבירה' (כלומר פציעות וניסיונות רצח שלא צלחו) ועדיין כוחו במותניו וכוונתו לעתיד
היא להמשיך ולפגע, אין שום הגיון לשחררו.
מה
ההיגיון להמיר שבוי עכשווי בהרוגים עתידיים?? למעט העובדה שהשבוי ידוע ומוכר לנו
ושההרוגים העתידיים אינם מזוהים בשמותם כרגע? מה ההיגיון בלהחליף שבוי בהרוג??
השיקול המרכזי והעיקרי צריך להיות כוונות פיגוע עתידיות. אם אתה משחרר מחבל שבידוע
שיחזר לפגע (כמו יחיא סינוואר עצמו) לא הבאת שום רווח. על גלעד שליט אחד שילמנו
מאות ואלפי הרוגים ושבויים. אבל גם לפני השביעי באוקטובר כבר היינו בספירה של
עשרות הרוגים ישראלים ומאות פצועים, תמורת שליט אחד. היה היגון או צדק בעסקה
המטורפת ההיא?
אלא
מה? שרוב האנשים אינם מסוגלים לעמוד איתן מול לחצים כאלה (לחצים = גם פנימיים)
ובעיקר הנערים המנוערים שכל שיקוליהם הם מה יביא לבחירתם בבחירות הבאות. אמת הדבר
ואכן כל מי שאינו מסוגל לעמוד בלחצים אלו (כולל אני, כמובן) אינו ראוי להנהגה.
להנהגה
ראוי מי שיכול לקחת על עצמו אחריות.
ומי
שלוקח אחריות בלי שנכפה על כך, בידוע שאינו ראוי.
חרדי
בעולמו
- - -
- - - - - --
לא
מוגה
להערות
והארות ללא צרופות וללא לינקים:
haredibe@gmail.com
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.