הכל בידי שמים

 

מאת הרב ישראל אהרן קלצקין

בס"ד, ערש"ק פר' נצבים וילך תשפ"א.

לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה'.

נכנסתי לבית ידידי, שמשתתף בשיעוריי מפעם לפעם, לנחמו על פטירת אביו, ישבו שם כמה מנחמים ודיקלמו את אותם שאלות: בן כמה היה? מה היה לו? איפה היה לו? איפה נולד? וכו'

נזכרתי אז, שכשישבנו שבעה על אמי ע"ה היה המקום צר מהכיל, יותר מ-20 אבלים היינו, בשטח די מצומצם ואנשים באים לנחם ומתחילים בכל השאלות הקבועות שכבר נשברו השיניים ונלאו השפתיים מלענות את אותם התשובות. תלשתי דף מחברת ורשמתי באותיות קידוש לבנה: בת 75 היתה, נזדככה 5 שנים מהמחלה, נולדה בירושלים וכו' ובשורה הבאה כתבתי: 'המקום ינחם...' וכאשר המקום המה ממבקרים הנחתי את הדף על הספסל החוצץ בין המבקרים אלינו והיו שהבינו את הרמז ופינו מקום לצובאים על הדלת.

גם בבית ידידי האבל ישבו כמה אנשים ושוחחו, רציתי לפנות את מקומי ולומר את הפסוק, אך ידידי האבל רצה לשוחח איתי באופן אישי וביקש שאמתין כמה דקות עד שהמקום יתרוקן, ואז יצא איתי למרפסת ותינה את ליבו, וכך סיפר: 'באחד מימי השבעה פנה אלי מישהו מכובד וסיפר לי כי אמש בא אליו אבי המנוח לחלום וביקש ממנו שיגיד לי, כי הפתרון לבעיות שאני מתמודד איתם לאחרונה, שאקבל על עצמי להשתפר בענין מסוים' האבל ממשיך ומספר לי את מה שהיה ידוע לי בעצמי כי תיקון הענין הנ"ל כלל לא באפשרותו מפאת מגבלה מסויימת.

ומה ענית לו? שאלתי.

'רציתי לענות לו' ענה האבל 'אם אבי רצה משהו ממני, למה לא פנה אלי ישירות?' אבל מפאת כבודו ודרך ארץ שיש לי מפניו שתקתי.

אמרתי לו: לית מילתא דלא רמיזי באורייתא, תשובתך נכונה ויש סיפור כזה בגמרא.

האבל תמה על כך, היכן יש סיפור כזה בגמ'? אמנם לא רציתי לעכב אותו עם הסיפור, אבל הוא התעקש, אז סיפרתי לו, ואספר גם לכם אותו.

אקדים ואומר: רוב סיפורי חז"ל המוכרים לציבור, המסופרים בגמ' ובמדרשים, שעניינם 'עשה טוב' כבר סופרו לנו בשחר נעורינו בספרי 'כה עשו חכמינו' או בחוברות של 'מחניים', חלקם אף זכו להפוך לחרוזים בקלטותיו של ר' יו"ט עהרליך ז"ל (אבי ז"ל היה שומע אותי בשבתות שר את 'יוסף מוקיר שבת' של ר' יו"ט והיה אומר לי: חבל שלא עשה חרוזים על כל הש"ס, כי אז היית בקיא בכל הש"ס).

אך ישנם סיפורים שעניינם 'סור מרע' והם לא סופרו לנו ולכן אינם ידועים, והסיפור דלקמן מסופר במסכת נדה, כך, שמי שלא סיים את הש"ס עד המסכת האחרונה מעטים הסיכויים ששמע את הסיפור אי פעם. והרי הוא לפניכם בתרגום חופשי עם חריף ופלפל.

בתי המדרש ותלמודי התורה פסקו מלימודם והחלו לזעוק תפילות ותחנונים, כאשר הגיעה הבשורה הקשה כי גדול הדור הישיש ר' אבא אריכא (כונה 'אריכא' מפאת גובהו ואריכות ימיו) הוא הוא 'רב' המוכר לנו ממאות אמרותיו ברחבי הש"ס, שוכב על ערש דוי ושעותיו ספורות.

תלמידיו המובהקים האמוראים הקד' שכ"א מהם גדול וענק בפני עצמו, החלו להתאסף בחדרו סביב מיטתו ברגעי הוד אלו לקלוט כל רחש וזיע של הרבי הגדול המאיר כשמש, שריד אחרון לדור דעה, שהיה מיחידי הדור שעוד זכה ללמוד תורה מפי התנאים הקד', עד כדי כך שלמרות שנחשב אמורא, קיבל את הכח לחלוק על תנא, והוא היחיד שנאמר עליו 'רב תנא ופליג'.

ומה מעסיק את רב ברגעיו האחרונים קודם פטירתו?, רב פוקח את עיניו ומסתכל לצדדים כמחפש מאן דהו וכאשר אינו מוצאו, קורא לר' אסי תלמידו העומד סמוך למיטתו, רב אוזר את שארית כוחותיו ולוחש לר' אסי בקול חלוש: 'שמעתי שתלמידי רב שילא בר אבינא פוסק להלכה כמותי ש'נדה ליומא טמאה', אך כנראה אינו יודע שחזרתי בי מהפסק הנ"ל ובאמת היא טהורה, ע"כ אנא ממך, כשתפגשהו, אמור לו שיצניע מה ששמע ממני ושמהיום יטהר במקרה כזה' רב מסיים את דבריו ואומר לרב אסי: 'אם יסרב ר' שילא לקבל דבריי, גרייה' (כוונת רב היתה: גרור אותו לתוך הסוגיה ותוכיח לו שצריך לטהר, שיבין למה חזרתי בי והיא טהורה, אך רב אסי שמע 'גדייה' שפירושו: תנדה אותו) ויצתה נשמתו של רב בענין של טהרה.

