שור הבר והלוויתן. צפו להפתעה

 

מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ

 

ממש לקראת סיום תפקידו של הבעל קורא את האקדמות להרדים את אותם שעדיין שרדו, הגענו לשורות על מלחמת שור הבר והלוויתן ונזכרתי שמתישהו אמרתי כאן שאולי אתן דוגמא איך הזוהר מסביר חז"ל, בדרך שנשמעת חרדי בעולמו על סטרואידים. (אני לא הייתי מעז לכתוב כך. גם אם הייתי חושב כך).

ובכן, אם בעל חוב אני, אפרענו.

בחז"ל יש בכמה מקומות את ההבטחה שלעתיד לבוא, נאכל סעודה גדולה ומפורט בכמה מקומות פרטים אודותיה. נביא כאן כמה מקורות (וזאת למודעי שלרוב אני בוחר מקור אחד, גם כשיש כו"כ מקורות).

המפורסם הוא המד"ר לשמיני (פר' יג, ג) המתאר את קרב הדמים בין שור הבר ללוויתן, בדוגמת הקרקסאות (כתיאור האקדמות). ומקשה שאינה שחיטה כשרה ומתרץ 'תורה חדשה מאיתי תצא'. (שיש מתרצים התירוץ, שאין דין שחיטת הקב"ה כדין שחיטת אדם).

בגמ' (ב"ב עד:) מובא שהקב"ה סירס את הזכר והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, ולא נזכר עניין המלחמה והמהרש"א (בד"ה אלמלא הקב"ה) כתב שהסוגיות אינן חלוקות, אלא שהם נחשבים חרבותיו של הקב"ה אהדדי (ובהמשך מוסיף רבה בשם ר' יוחנן שעתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לוויתן - ומעורו יעשה סוכה. וכן נוהגים לומר בתפילה כשנפרדים מן הסוכה).

בברכות (לד:) שהקב"ה עתיד לעשות סועדה לצדיקים לעתיד לבוא עם יין המשומר, (בלא ביאור מהו אותו 'לעתיד לבוא'). ובפסחים (קיט:) שדהמע"ה לו נאה לברך באותה סעודה.

הדברים אינם מתיישבים  עם הגמ' בברכות (יז) "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה וכו אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם וכו'" (אם לע"ל פירושו העוה"ב).

העניין גולש לתחום אחר. על חיות הים רבו הדעות בראשונים. הרמב"ם כתב בפשיטות (מא"ס ב, יב) שכל חיות הים אסורות. בין דוגמאותיו שם נמצא גם הדולפין - שהוא בעצם לוויתן קטן...  הלוויתנים (יש 90מינים מהם) הם יונקים שחיים במים. נושמים כמו בעלי חיים יבשתיים (וצריכים לעלות אל פני המים, מדי זמן, 'לקחת אוויר') וממליטים וולדות חיים (ולא ביצים. שבחז"ל זה סימן טומאה. ושוב אכמ"ל). אין טעם להרחיב בזה, כי כלל לא ברור מה הם בדיוק לוויתן, נחש, ותנינים שבתורה ובחז"ל). (ולפלא בעיני דברי הפמ"ג שכתב בספרו 'בכור שור' (לחולין סד) שלדעת הרמב"ם אין הפרש בין דגים לחיות הים, אבל אכ"מ). הרמב"ן בהשגותיו חולק על שם האיסור, אבל לא על עצם האיסור.

אחרי מאות שנים, מצינו לאחרונים שכתבו בפשיטות שחיות הים דינן כדגים הניתרים בסנפיר וקשקשת (פר"ח, יו"ד סיפ"ג, ד. פרימ"ג שם, אות ה. וב'מעדני יו"ט' על הרא"ש לחולין פ"ג ועוד).

(ואין לטעות מהגמ' בע"ז מ. ששם הוזכרו חמור ים וכד'ו שמותרים, משום שאלו שמות דגים ולא שמות חיות הים! - כהארת הר"ח שם. ראיתי מי שטען שאלו בכלל דגי הבקלה המוכרים לנו. ואכמ"ל).

יוער שהפמ"ג הביא הוכחה לכשרות חיות הים מכשרות השיבוטא (רבא מלח שיבוטא. קידושין מא), שלדעתו מדובר ב'עז ים', משום שסמך על ב"ק נה.) בשאלה 'המנהיג בעיזא ושיבוטא', אם עובר כלאיים ועל תוס' (ע"ז לט ד"ה וסימנך) שהסיק משם שאולי יש בזה מסורת למשה מסיני וכו'. (הבאתי מעט רק כדי להצביע כמה מורכבים ומסובכים ורבי מקורות הנושאים הללו).

ובאנצילופדיה תלמודית (בערך 'דג') עקף העורך את כל בעית הכשרות, בציינו בקיצור שהלוויתן המדובר אינו הלוויתן שאנחנו מכירים.

אבל המהרש"א (שם בב"ב) ביאר ע"ד הדרש והרשב"א האריך לבאר העניין ע"ד משל (והובאו דבריו בארוכה ב'הכותב' על עין יעקב). וכמובן שיש לזכור דברי הרמב"ם (בהלכות תשובה פ"ח, ה"ד) שאין להבין האגדה כפשטה (וכן במורה ח"ג, פכ"ג) ואכמ"ל.

מ"מ כל הדיונים הם על כשרות הלוויתן ושור הבר, אבל אין חולק על עצם הסעודה המזומנת לע"ל.

מה מפתיע איפוא הזוהר (זוהר תולדות, מדרש הנעלם, קל"ה-קל"ו) שמספר שרבי יהודה ברבי שלום שאל מיהו לוויתן ומיהו שור הבר והשיבו רבי יהושע "האי מהימנותא דאמרו רבנן לרובא דעלמא, דזמינין אינהו בהאי סעודתא דלויתן וההוא תורא ולמשתי חמרא טבא דאיתנטר מכד איתברי עלמא וכו' ... דאמר ר' זירא כל מיני פיתוי פיתה הקב"ה לישראל להחזירם למוטב ודא הוא יותר מכולהו... מאי טעמא דכתיב 'מי יתן מותנו ביד השם במצרים' אמר ר' זירא מלמד שמשום האכילה מסרו נפשם למות בידו, כיוון שראה הקב"ה תאוותם אמר להם: אם תשמעו לקול המצוות ואכלתם לשובע כדי להניח דעתם. כהאי גונא חמו רבנן, דגלותא אתמשיך, איסתמכו אקראי דאורייתא ואמרו דזימנין למיכל ולמיחד בסעודתא רבה דזמין קב"ה למיעבד להו. ... ועל דא סבלו רובא דעלמא גלותא, בגין האי סעודתא'.

בתירגום לעברית מדוברת כתוב שם כך: ראו חכמים שקשה הגלות לישראל, וחששו שלא יחזיקו מעמד, הסתמכו על תקדים שכך עשה הקב"ה וידעו שהקשה מכל לאנשים זה הרעב המתמיד, הבטיחו ל'רובא דעלמא' סעודה עשירה ודשנה המזומנת להם לע"ל ובזכות זה רובא דעלמא סובלים הגלות.

עיניכם הרואות שלא שיניתי ולא הוספתי.

 

חרדי בעולמו