מאת הרב ישראל אהרן קלצקין
בס"ד, ערב שבת פר' כי תשא כ"ב אדר א׳ תשפ"ד.
לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה'.
סעודת ליל שבת של דורנו שונה קצת (אולי הרבה) מהסעודות בדורות עברו, אני זוכר את עצמי כילד וכבחור, מצטופף בסלון הקטן של בית הוריי שהכיל לפחות עשרים נפשות, גודל החדר היה כ-3 מטר על 4 מ"ר (12 מטר מרובע – 120 סקווער פיט), זה עוד לפני שהתחילו לבוא גם נכדים. חשנו את דברי חז"ל 'מועט המחזיק את המרובה'.
הפלא הגדול שבדבר, שלא הרגשנו צפיפות, בחינת 'עומדים צפופים ומשתחוים רווחים' ושמעתי ווארט על זה מהרבי שלי בחיידר הר' שמואל זאנויל דוידוביץ שליט"א, הוא היה מלמד מתוק (היו גם כאלו) והיה נוטע בנו ווארטים לתוך הנשמה, וכך הוא אמר על מימרא זו: 'עומדים – צפופים' אם כל אחד עומד על שלו, תמיד יהיה צפוף. 'משתחוים – רווחים' אם כל אחד משתחוה, דהיינו, יודע להתכופף ולוותר לזולת, אזי תמיד רווחים, יהיה מקום בריווח לכולם.
ואני מוסיף על דבריו, ״רווחים״, שרק רווחים יוצאים מהרגל להתנהגות כזאת, וכמו שהרבי מפראמישלאן היה אומר: 'וירא מנוחה כי טוב' אם אתה רוצה לחוות טוב ומנוחה, 'ויט שכמו לסבול' תתרגל להתכופף ולעבור הלאה. בחינת 'כל גל וגל הייתי מנענע לו בראשי'.
הבדל נוסף ועיקרי בין השבת טיש של פעם לשל היום, זו האוירה, בעבר היתה אוירה מתוחה, פחדו לפצות פה, כוס שנשבר זרע בהלה בכל הסביבה, אצל חלק מהמשפחות זה היה מתוך יראת הרוממות, אך אצל הרוב זה היה מפני היראה גרידא.
אציין, שבבית הוריי ע״ה, למרות שהיתה אוירה רצינית, היינו קוראים כל שבת את משניות שבת, 8 פרקים בכל סעודה (בתורנויות), כמו״כ היינו קוראים בליל שבת ׳שיר השירים׳ עם הטעמים בין המרק לבשר, ואחיותיי היו מקריאות ׳צאינה וראינה׳ (צענע-רענע) על הפרשה, אבל היה פיצוי של הרבה שירה במקהלה, ואחרי הקומפוט, היו פיצוחים בשפע, ואמי היתה מקריאה סיפור באידיש מהמגזין באידיש ׳דאס אידישע שטראל׳ ואז האוירה היתה כבר יותר משוחררת (ע״פ הרוב, ובעיקר, כי אבי ז״ל כבר היה מנמנם אז על מקומו).
אם כבר הזכרתי סעודת ליל שבת, אספר אפיזודה מעניינת. בשבת שישבנו שבעה על אמי מורתי ע״ה, ישבנו כל האחים ושרנו ארוכות, לפתע הבחנו כי ראש ישיבת בריסק הגרא״י סולובייציק שליט״א, עומד ונשען על הגדר שלצד החלון של הסלון שלנו ומאזין לשירה במשך זמן די ארוך ורק כשעשינו איזה הפסקה בין מחרוזת שירה וחזנות ארוכה, הוא קם והמשיך לדרכו (יחד עם בנו שהיה עמו).
תשאלו, איך הוא הגיע לשם בכלל?
זו לא קושיא: אמו ע״ה התגוררה דלת מול דלת לבית הוריי ומדי ליל שבת אחר התפילה בבריסק, היה עובר דרך בית אמו הרבנית ע״ה, משתהה בביתה זמן מה, לכבדה ולשאול בשלומה ולאחל ׳גוט שבת׳ ומן הסתם גם להתברך מפיה ואז היה הולך לביתו לערוך שולחנו.
אציין, כי כל השנים גדלנו בצל האילן הגדול, ראש ישיבת בריסק זצ״ל, אנו קראנו לו בכינויו: ׳ר׳ יאשע בער׳ (תרגום של ר׳ יוסף דוב), אך חלק מתלמידיו מכנים אותו עד היום ׳ר׳ בערל׳, ויש הרבה סיפורים באמתחתי שחוויתי בצילו ובשכנותו ועוד חזון למועד לספרם.
