מאת הרב ישראל אהרן קלצקין
לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה
קול הקורא נשמע השבוע ברחובות ירושלים עיר הקודש: די לויה פון הרה"ג ר' מענדל גרליץ זצ"ל וועט ארויס גיין
ר' מענדל היה איש מוכשר מאוד, כתב והוציא לאור בימי חייו יותר משבעים ספרים ובכתבות שנכתבו עליו תואר כנחשון שהאדיר ספרי ראשונים וידיו רב לו בהתפתחות מכוני התורה המהדירים ספרים וכתבי ידות נדירים וגנוזים ועוד הרבה תוארים
משום מה לא ראיתי שציינו את העובדה שבתוך שלל כשרונותיו, שימש עד לפני יובל שנים, גם כמוהל מומחה.
ולמה זה נוגע אלי
משום שאני הייתי מאחרוני הילדים שר' מענדל שימש להם כמוהל והסיבה לכך מיוחדת ומסתתר מאחורי הענין סיפור יפה.
קודם לכן, אקדים מה שמסופר בירושלמי במסכת חגיגה:
ר' מאיר דרש בשבת בביהמ"ד,
עבר בחוץ רבו אלישע בן אבויה (אחר) כשהוא רוכב על סוס, הפסיק ר"מ את שיעורו
ויצא אליו, אמר לו אלישע, מאי דכתיב: טוב אחרית דבר – מראשיתו. איזה דבר טוב
באחריתו? בזמן שהוא טוב מראשיתו! ובי היה המעשה
אבויה אבי, מגדולי ירושלים היה.
ביום שבא למוהלני, קרא לכל גדולי ירושלים והושיבם בבית אחד '
ונתעסקו בדברי תורה נביאים וכתובים עד שירדה אש מן השמים והקיפה אותם. שאל אבויה:
לשרוף את ביתי באתם? אמרו לו, ח"ו, אלא יושבין היינו וחוזרין בדברי תורה: מן
התורה לנביאים, ומן הנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני, והיתה האש
מלחכת אותן כלחיכתן מסיני. ועיקר נתינתן מסיני לא ניתנו אלא באש
אמר להם אבויה אבא: רבותיי, אם
כך היא כוחה של תורה, אם נתקיים לי בן הזה, לתורה אני מפרישו. ולפי שלא היתה
כוונתו לשם שמים, לפיכך לא נתקיימו באותו האיש
יש כאן מסר חשוב מאוד, אם רוצים
שמשהו יצליח, יש לעשות את הראשית כדבעי, ומהמעשה דלעיל מוכח כי הברית נקרא ראשית
ומרובה מידה טובה ממידת
פורענות, הרי שמעשה טוב שנעשה בעת הברית, יש לכך השפעה טובה על הרך הנימול.
וכעת נספר את הענין שבו התחיל מאמרנו:
בעשירי לחודש אדר תש"ל, ילדה אמי ע"ה את הילד האחד עשר, ה"ה אחי הר' בנימין הי"ו, אמי סיפרה, כי גב' זלדה, האחות הראשית בביה"ח 'שערי צדק' כבר הכירה אותה היטב מביקורה השנתי הקבוע, ובעת שהגיעה לבי"ח ללידה הזאת, שאלה אמי את האחות לאן לפנות? שאלה האחות: גברת, זאת לידה ראשונה אצלך? ענתה אמי, כן, במנין השני...
אבי היה לו מנהג, שלא לקחת מוהל אחד לשני ילדים, י"ב בנים, י"ב מוהלים. (איני יודע מה היה טעמו בזאת, אולי רצה לכבד ולהוקיר כמה שיותר מוהלים?)
לקראת הברית של אחי בנימין, הזמין את ר' מענדל גרליץ לשמש כמוהל בברית, שעות ספורות לפני הברית היה חשש שהילד צהוב ונסתפקו אם לעשות הברית בזמנו או לאו? שאלו בעצת מומחים, יש מצצדים לכאן ולכאן, לבסוף הוכרע לעשות הברית בזמנו בשיבסר לחודש אדר.
מה שקרה בפועל, זהו סיוטו של כל מוהל, הילד החל לאבד דם רב והריצוהו לבית החולים והיה בסכנת חיים ממש במשך כמה ימים ואמי ע"ה התרוצצה בין הטיפול בעשיריה שבבית, לבין התינוק הנאבק על חייו, תודה לקל יתברך אחר זמן מה, יצא מסכנה וחזר לארץ החיים (בזכות כך, בין היתר, דורנו נהנה כיום מבנו, ילד הפלא בנצי קלצקין הקרוי ע"ש אבי ז"ל).
כדרכו של עולם, ריננו הבריות, כי מסתמא אצל מוהל מומחה זה לא היה קורה, (אין לי מושג מה באמת היה שם וממילא אין לי דעה בענין).
לשנה הבאה נולדתי אני, ואבי החל לחשב את מי לקחת הפעם למוהל, כמנהגו לגוון מוהל בכל ברית, אך אז פנה אליו ר' מענדל וביקש ממנו טובה, וכך אמר:
היות וקרה מה שקרה בברית הקודם, ועקב כך הורע שמי בין הבריות ומי יסכן את בנו הרך ויקחני למוהל? אך עתה הדבר בידך, אם אתה תקח אותי שוב כמוהל לבנך, יווכח לעין כל, כי לא בי תלוי הקולר וכך ינוקה שמי.
אבי מורי ז"ל, טוב ורך הלב, קיבל את טענתו והזמינו למוהלני, למרות מנהגו בכל בניו, ור' מענדל היה מחבבני תמיד עקב כך.
כך שילב אבי ז"ל שני מעשים טובים בעת הברית שלי, האחד: בהטיבו עם המוהל כדלעיל, והשני: בנוגע לשמי, שכאשר אבי ביקר את אמי בביה"ח אחר הלידה, ראה אשה מבכה על בעל נעוריה, ששרד את השואה ומת בלא זש"ק ואין אפילו מי שייקרא על שמו, אמר לה אבא: מנעי קולך מבכי ועיניך מן דמעה, ואנכי אקרא לבני הרך הנולד על שם בעלך. ושמי 'ישראל' הוא על שמו.
אכן, טוב אחרית דבר מראשיתו, כך הטביע אבי ע"ה, (שהחודש ימלאו עשרים שנה לפטירתו) בתוך הגנים שלנו את מידת החסד והרחמים מראשית עד אחרית.
בברכת שבת שלום ומבורך וחג פורים שמח:
ישראל אהרן קלצקין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.