מאת הרב ישראל אהרן קלצקין
ערש"ק פר' קדושים / אמור תשפ"ב.
לידידיי ומכרי קוראי הגליון מעדני הפרשה ו/או את המאמר המצורף.
קשה עד בלתי אפשרי להתרכז בשעות הקשות האלו, לכתוב מאמר כאשר דם ישראל נשפך כמים.
רק שבועות ספורות עברו מאז שחטפנו מהלומה בבני ברק, וכעת נדד השכול לאלעד רח"ל.
אין מנחמים בשעה שמתו מוטל לפניו, אבל מצדיקין את הדין ומאמינים כי 'משפטי ה' אמת צדקו יחדיו'.
כאשר משה רבינו ביקש מהקב"ה: 'הודיעני נא את דרכיך' דהיינו: 'מפני מה יש צדיק ורע לו, רשע וטוב לו'? נענה לו הקב"ה ואמר: 'וראית את אחורי ופני לא יראו' ואיתא בשם החת"ס הסבר על כך, כי כאשר מתרגשת צרה, על פני השטח נראה רק הצער שבדבר, אבל הרבה פעמים, כאשר עובר זמן, רואים את כל הפסיפס ומתברר כי הכל היה עם תוכנית מסודרת.
ועל זה אמר דוד המלך: 'ואני קרבת אלקים לי טוב' דהיינו: גם כאשר עדיין רואים את מידת הדין אני מחפש לראות את הטוב.
אתן לכך דוגמא מוחשית ממשפחתנו:
סבי, אב אבי, הר' גרשון קלצקי ז"ל, היה בבחרותו תלמיד ישיבת חברון, לבש כמנהגם חליפה קצרה וענב עניבה, גידל זקן רק בספירת העומר ובימי בין המצרים, נשא לאשה בת ישראל יתומה שעלתה מוילנה עם אחיה, מהם נולד אבי וחלומם היה לגדלו לתפארת משפחותיהם בני ליטא.
בבוקר מעונן, י"ב טבת תרצ"ו בלב ירושלים עיה"ק, קיפד ישמעאלי את פתיל חייו, ר' גרשון נטמן בהר הזיתים והשאיר אחריו הורים שכולים ואלמנה צעירה ויתום בודד שבקושי מלאו לו אחד עשר ירחים, הלא הוא אבי ז"ל.
מקרה דומה אירע 4 שנים אח"כ, ביום כ"ב כסלו ת"ש, הרב אברהם ברגמן הי"ד, אברך צדיק וירא אלוקים, לבוש בבגדי ירושלים החמודות, בן חביב לשושלת משפחת ברגמן הירושלמית המפוארת, אשר נשא את בתו היחידה של הרה"צ המפורסם ר' שמואל גפנר ז"ל שעלה לא מכבר מרומניה, נמחץ ע"י משאית נהוגה בידי ישמעאלי אחד וכעבור שעות ספורות השיב את נשמתו הטהורה ליוצרו בהותירו יתומה בת שנה, הלא היא אמי הצדקנית ע"ה.
בדרך הטבע, לא היה סיכוי שיתום ויתומה זו יקימו בית יחדיו, 2 המשפחות רחוקות היו זו מזו כרחוק וילנא ממרמרוש (רומניה), במנהגיהם, במלבושם בהגיית שפתם וכו'.
אבל ארבעים יום קודם יצירתם הכריזו בשמים בת פלוני לפלוני, וכך אירע, שהבר מצוה של אבי היתה בשנת תש"ח כאשר דרכי הנסיעה בערי ארץ ישראל היו בחזקת סכנה עקב מלחמת תש"ח (מלחמת השחרור) והאם, שהתגורר בחיפה (היתה נשואה בזיוו"ש לרבה של חיפה הגרב"צ רחלזון ז"ל), לא יכלה להגיע לירושלים, להשתתף בשמחת הבר מצוה של בנה יחידה.
נרתמו לדבר מצוה דודיו, בני ירושלים היקרים, הרב חיים שטיינברג והרב הערש עקיבא רוטמן ז"ל, חבשו כובע ישועות לראשו, כובע ירושלמי שטוח וחליפה ירושלמית ארוכה עם חגורה קבועה באמצעה, כמנהג ירושלים וארגנו 'בר מצוה' ליתום הבודד שאין לו קרוב על ידו.
אחר כחצי שנה, כאשר שככו הדי הקרבות ונפתחו הדרכים, באה האם לבקר את בנה ונדהמה לראותו 'פארך חבוש עליך', הכובע בעל התיתורא הרחבה, ועל גופו חליפת בוץ ירושלמית, ותמהה: 'זה חליפתך? וזה עטרתך? למה תשנה מדרכי אבות? בוא מיד לחנות וארכוש לך בגדים 'נורמליים' כפי שלבש אביך ז"ל.
אבי, שבהיותו בגפו, הכניסוהו דודיו לישיבת 'תורה ויראה' הירושלמית, הסביר לאמו, כי זה הלבוש שכל חבריו לובשים ולא שייך שיבוא עם כובע קנייטש וחליפה קצרה ל'תורה ויראה' (אולי חשש שיכנוהו חרד"ק?).
אמו לא ויתרה בקלות ופנתה לאחיה הגאון רבי יוסף דינקלעס זצוק"ל בעמח"ס 'דעת יוסף', לבקש ממנו כי יורה לילד להסכים להחזיר עטרה ליושנה, ענה לה ר' יוסף: הלא נפסק להלכה 'מעלין בקודש ואין מורידין'.
גם בבית אמי ע"ה השתנו נתונים עקב נישואי זקנתי בזיוו"ש, וכך נתקרבו הקצוות ונסללה הדרך לשידוך הזה, שיצאו ממנו מאות צאצאים הפזורים בארץ הקודש (וזמני גם בלייקווד).
מאחלים אנו ברכת החלמה לפצועים, ותנחמינו לשפחות השכולות שבאלעד,
ומי שאמר לעולמי די, אמור לצרות עמנו די
בברכת שבת שלום ומבורך
ישראל אהרן קלצקין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.