בין אמי לרבנית מבריסק ע״ה היו יחסי שכנות נפלאים במשך קרוב לחמישים שנה, ובהלווית אמי ע״ה באו בניה לחלוק לה כבוד אחרון, הם עמדו שם בסבלנות לשמוע את כולנו מספידים אותה וכאשר יצאה הלוויה משמגר ועליתי לאוטובוס לנסוע לקבורה בהר המנוחות, ראיתי חלק מבניה יושבים שם ונוסעים לקבורה, ניגשתי ושאלתי אחד מהם: ׳מאי כולי האי?׳ הסביר לי, כי אמם טילפנה אליהם ואמרה להם כי היא היתה אשה גדולה ושישתתפו בהלווייתה, הרי, שכל רגע של השתתפות בהלויה זו מצות עשה מדאורייתא של כיבוד אם.
וכעת נחזור לאותו ליל שבת שישבנו שבעה, הדבר היה פלא בעינינו, אמנם ידוע כי בבריסקער חיידר אוהבים שירה, חויתי זאת מקרוב, ממול בית הוריי מתגורר הגאון ר׳ יעקב שיף שליט״א, חתנו של מרן הגרי״ז זצוק״ל, ושולחנות השבת ארכו זמן רב עם הרבה זמירות ושירה, אבל עד כדי כך? שראש הישיבה יעמוד כמחצית השעה בליל שבת קודם קידוש היום ויאזין לזמירות השכנים של אמו?
לימים, עלתה בליבי השערה וכמעט בטוח אני שכך היה מעשה. משער אני, כי כאשר נפרד אז מאמו ב׳גוט שבת׳, אמרה לו בלשון בני אדם: ׳הער וי שיין זיי זינגען׳ (תאזין איזה יופי הם שרים), באותו רגע הפכה ההאזנה ל(חשש) מצוות עשה מדאורייתא של כיבוד אם, וכיון שהאמא אמרה ׳תאזין׳, אז הוא נשען בחוץ על הגדר והאזין עד שעצרנו לרגע את השירה ואז נשתחרר ללכת לביתו.
כיום, תלי״ת, האוירה בסעודות השבת חברותית, אפשר לשוחח עם הילדים כידידים וחברים, אין מתח, אמנם יש גם אליה וקוץ בה, ילדים אין להם זיץ פלייש לשבת כל הסעודה, אבל זה גם חלק מהמהפך, שהרי ילד שיושב שעתיים כפול 2 סעודות כל שבת וחג, בכפייה בלחץ ובמתח, זה סכנה נפשית ורוחנית כאחד ודי למבין.
בשבת העעל"ט זכיתי לסעוד את סעודת שבת עם בני היקר והצדיק ר' שלמה הי"ו אשר המושג חסד ספוג בדמו בכל רמ"ח ושס"ה ובין זמירות לד"ת שוחחנו על דא ועל הא, ובאמצע הוא שואל אותי, הרי כל השנים גדלנו על סיפורי מופת ו/או ענייני השגחה פרטית שקרה לפלוני ואלמוני, למה זה לא קורה לי? אמנם, כשמתבוננים, רואים בפרטים הקטנים כל הזמן השגחה פרטית, אבל ממשיכים הלאה וזה לא משהו להפוך מזה סיפור.
אמרתי לו, שאין כזה דבר, לכל אחד קורה סיפורים נפלאים של השגחה פרטית מופלאת, תלוי רק כמה רגש מפעילים להתבונן בזה, וככל שעוצרים ומתבוננים יותר, כך חשים בזה יותר.
במנה הבאה, הוא אומר לי: טאטי, אתה צודק, נזכרתי בסיפור מפעים שקרה לי השנה כשנסעתי לאומן וזה אכן ׳סיפור סיפור׳.
בעזהי״ת, בשבוע הבא נקדיש את המאמר לסיפור שלו.
נ.ב. רעיון נפלא, למה בחר השי״ת להעשיר את משה רבינו מהשאריות כשהיה ׳מסתת באבנים׳ של הלוחות דוקא?
מדוע היו המתים מחטא העגל ׳כשלושת אלפי איש׳? היינו, בערך, בשונה מכל שאר המגפות שהם מספרים עגולים?
אלו ועוד הרבה הגיגים מחודשים, תמצאו בתוככי הגליון 'מעדני הפרשה', המצו"ב, טעמו וראו כי טוב.
בברכת שבת שלום ומבורך
ישראל אהרן קלצקין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.