רגעים של השבוע - פרשת שופטים
הבעל שרק מגיע לעזור לאשה שבמטבח / חידה בפרשה וחופת בן הסנדלר / המפגש לאחר 32 שנים מהקעמפ בחרקוב / לימוד תניא ליד התיאטרון העתיק
א. העשיר השמח
עם בוא השבתות בחודש זה, בהן אנו נפרדים מהלימוד ב'פרקי אבות' הנהוג ללמוד אחר-הצהרים בשבתות הקיץ - עד לקיץ הבא בשבת הראשונה שלאחר חג הפסח - שח לי ידיד הסבר מקורי על המשנה המפורסמת 'איזהו עשיר? השמח בחלקו!'
הפירוש המפורסם והפשוט הוא, שעשירות אמיתית לא נמדדת בגודל חשבון הבנק או בכמות הנכסים, אלא בשמחה הפנימית והאמיתית על מה שיש. ורבות הן הדוגמאות בכל פינה שרק נפנה.
וכך ציטט לי ידידי בשם אחד הקדמונים שפירש בדרכו: "מי הוא העשיר באמת? זה שמסתפק בחלקו - בחלק הכסף והממון, מביע את דעתו רק בענייני 'ביזנעס' שבהם הוא מבין, ויש לו דעת לא להתערב בתחומים אחרים שהן לא עסקים וכספים".
זה שפירש כך, היה בו מעין ציניות כנגד אלו שבטוחים שהם חייבים לקיים את מאמר העולם, שמקורו הראשון כנראה באידיש: "דער וואָס האָט די מאה, האָט די דעה" (- 'בעל המאה הוא בעל הדעה').
אך הוספתי לו, שאפשר דווקא לראות בפירוש זה כלל חשוב לחיים, והוא: 'סדר'. על כל אדם לדעת להכיר את מקומו ותפקידו בעולם.
'והא ראיה' הוספתי תימוכין לדברי, כי ברשימת 'ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהן', מביאה המשנה באבות: 'המכיר את מקומו' ורק אחריו 'השמח בחלקו'.
זה נכון בבית, כאשר כל הורה יודע את מקומו. הגבר לא מתערב במטבח והאשה לא נכנסת לתחום האחריות של בעלה. אפשר וצריכים לעזור, אבל לא להשליט את הדעה בתחום שאינם מענייניך. זאת עשירות אמיתית של החיים.
ב. הסנדלר שלא למד חסידות
חידה ידועה מובאת על פרשתנו - פרשת שופטים: "שני אחים הם, אם תסיר 'פר' מביניהם, יישארו שוטים גם שניהם".
והפתרון הוא מהפסוק הראשון: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" - "שופטים ושוטרים" הם ה"אחים" - צמד שמופיע יחד. אם נסיר את האותיות "פר" ממילים אלו, נשאר עם שני "שוטים".
"פר" הוא גם מלשון "רפיון".
אמש, בהיותי בעיר קלינינגרד, שמעתי בהשגחה פרטית הסבר חשוב שאמר דוד-זקני, בקשר לסיפור הקמת תנועת המוסר על ידי רבי ישראל סלנטר זצ"ל, שמקום קבורתו כאן בעיר קלינינגרד - קינגסברג.
בעירו של רבי ישראל סלנטר חיו שני סנדלרים עניים מרודים. כל זמן שהיה מצבם הכלכלי והחברתי זהה, לא היתה ביניהם קנאה ותחרות. עד היום בו החל מזלו של אחד מהם לעלות, והוא הלך והתעשר בעושר גדול.
השנים חלפו, ועברו של הסנדלר העשיר נשכח. הוא הפך לאדם נכבד מאוד וכולם נהגו בו כבוד גדול כיאה לאיש עשיר כמותו. יום אחד זכה העשיר, שכבר הפך להיות ראש הקהל - לשדך את בתו עם בנו של רב העיר!
הגיע מועד החתונה. רבנים וגאונים רבים הגיעו לחלוק כבוד לרב העיר ולגביר, וכמובן, גם אנשי העיר הוזמנו. בין הנוכחים הרבים היה גם הסנדלר השני, 'הקולגה' לשעבר של המחותן...
המחותנים עומדים תחת החופה בהתרגשות רבה. לפתע ניגש הסנדלר אל הגביר, חלץ את נעלו ושאל בקול גדול לפני כל הנוכחים: "אמור לי ידידי, כמה יעלה לי לתקן את הנעל הזו אצלך?".
הגביר לא היה מסוגל לעמוד בהשפלה שכזו. הוא נפל והתמוטט במקום ונפח את נשמתו - תחת חופת בנו!
"אם עשויים בני אדם להגיע למצב כזה, שהקנאה תהפוך אצלם לכלי הרס נוראי שכזה" - אמר אז רבי ישראל סלנטר, "אות היא שמוכרחים לטפל מן השורש בעניין תיקון המידות", ובעקבות כך הקים את תנועת המוסר.