אין מילים לתאר את הלויתו של רב רבנן, בגמ' ברכות מתואר עוצם האבלות וחוסר האונים שחשו תלמידו האמוראים קרועי הבגדים אחר הסתלקותו.

אחר שחזרו מההלויה ההמונית מחפש רב לרב שילא ומוסר לו את דברי רב שביקש טרם מותו כי מהיום ישנה את הפסק בהלכה זו ויטהר

עונה לו ר' שילא 'אם רב רצה משהו ממני למה לא פנה אלי ישירות?'

עד כאן הקטע הנוגע לידידי האבל, שהוכחתי לו שכבר היה טענה כזו מעולם (למרות שהלמדנים יוכלו לנסות לפרוך אותה).

וכאן מתחילה הדרמה שנוגעת מאוד לכ"א מאיתנו ושייכת לפרשיות השבוע תרתי משמע, פרשת וילך ופרשת גזיזת דיוקנא קדישא למורה הוראה בישראל.

כפי שכבר צוין, רב אסי שמע בטעות 'גדייה' שמשמעותו תנדהו, וכיון שרב שילא סירב לשנות הפסק, הודיע לו רב אסי כי הוא נחוש לקיים את דברי המת.

א"ל רב שילא 'וכי אינך מפחד שתיכווה מגחלתי? ענה רב אסי: מיוחס גדול אני כנחשת שאין הרקב שולט בו (אולי הכוונה כמו נחש הנחשת שהגן על בנ"י)

ענה לו רב שילא 'ואני כפטיש מפוצץ שירסק את נחושתך'.

(נעצור לרגע וננסה לתאר מאבק כזה בימינו, כמה ניצוצות היו מתעופפים, הקירות היו נמרחים בגליונות ענק עם השמצות מכאן ומכאן, קוי הנייעס היו מתפרצים בהודעות מפוצצות טריות מדי חצי שעה ואתרי הרכילויות באינטרנט היו מביעים דעות ו'מבינות' כל אחד לפי כוחו תוך השלכת רפש לכל כיוון).

הלהבות גבהו וכבודו של רב שילא נתבזה ולא עבר זמן רב ורב אסי חלה במחלה מאוד משונה: גופו החל רותת מקור, מיד הכניסוהו לחדר חם כדי לחממו, אך אז החל רותח מחום, מיד הוציאוהו בחזרה מהחדר החם לחדר קריר, החל שוב לרתות מקור וחוזר חלילה מהכא להתם עד שיצתה נשמתו.

כאשר שמע רב שילא את דבר פטירתו, סבר לעצמו: כעת ילך רב אסי אל רב בעולם העליון וילשין עלי שלא שמעתי לדבריו והרי עלי להתגונן ולהשמיע לרב גם את עמדתי, על כן הזדרז רב שילא לביתו ואמר לאשתו: בבקשה ממך, הכיני לי תכריכים כי עלי ללכת בעקבות רב אסי.

האשה הכשרה לא ניסתה להתווכח (תתארו לעצמכם, נשים של פעם) והכינה לו תכריכים, רב שילא התעטף בהם ומיד יצתה נשמתו.

'נצחו אראלים את המצוקים' זעקו הרמקולים 'ונשבו ארונות הקודש', 2 הלויות יצאו בזה אחר זה, והניחו על הארונות הדסים המסמל צדיקים שריחם טוב כהדסים, ואז התחולל מחזה מפעים, ההדסים שעל מיטותיהם החלו להתעופף ולהתחלף של זה לזה, ממיטה זו למקבילתה כמרקדין מזו לזו, אמרו המלווים: עשו הצדיקים שלום ביניהם ונתפייסו. (נדה סוף דף לו:).

וכעת לענייננו, מה נלמד מכל הסיפור הזה?

האמוראים הצדיקים נתכוונו לגמרי לשם שמים כמוכח בגמ' ולמרות זאת התוצאות היו עגומות ביותר.

מי שנשאר עם הלשון בחוץ, (כאשר כבר בעת הלויה הוכח משמים כי הצדיקים עשו שלום בעוה"ב), היו הבוחשים בקדירה והנייעסנים למיניהם (מסתמא לא עד כדי גזיזת זקנים) שהתערבו על ריב לא להם ובודאי שילמו מחיר אישי כבד ללא צל של ספק וקיימו בעצמם 'המבזה ת"ח אין תרופה למכתו'.

ויש עוד הרבה תובנות בסיפור.

אך עדיין יש לתמוה: מילא כאשר חלה רב אסי במכת חום, משום 'הזהרו בגחלתן', אך למה קיבל גם מכת קור?

התירוץ לזה כתוב בפרשת השבוע, ואם תרצו לראותו, הדפיסו הגליון וקראו את הקטע בעמוד ב' 'הכל בידי שמים' ותראו שזה כתוב מפורש בפרשה.

בברכת שבת שלום ומבורך: 

ישראל אהרן קלצקין