גדעון לוי איש תקשורת:
"כן, נתניהו איש מרשים ביותר בעיניי.
אי אפשר לבטל את העובדה שכשאתה יושב עם נתניהו בחדר, אז אתה יושב עם... ליגה אחרת, אתה יושב איתו והחדר מלא בו. אתה לא יושב עם ליברמן והחדר מלא בו, אתה לא יושב עם איילת שקד והחדר מלא בה.
המחנה אשר עומד מולו, שמאל מרכז או שמאל ציוני, המחנה בו גדלתי, הוא מקומם אותי הרבה מהימין בגלל כמה טעמים ~
קודם כל הוא מחנה חלול לגמרי.
הוא איבד את דרכו.
הוא לא יודע מה הוא רוצה, במילים אחרות הוא רוצה הכל.
הוא רוצה גם להיות נאור וגם להיות כובש.
גם להיות דמוקרטיה וגם יהודית.
גם להרגיש צודק וגם להרוג, לבכות ולירות גם טוהר הנשק וגם...
הכל הם רוצים, לאכול את העוגה ולהותירה שלמה.
השמאל הציוני חי בשקר ומוליך שולל עשרות שנים.
עכשיו הם בשיא, פעם הייתה אמונה על אוסלו ושתי מדינות ושלום...
כל מה שקורה במדינה התחיל איתם ולא עם הליכוד.
שמעון פרס אחראי ליותר התנחלויות וליותר פשעי מלחמה מנתניהו.
ליצחק רבין יש יותר דם על הידיים מאשר לבנימין נתניהו, החל מ 48.
אני עם הצביעות הזאת לא יכול להמשיך.
השמאל הציוני, זה אנשים שרוצים להרגיש נורא טוב עם עצמם והם מקוממים אותי הרבה יותר מהימני, שלא אכפת לו להרגיש טוב עם עצמו.
ומתוך הבוז הזה למחנה הזה, שאלתי את עצמי מה כל כך מתנפלים על נתניהו, ופתאום הבנתי שרק נולד העניין רק לא ביבי, הוא בעצם בא לחפות על כל הריקנות של המחנה הזה, שאין לו מה ומי להציע, נדבק לעניין הזה של שנאת האחר במקרה הזה נתניהו האוייב החיצוני שתמיד מאחד את השורות, וזה הפך לסמל. ועולים על בלפור ועומדים עם הדגלים השחורים ומנפחים צוללות והכל בשם הדבר החלול הזה רק לא ביבי.
למה רק לא ביבי?
ומי במקום ביבי?
אז חוטפים הלם.
תנסו לשאול את כל האנשים האלה, מי אתם רוצים שיהיה במקום ביבי, יש לכם מועמד מסויים שבגללו שווה לעלות על בלפור בשבילו? ששווה לעלות על הגשרים ולתופף עם התופים שלכם?
פתאום אין תשובה.
אז אני החלטתי שאני רוצה לקרוע את מסיכת המסווה מעל המחנה הזה, שמרביתו חבריי הכי טובים אבל אני לא יכול לשאת את זה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.