"מבטן מי יצאו"

 מאת: חרדי בעולמו

 

לעיתים עולה כאן הדרישה/תביעה/סניטה לכותב זה או אחר להציג את עצמו, בפרטיו המלאים - ולא להסתפק בשם-עט, כמנהג המקום.

לרוב, דרישה זו באה בשילוב עם הטחת האשמות שונות על הכותב (שברוב המקרים נובעת ממוחו הקודח של המאשים, שהרי אין לו שמץ מושג מה אורך זקנו של הכותב). נראה שנוח למאשים להניח שאם הכותב אינו מסכים איתו, הרי מן הסתם הוא מעוכרי ישראל ולא יפלא אם הוא הוא האיש בעל-המעשה עם הנערה המאורסה, ביוה"כ, על הבימה, כמפורסם).

דעתי האישית היא שמבחינה הלכתית, אסור לאדם שמביע דעות שאינם בתלם, להכניס עצמו לסכנה בחשיפת שמו - כל עוד לא תשתנה תרבות האלימות השלטת במחוזותינו*. (גם) מסיבה זו אני נמנע מלפרסם דעותי ברבים (ואולי עוד אספר כאן אנקדוטות מעניינות על 'רדיפות' שסבלתי בעת שאמרתי ברבים, דברים לאמתה של תורה).

* הערה: הגם שבטעות תמונת-סלפי שלי כבר פורסמה - כאן...

מ"מ, חושבני שמן הראוי לְיַחֵד  רגעים להסתכלות פנימה, על תופעה ייחודית שמקובלת רק במחוזותינו.

הנדון הוא האם אנחנו מקבלים את האמת ממי שאומרה, או שאנחנו מַתְנִים את קבלת האמת בכך שהוא יהיה מהחוגים 'שלנו'. אם הכתוב נכון וישר כשלעצמו, אז מאי נ"מ אם הכותב אוכל גפילטע פיש מתוק, מתובל,  או בכלל חריימה?? ואם דברי האמת יֵאָמְרוּ ע"י גוי, אזי אינם אמת??

תְּלִיַּת  הדעה בדברים חסרי דעת, פושה מאוד במחוזותינו. לא רק אזובי קיר נגועים בה, אלא הדברים מצויים בכל מקום - ואפילו באוהלה של תורה. כן, לא נדיר שאנשים (כולל רבנים ודיינים) קובעים את דעתם על נושא, לא בהתאם להבנתם, אלא בהתאמה לדעתם של אחרים.

גם הציבוריות שלנו מתנהלת בהתאם לקודים מוזרים אלו. הסיעות באגודת ישראל אינם נחלקות לפי מי שדוגל ביותר דגש על עזרה לחלשים, או שהסיעה תשים דגש על יותר שיעורי תורה או איזשהו הבדל עקרוני. חלוקת הסיעות באגדות ישראל היא כזאת: 'הסיעה הרומנית' נגד 'הסיעה הפולנית' ושתיהן יחד, נגד 'הליטאית' וכדו', כאילו מקום הולדתם של סבותי, היא המכריעה האם עסקן פלוני עדיף על עסקן פלמוני. דברים מתמיהים שלא תמצאם בחברה אנושית נורמלית (תופעה דומה, מצויה במגזר הערבי). יש מפלגה אחת בישראל (או בעולם. לא בדקתי) שההגדרה שלה היא 'יוצאי ארצות מסוימות'. העולם הנורמלי בונה מסגרות פעילות פוליטיות, לפי מטרות ויעדים ולא לפי המוצא האתני של המצביעים.

הדברים הופכים להיות מטרידים, כאשר ההלכה נקבעת לא לפי הדעה, אלא לפי מוצא של מי שאמר את הדעה. ואדגים.

כידוע, יש חילוקי מנהגים (וגם מעט הלכות) בין עדות המזרח לבין עדות אשכנז. עפ"י דין יש לשמור מסורת אבות. הבעיה מסתבכת, כאשר אין מנהג ברור למקום ספציפי, אבל מבחינה סוציולוגית, הוא משויך ל'עדות המזרח', למשל. האם העובדה שאני שייך להגדרה הסוציולוגית הכללית הנ"ל מחייבת אותי ללכת בדרכי הפסיקה של 'ספרדים'? הרב עובדיה זצ"ל סבר שכל המסורות בטלות ומבוטלות בישראל, משום שמרן הב"י הינו 'מרא דאתרא ישראל' ועל כולם ללכת אך ורק בדרכו - בניגוד למסורת אבותיהם. אגב, דעתו זאת הינה גם לגבי האשכנזים, כמובן, אלא שהאשכנזים כלל לא התייחסו אליו והספרדים רגילים ש'רב ספרדי פוסק לספרדים בלבד'.

