בענין קריאה מספריו של ולדר

אם מותר לקרא בספרים המחזקים את המדות שנכתבו ע"י חשוד על העריות או אפילו נכשל בעריות במזיד.

כדי שלא הובן נכון, נקדים שיש מערערים על תוכן הספרים אם בכלל ראוים לבא לעולם החרדי, לכן לא הזכרנו את שם המדובר, אלא באופן כללי. וכנראה על המדובר אי אפשר לומר בודאות שכך עשה, דהא לא הייתה גביית עדות ראויה כדין דהיינו כשרות עדים ובפני בעל דין.

אמנם אינני נכנס לדון אי עבידי כראוי לפרסמו מדלית עדים כדין, אמנם יש דין לפרסם חשוד על העריות והיכא דאיכא רגלים לדבר לכאורה חשיב חשוד על העריות, וחשוד על העריות מפרסמין אותו כדי לדעת שפסול לעדות מדרבנן.

מלבד ששמועתו יצאה כבר לפני שהיו לו אויבים והלכה והתחזקה.

אבל כל זה רק בלכאורה כי יש לברר כמה פרטים מלבד השמועות הנפוצות שאף בהם אין לי ידיעה ברורה. וכן להתיישב ולפשפש בספרי הפוסקים, ויש תשובות כעין מעשה זה ולראות אי דמיא מילתא למילתא.

וכמו כן לבדוק ולברר היטב אי השתיקה גורמת לתת למדובר שישאר במעמדו ונמצא נכשל ומכשיל, ובדורינו גם חשיב פוגע כי הדור ומוסכמותיו יוצר אוירה שונה להתנהלות כזו מצד המפותות עד שכמעט חשיבי כשוגגות ואפשר אף אנוסות לפחות בתחילתן. ועל כן היה חובת הפירסום מדין רודף שאף היחיד יכול לפגוע בו ולהורגו אף ללא ב"ד. וק"ו אם ראינו כי הפירסום ולא פגיעה ממש הוא שעצר את כל המשך מעמדו. 

מצינו שהמשנה באבות [פ"ד, כ] הזכירה מימרא בשם אלישע בן אבויה: אלישע בן אבויה אומר הלומד ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש והלומד זקן למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר מחוק. ע"כ.

אף שודאי דינו חמור יותר מאשר נכשל בעריות במזיד.

מאידך איתא בעבודה זרה [לה:]: אמר להו רבא, ואיתימא רב נחמן בר יצחק: לא תשתעו מיניה דאיבו דקאכיל לחמא דארמאי. ע"כ. וודאי דאיסור אכילת פת גויים קיל. והרא"ה כתב דודאי אם היה עבריינא לא היו מסתפקים בזה. כלומר היו גם משמתין אותו.

וראה בשו"ת באר משה [(שטרן) חלק ח סימן ג] דהעלה מסוגיא דאיבו שאין להזכיר כלל שמם עיי"ש.

ומצינו כמה טעמים להזכרת שם אלישע בן אבויה:

א.      במחזור ויטרי על כתב: נ"ל הכותב אלישע בן אבויה הוא אחר... וקודם שיצא לתרבות רעה נאמרה או אפילו לבתר דנפק, ומי שסדרה, רימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק ע"כ.

נמצא דלפי חילוק ראשון הרי קודם שיצא לתרבות רעה שרי להזכיר שמו. ולא קשיא מע"ז. אך לטעם השני דאפשר להזכיר שמו אם הוי רימון, קשיא מע"ז.

ב.      במגן אבות [לתשב"ץ אבות פ"ד, כ] כתב: אלישע בן אבויה אומר הפירוש: זאת המשנה דלגוה מסדורי תפלות משום 'שם רשעים ירקב' [משלי י ז]. ונראה, כי קודם שיצא לתרבות רעה היתה שגורה בפי התלמידים, ואחר כך משנה זו לא זזה ממקומה. כמו שאמרו על כיוצא בזה בע"ז [לה:] פ"ב ובחולין [קטז ב] פרק כל הבשר, ואעפ"י שיצא לתרבות רעה, אין להניח דבריו. וכבר אמרו [רמב"ם הקדמה לשמנה פרקים], קבל האמת ממי שאמרו. ורבי מאיר למד תורה ממנו וסמך על מקרא שנאמר, 'הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי' [משלי כב יז]. ואמרו בפרק אין דורשין [חגיגה טו ב], לדעתם לא נאמר, אלא לדעתי, שלא יטה מהתורה לדעתם. ועל זה אמרו שם, רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק.

