אשרי מי שחושדים אותו ואין בו

 

מאת: חרדי בעולמו

 

בצעירותי המוקדמת העסיקו אותי מאוד דברי חז"ל ודקדוקיהם. על המימרא המפורסמת של 'יהא חלקי עם מי שחושדים בו ואין בו' תמהתי מאוד. הרי רבותי לימדוני שלא רק כל מה שמישהו חושד בך, תבדוק אם אין בך בו מאומה, אלא כל חיסרון או חטא שנגלה לעיניך, לצורך בדיקה עצמית הוא נועד. הכיצד ייתכן שתהיה זו מעלה שנחשדת?? והתיישב על ליבי שאם נחשדת בדבר ואכן איך בך מאומה מכך, מראים הדברים שהדבר בא אך ורק לצורך בושתך ואין מעלה מכפרת יותר מהבושה והחרפה, על כן באמת אשרי מי שנחשד בדבר ואין בו.

איני זוכר מדוע כה העסיקו אותי דברי חז"ל אלו (יש בזה כו"כ מ"מ והרבה אחרונים דיברו בזה), אבל זוכרני שהוחלט אצלי החלטה גמורה וברורה שאם אי פעם בחיי אגיע למצב שאני נחשד, אעדיף לסבול בושתי, ולא לענות. אז לא העליתי על דעתי כמה פעמים החלטה זו תבוא למבחן בחיי.

עברו ימים ובצעירותי המאוחרת חברתי לבנו של אחד מגדולי הדור ועסקנו יחד בעניין של נפשות. קרה מה שקרה וגבה טורא בינינו והיה ברור שצריך לעשות 'הפרדת כוחות', אבל לא מצאנו את הדרך להיפרד לשלום ולח"ט. יום אחד בא אלי רב נכבד ומזמין אותי לדיון בביתו של אותו גדול. שמחתי שהגדול החליט להתמצע בדבר, משום שהנחתי שימצא את הדרך להיפרד בשלום. כשנכנסתי ראיתי שכבר ישובים שם חמשה אנשים והרגשתי שהם כבר דנים בנושא. מיד כשנכנסתי הושיבו אותי על כסא והתחילו לדבר עימי קשות. פתח בדברים הקטן שבהם ובלא שאלות ומענות התחיל לייסר אותי על הנהגתי כלפי הנושא והבן. בקטן החל ובגדול כילה, לא היה שם איש שצידד או שאל מה הטענות שלי. ואני יושב שם שותק וסופג עלבוני בלי לענות דבר. כנראה ששתיקתי הרגיזה את אותו גדול והוא החל לצרוח עלי. איני זוכר כלל מה אמר/צעק, כי מוחי היה עסוק אך ורק בעורקים והגידים המשתרגים על פניו ובתפילה שאלו לא יפקעו. ושח"ו לא ימות הצדיק ברגע זה. אח"כ קצת הצטערתי על כך, משום שלא 'לקחתי איתי' שום דבר מאותם דברים. הבנתי רק שהם קבלו את הצד שלו כעובדה ושתפילתי שיהא חלקי וכו', התקבלה במלואה.

עברו ימים והציעו לי משרה חשובה במקום מרוחק. כה טובה היתה המשרה בעיני, עד שחשבתי ששווה להתרחק ממשפחתי וחברי וללכת לארץ לא נודעת. עברנו דירה והתחלתי ולא עברו ימים רבים ושניים מחשובי המקום מבקשים לדבר איתי. מסתבר שהגיעו אליהם הדברים שאותו גדול הטיח בי (כנראה אמר עלי דברים קשים מאוד) ואינם יודעים מה לעשות. ברור שאם היו יודעים מראש, לא היו מזמינים אותי לאותה משרה, אבל עכשיו שעברתי כבר עם משפחתי, אינם חשים בנוח לפטר אותי. הם, ביושרם ויושרתם, רק באים לומר לי שזה מצב הדברים  ושיהיה עליהם לשאול מה עושים במצב כזה.

אחרי כמה ימים הם חוזרים אלי ומודיעים לי ששאלו לאותו גדול וענה שבאמת צריך לפטר אותי, אבל אם אהיה 'תחת פיקוח מחמיר', אז אפשר לחכות קצת. עכשיו הם עסוקים בלהכריע מי יהיה 'המפקח' שתחת פיקוחו אפשר להתחסד איתי ולחכות לראות שאפול מעצמי. עברו עוד יומיים והם חוזרים ומודיעים לי שגדול-בינוני פלוני הסכים לקבל אותי לשיחה כדי להחליט אם מכניס צווארו תחת העול הזה.

נסעתי אליו ודברנו. ספרתי לו מדוע באתי לאזור, מה הציפיות והתקוות שלי ומה החששות שלי. לא אמרתי מילה על האירוע עם אותו גדול ולא ניסיתי להצטדק שלגופם של דברים האמת והצדק איתי. לתמיהתו מדוע איני מצטדק, עניתי שעכשיו ודאי אין חשיבות לצאת צודק 'אחורה' ושימים רבים חיכיתי להיות נחשד על מה שאין בי ולקיים בעצמי 'הנעלבים ואינם עולבים'. 'מעשי יקרבוני ומעשי ירחקוני', אמרתי. אח"כ הוא סיפר לי מדוע החליט לשים צווארו בעול הזה ואמר שהגם שברור לשנינו שתפקידו 'לפקח עלי', הוא מעדיף שהדברים יעשו בדרך של שיתוף ושותפות. הצעתי שנקבע חברותא פעם בשבוע וכך נוכל גם לדבר על כל מה שמרגליו יעדכנו אותו. מאז נקשרה נפשי בנפשו והוא מו"ר

לימים באו אלי הולכי הרכיל, אלו שהעבירו שמועתי הרעה מביתו של אותו גדול, ובקשו סליחתי על שהעבירו עלי דברים כאלו. אמרתי להם שאין ולא היה בליבי עליהם מעולם קפידא. הם דווקא עשו כדין ואדרבא, התועלת העצומה שהרווחתי מהשתלשלות הדברים כה עצומה, עד שהייתי מוכן לספוג בכפלי כפליים.                    

את הרב-הכועס זצ"ל, לא פגשתי שוב. לא הוֹדֵיתִי לו על התועלת העצומה שהפקתי ממעשיו, אבל סביר להניח שבבי"ד של מעלה ידעו לשקול לטובתו גם את הכרת תודתי לו. יהי זכרו ברוך.

 

חרדי בעולמו