הסביר על-כך אח-סבתי, הגאון החסיד רבי נטע ציינוירט זצ"ל, מאנשי ירושלים של מעלה:
"אף אם אומנם את תנועת המוסר הקימו אכן בשביל הסנדלר הראשון, שלא עבד על מידותיו והגיע לשפל הנהגה כזאת; אולם את 'החסידות' הקימו בשביל הסנדלר השני, בשביל ראש הקהל, כי אילו היה לומד חסידות ועוסק בעבודתה, לא היה נבהל, אלא אדרבה היה לוקח את הנעל הקרועה בידו ומתחיל לרקוד עם הנעל ולהודות להלל לשבח להשי"ת על גודל החסד שעשה עמו, אשר מאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים. כי כמה רחוק היה הדבר שיהיה הוא באותו מצב של חברו, ועכשיו ה' היה בעזרו שיהא הוא ראש הקהל ומשתדך עם הרב! כמה שמחה והתרגשות היה צריך להתעורר בו בשעה זו. ובמקום לשמוח ולהודות לה', הוא 'נפגע' על שהלה 'מיעט' קצת מכבודו, וניסה לביישו, בשביל כך צריך ללמוד ולעסוק ב'חסידות'"...
כעת נוכל להבין את כוחו של הרפיון, האמור למעלה.
כשאדם חזק במעמדו ולא נגרר אחרי השפלות שאנשים קנאים מנסים להורידו - הרי הוא מקיים את דברי הפסוק הראשון בפרשתנו: שופטים ושוטרים תתן לך!
אך אם הוא שרוי ברפיון, הרי הוא שוטה...
ג. המדריך והחניך שנפגשו
אני עומד מהצד, צופה במפגש שמולי, ורואה מול עיניי כיצד מתחברים חלקי הפאזל, והחוטים נטווים רגע אחר רגע. 'כמה שנים חלפו מאז?' אני משחיל את שאלתי. הם שניהם מתחיל לחשבן ומגיעים למסקנה המשותפת: "32 שנים".
אחד היה בחור מלא מרץ שנשלח לסייע בקעמפ בעיר חרקוב, והשני היה אז צעיר, יליד העיר, שהוריו הביאו להשתתף בקעמפ, שבראשו עמד הרב הצעיר לעיר הרב משה מוסקוביץ. בתקופה זו החל את שליחות הרבי בעיר זו, וקעמפ יהודי בתקופת הקיץ, היתה אחת מפעולות החינוך הראשונות שעשה בעיר, והיא ממשיכה עד היום בעוז ובגאון.
כעת שניהם הגיעו כל אחד מסיבותיו הוא - לחגיגת האירוע המשמח של ה'אפשערעניש' של הילד מענדל שיחי' בן ה-3. הרב מיכאל יהודה רייניץ מהעיר רחובות, בה הוא משמש כשליח הרבי, ומנהל בהצלחה ובמסירות את הפעילות שבה, הגיע יחד עם רעייתו השליחה להשתתף בשמחה של נכדנו המשותף. מר איבגני קרבל הגיע כתושב העיר כאן, מתוך הערכה לשלוחי הרבי בקלינינגרד, הרב אברהם ברוך ואשתו חיה מושקא דייטש שיחיו, החוגגים היום עם בנם.
ומכל האורחים והאנשים הרבים שמילאו את בית הכנסת הגדול, עיניהם של השניים נפגשו. הם לחצו ידיים, ובהשגחה פרטית מופלאה נזכרו זה מזה ויחד העלו זכרונות מאותו קיץ, בו איבגני גילה את יהדותו ואת צור מחצבתו, 'אפילו קיבלתי דולר מהרבי, וזה מונח לי במקום שמור בבית', הוא מספר לי בעיניים נוצצות מהתרגשות.
שוב ושוב אתה מגלה, עד כמה גדול כוחם של הקעמפים היהודים, בהם מתגלות נשמות יהודיות נפלאות.
ולתמונת השבוע שלי: הצדיק הנסתר בתיאטרון של קניגסברג
נהג המונית חש שנוסעיו הינם תיירים, וכפטריוט אמיתי הרגיש צורך לספר במהלך הנסיעה על המקומות ההיסטוריים והמפורסמים בעיר. 'כעת נעבור על אחד הגשרים, מתוך שבעת הגשרים של קניגסברג, המוכרים מחידת החשבון המפורסם של המתמטיקאי לאונרד אוֹילֶר. בבניין מצד ימין שוכן התיאטרון העתיק של העיר, והנה אנו חולפים ליד...". אני כבר לא שמעתי כלום מעבר. משהו צלצל במוחי.