לעומת זאת, לצערם הרב של יוצאי מרוקו, עיראק, אלג'יר וכו' לא עמדו להם רבנים גדולים (= עזי נפש) לעמוד מולו ומסורתם נמחקת והולכת.

כלומר, התפיסה הרווחת היא שאם אתה 'ספרדי', אז אתה צריך להישמע לרב עובדיה. פסיקתו מחייבת את כל מי שאבותיו הגיעו מארצות ערב/האיסלאם (וגם ממקומות אחרים - אם הם משויכים,  סוציולוגית, לספרדים).

כדי לחדד עד כמה הדברים אינם הגיוניים, אנקוט דוגמה הלכתית מעשית.

השאלה האם בפלטה יש 'מיחזי כמבשל' או לא, היא שאלה פרקטית. בעיני, אין בזה שום נִרְאוּת   כאילו מבשלים. פלטה שומרת חום ולא מבשלים עליה. נקודה.

למעשה, יש בזה דעות בפוסקים. האשכנזים נוטים להחמיר (אגב. האם זו מגמה? האם בהיותי 'אשכנזי' חובה עלי להחמיר??). מה אני צריך לעשות תכלס? לזרוק את דעתי לים וללכת בעקבות 'פסיקת האשכנזים' שזה מיחזי כמבשל - הגם שבעיני זה לגמרי וממש לא? (למתקומם. אפשר להישען על פסיקתו להיתר של ר' משה פיינשטיין).

יושם לב. הנדון במקרה כזה אינו שאלה במנהגי ודרכי הפסיקה אלא שאלה מעשית-פרקטית.

עכשיו נניח שדעת הרב עובדיה יוסף ז"ל הינה להחמיר. האם אני צריך לנהוג כמותו, רק בגלל שמוצא משפחתי הוא מרוקאי? האם רלוונטי לשאלה של 'מיחזי כמבשל', מוצא משפחתו של הפוסק??

למרבית הפלא והתדהמה, התפיסה הרווחת היא שספרדי צריך לנהוג כפי דעת הפוסקים הספרדים - גם כשאין שום קשר לשאלה הנידונה לעניין המוצא ולמסורת.

חרדי בעולמו

נ.ב.

השיקול של 'מבטן מי יצאו' רלוונטי רק כאשר יש שיקלול של דברים. כשצריך לקחת בחשבון שיקולים חוץ-הלכתיים (יש כאלה רבות ואולי עוד אכתוב בזה, אבל אכמ"ל).

מאת: חרדי בעולמו

 

 

לעיתים עולה כאן הדרישה/תביעה/סניטה לכותב זה או אחר להציג את עצמו, בפרטיו המלאים - ולא להסתפק בשם-עט, כמנהג המקום.

לרוב, דרישה זו באה בשילוב עם הטחת האשמות שונות על הכותב (שברוב המקרים נובעת ממוחו הקודח של המאשים, שהרי אין לו שמץ מושג מה אורך זקנו של הכותב). נראה שנוח למאשים להניח שאם הכותב אינו מסכים איתו, הרי מן הסתם הוא מעוכרי ישראל ולא יפלא אם הוא הוא האיש בעל-המעשה עם הנערה המאורסה, ביוה"כ, על הבימה, כמפורסם).

 

דעתי האישית היא שמבחינה הלכתית, אסור לאדם שמביע דעות שאינם בתלם, להכניס עצמו לסכנה בחשיפת שמו - כל עוד לא תשתנה תרבות האלימות השלטת במחוזותינו*. (גם) מסיבה זו אני נמנע מלפרסם דעותי ברבים (ואולי עוד אספר כאן אנקדוטות מעניינות על 'רדיפות' שסבלתי בעת שאמרתי ברבים, דברים לאמתה של תורה).

 

* הערה: הגם שבטעות תמונת-סלפי שלי כבר פורסמה - כאן...

 

מ"מ, חושבני שמן הראוי לְיַחֵד  רגעים להסתכלות פנימה, על תופעה ייחודית שמקובלת רק במחוזותינו.

 

הנדון הוא האם אנחנו מקבלים את האמת ממי שאומרה, או שאנחנו מַתְנִים את קבלת האמת בכך שהוא יהיה מהחוגים 'שלנו'. אם הכתוב נכון וישר כשלעצמו, אז מאי נ"מ אם הכותב אוכל גפילטע פיש מתוק, מתובל,  או בכלל חריימה?? ואם דברי האמת יֵאָמְרוּ ע"י גוי, אזי אינם אמת??

 

תְּלִיַּת  הדעה בדברים חסרי דעת, פושה מאוד במחוזותינו. לא רק אזובי קיר נגועים בה, אלא הדברים מצויים בכל מקום - ואפילו באוהלה של תורה. כן, לא נדיר שאנשים (כולל רבנים ודיינים) קובעים את דעתם על נושא, לא בהתאם להבנתם, אלא בהתאמה לדעתם של אחרים.