למדנו מכאן, שאת המימרא הטובה בין כך נקבל.

אמנם להזכיר שם המחבר הרשע. כתב התשב"ץ שבסידורי התפילה הושמטה המשנה משום שם רשעים ירקב.

והתשב"ץ ביאר מהאי טעמא אמאי גם רבי לא השמיט שמו, ופי' כיון שהיה זה קודם שיצא לתרבות רעה וכבר שגורה על פה [דעדיין המשנה לא נכתבה] משנה לא זזה ממקומה.

ולפי התשב"ץ לא קשיא מע"ז.

ג.       מלאכת שלמה [אבות פ"ד, כ] כתב אלישע בן אבויה אומר מצאתי כתוב בפי' ספר קהלת שחבר החכם השלם הר"ר משה גלנטי נ"ע על פסוק טוב אחרית דבר וז"ל בא וראה כמה איכא בין ת"ח שסרח לעם הארץ שכששמע אלישע אחר מטלפי הסוס שר' מאיר הגיע עד תחום שבת לא רצה שיחטא על ידו, וראיתי כתוב בספרי הגאונים שבשכר זה זכה שיזכר שמו בפרקי אבות אלישע בן אבויה נקוב שמו אצל חסידי עולם ואין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה ע"כ:

היוצא מזה שאם נמצא בו אף לאחר קלקולו דבר טוב אין מקפחין זכותו. לכאורה אין זה מיישב את הגמ' בע"ז עם איבו.

ד.      האלף לך שלמה כתב דתלוי בזמן, דהיינו לפי חכמי הדור אם צריך לגדור גדר בזה, ואצל איבו רצו לגדור שלא יאכלו פת פלטר.

אולם תרוץ זה נסתר מהראשונים, הרמב"ן [בעבודה זרה לה:] כתב: לא תשתעו מיניה דאיבו כלומר אל תאמרו דבר שמועה משמו שאינו מכלל החברים, וכן נמצא בתשובות הגאונים ז"ל מאן דאכיל פת של גוים אין מלקין אותו אבל מוכיחין אותו ואסור לומר דבר שמועה מפיו בבית המדרש. עכ"ל וכן הוא ברשב"א, וכן הוא בתלמידי דר' יונה.

משמע שלאו דוקא בזמן שרוצים לגדור גדר, אלא משם לומדים דין לכל מקום.

והריטב"א כתב שם: לא תשתעו מיניה דאיבו. פירשו הגאונים ז"ל לא תזכירו שמועה משמו בבית המדרש, והכי דייק לישנא לומר מידה כנגד מידה כי הוא מזלזל בדברי חכמים ז"ל ותקנותיהם ולכן אין מקלסין דבריו בבית המדרש, וכן כתוב בתשובות הגאונים ז"ל שהאוכל פת של גוים אין כח בבית דין להלקותו כיון שהיא גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה, אלא שאין מזכירין שמועה משמו בבית המדרש. עכ"ל כעין זה בתורת הבית ובמשמרת הבית [לרשב"א על תוה"ב בית שלישי שער שביעי].

ולכאורה היה אפשר לומר דרק בתקנות חכמים הוא כך. אבל קשה מאד לומר שרשע העובר על דברי תורה יזכירו שמו, ואילו העובר על דברי חכמים לא יזכירו שמו. ואדרבה זו נמי מידה כנגד מידה הוא עובר על דברי תורה אל תזכירו שמו על תורה.

ואדרבה חמיר טפי העובר על דברי תורה וז"ל הר"ן [על הרי"ף]: לא תשתעו מיניה דאיבו דאכיל נהמא דארמאי. מהא שמעינן שאיסורו של פת כיון שלא פשט איסורו ברוב ישראל והיא גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה כמו שיתבאר אין מלקין ולא משמתין לעובר עליו אלא שמוכיחין אותו ואסור לומר דבר שמועה מפיו בב"ה והיינו דאמרי' לא תשתעי מיניה דאיבו כלומר לא תאמרו דבר שמועה משמו וכן נמצא בתשו' הגאונים ז"ל מאן דאכיל פת של עובדי כוכבים אין מלקין אותו אבל מוכיחין אותו ואסור לומר דבר שמועה מפיו בב"ה: עכ"ל

 

העולה באופן שברור דהוי מילי מעלייתא:

א.      אם נאמרו הדברים קודם שחטא אפשר דיכול להשאיר שמו, ועדיף שלא להזכירו.

ב.      אם אין מזכירים שמו שפיר להזכירם, כמובן אם בכלל ראויים לבא בקהל חרדים, ולפחות אלו שאין בהם מתום.