סיימנו את מסיבת קבלת הפנים שערך לנו בונה בית הכנסת הגדול בקלינינגרד, הנגיד הדגול מר וולאדימיר קאצמן, במשרדו הרחב במרכז העיר, וחצינו את הכביש לסיור בגן החיות. מתברר כי הוא הוותיק בכל אירופה, וכבוד של ממש הוקדש למתחם בו אחד הדובים שרד את מלחמת העולם השנייה וקיבל בהכנעה את השלטון הסובייטי, יחד עם השם החדש של העיר - 'קלינינגרד' במקום 'קנגיסברג'.
סיימנו את הביקור הארוך בפארק המשתרע על מתחמים רבים, שחדש וישן משמשים בו בערבוביה. וכשהמשפחה חזרה אל האכסניה, הלכתי רגלית אל התיאטרון.
"...לאחר שציית לכל דברי הרבי, נעשה החסיד לאחד מסוחרי הבדים הגדולים והעשירים בכל האזור כולו. הסוחר פעל כעצת הרבי, והצלחתו המסחרית פרחה ועלתה מיום ליום. והיה נוהג לבוא אל הרבי ולהתברך מפיו לפני כל נסיעה לקניגסברג. באחת הפעמים לפני צאתו למסע קניות אמר לו הרבי: "נוסע אתה כל כך הרבה פעמים לקניגסברג, ואף פעם עוד לא הבאת לי משם מתנה".
הסוחר חש אכזבה עמוקה, כאשר הרבי הביט ממושכות בקופסת הטבק המרהיבה שהביא כמתנה, והבין שלא לזה התכוון הרבי.
"אמור נא לי בבקשה, כשאתה שוהה בקניגסברג, האם אתה נוהג לבקר מדי פעם בתיאטרון?"
בנסיעתו הבאה לקניגסברג החליט הסוחר החסיד ללכת לתיאטרון, מתוך מחשבה שאולי שם יזכה להבין את כוונת דבריו של הרבי. רכש את הכרטיס היקר ביותר להצגה הקרובה. בזמן הנכון נכנס לאולם ותפס את מקומו. הכסא היה מרופד היטב והסוחר שהיה עייף מעמל הדרך, שקע עד מהירה בתרדמה עמוקה. בגמר ההצגה נותר ישן על כיסאו, עד ששרת התיאטרון, האחראי לניקיון המקום, ניגש אליו והעירו. "מהיכן אתה?" שאלו. "מליאזנא" ענה החסיד. "המכיר אתה את רבנו זלמינא?" שאל השרת. "מסור לו דרישת שלום מקארל" ביקש.
פניו של הרבי זרחו. "אכן זו המתנה שחפצתי בה" אמר בשמחה.
לפני הנסיעה הבאה, הושיט לו הרבי חבילה ואמר: "כשתגיע לקניגסברג, אנא מסור חבילה זו לידי שרת התיאטרון. וכשתסיים את עסקך בעיר ותרצה לשוב לביתך, חזור אליו וטול מידיו את החבילה".
כשקיבל השרת את החבילה מידי החסיד הסוחר, הוא החל לעלעל בספר דף אחר דף. 'אה'! 'אה'! 'אה'! קרא בהתרגשות. "איזו רוח הקודש"! הוסיף בהתפעלות בשעה שהמשיך לדפדף בין הדפים של ספר התניא שעדיין לא הובא לדפוס.
"כעת לאחר שעיינתי בכתביו של רבנו ומצאתי בהם גילויים כה נפלאים של סודות התורה, אינני יודע איזה חידושים נותרו עוד למשיח צדקנו לחדש"!
אני נזכר בכל הסיפור אותו שמעתי בעבר, כעת בעומדי בכיכר מול הבניין, שכפי המשוער הוא אותו תיאטרון בו שירת קארל המסתורי. האומנם 'קארל' היה שמו האמיתי? מדוע שלח אליו רבנו הזקן את כתב ידו לספר ה'תניא'?
חסידים גדולים בדורות קודמים שסיפרו את הסיפור, הביעו את הערכתם, כי השרת היה אחד מל"ו הצדיקים הנסתרים שהקב"ה מעמיד לעם ישראל בכל דור ודור.
רבנו הזקן שלח אליו את כתב ידו על מנת לקבל ממנו את הסכמתו ל'תניא', ורק לאחר שעיין 'קארל' הצדיק הנסתר בדפים ושיבח בהתפעלות את הכתוב בהם, החליט רבנו הזקן להדפיס את ספר ה'תניא' ולפרסמו בעולם.
'מה לך נרדם?' שמעתי אומר לעצמי. פתחתי את הספר בהתרגשות בעומדי בסמוך לתיאטרון, ולמדתי מתוכו את השיעור היומי בספר התניא.
גוט שבת!
שייע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.