 

גם הציבוריות שלנו מתנהלת בהתאם לקודים מוזרים אלו. הסיעות באגודת ישראל אינם נחלקות לפי מי שדוגל ביותר דגש על עזרה לחלשים, או שהסיעה תשים דגש על יותר שיעורי תורה או איזשהו הבדל עקרוני. חלוקת הסיעות באגדות ישראל היא כזאת: 'הסיעה הרומנית' נגד 'הסיעה הפולנית' ושתיהן יחד, נגד 'הליטאית' וכדו', כאילו מקום הולדתם של סבותי, היא המכריעה האם עסקן פלוני עדיף על עסקן פלמוני. דברים מתמיהים שלא תמצאם בחברה אנושית נורמלית (תופעה דומה, מצויה במגזר הערבי). יש מפלגה אחת בישראל (או בעולם. לא בדקתי) שההגדרה שלה היא 'יוצאי ארצות מסוימות'. העולם הנורמלי בונה מסגרות פעילות פוליטיות, לפי מטרות ויעדים ולא לפי המוצא האתני של המצביעים.

 

הדברים הופכים להיות מטרידים, כאשר ההלכה נקבעת לא לפי הדעה, אלא לפי מוצא של מי שאמר את הדעה. ואדגים.

 

כידוע, יש חילוקי מנהגים (וגם מעט הלכות) בין עדות המזרח לבין עדות אשכנז. עפ"י דין יש לשמור מסורת אבות. הבעיה מסתבכת, כאשר אין מנהג ברור למקום ספציפי, אבל מבחינה סוציולוגית, הוא משויך ל'עדות המזרח', למשל. האם העובדה שאני שייך להגדרה הסוציולוגית הכללית הנ"ל מחייבת אותי ללכת בדרכי הפסיקה של 'ספרדים'? הרב עובדיה זצ"ל סבר שכל המסורות בטלות ומבוטלות בישראל, משום שמרן הב"י הינו 'מרא דאתרא ישראל' ועל כולם ללכת אך ורק בדרכו - בניגוד למסורת אבותיהם. אגב, דעתו זאת הינה גם לגבי האשכנזים, כמובן, אלא שהאשכנזים כלל לא התייחסו אליו והספרדים רגילים ש'רב ספרדי פוסק לספרדים בלבד'.

 

לעומת זאת, לצערם הרב של יוצאי מרוקו, עיראק, אלג'יר וכו' לא עמדו להם רבנים גדולים (= עזי נפש) לעמוד מולו ומסורתם נמחקת והולכת.

 

כלומר, התפיסה הרווחת היא שאם אתה 'ספרדי', אז אתה צריך להישמע לרב עובדיה. פסיקתו מחייבת את כל מי שאבותיו הגיעו מארצות ערב/האיסלאם (וגם ממקומות אחרים - אם הם משויכים,  סוציולוגית, לספרדים).

 

כדי לחדד עד כמה הדברים אינם הגיוניים, אנקוט דוגמה הלכתית מעשית.

 

השאלה האם בפלטה יש 'מיחזי כמבשל' או לא, היא שאלה פרקטית. בעיני, אין בזה שום נִרְאוּת   כאילו מבשלים. פלטה שומרת חום ולא מבשלים עליה. נקודה.

למעשה, יש בזה דעות בפוסקים. האשכנזים נוטים להחמיר (אגב. האם זו מגמה? האם בהיותי 'אשכנזי' חובה עלי להחמיר??). מה אני צריך לעשות תכלס? לזרוק את דעתי לים וללכת בעקבות 'פסיקת האשכנזים' שזה מיחזי כמבשל - הגם שבעיני זה לגמרי וממש לא? (למתקומם. אפשר להישען על פסיקתו להיתר של ר' משה פיינשטיין).

 

יושם לב. הנדון במקרה כזה אינו שאלה במנהגי ודרכי הפסיקה אלא שאלה מעשית-פרקטית.

 

עכשיו נניח שדעת הרב עובדיה יוסף ז"ל הינה להחמיר. האם אני צריך לנהוג כמותו, רק בגלל שמוצא משפחתי הוא מרוקאי? האם רלוונטי לשאלה של 'מיחזי כמבשל', מוצא משפחתו של הפוסק???

 

למרבית הפלא והתדהמה, התפיסה הרווחת היא שספרדי צריך לנהוג כפי דעת הפוסקים הספרדים - גם כשאין שום קשר לשאלה הנידונה לעניין המוצא ולמסורת.

 

 

חרדי בעולמו

 

 

נ.ב.

השיקול של 'מבטן מי יצאו' רלוונטי רק כאשר יש שיקלול של דברים. כשצריך לקחת בחשבון שיקולים חוץ-הלכתיים (יש כאלה רבות ואולי עוד אכתוב בזה, אבל אכמ"ל).