החתונה בויזניץ - פרימשלאן מחייב את הגרושים – שיעור חסד של אמת
לפני ימים ספורים, זכיתי להיות נוכח ברגעים של שמחה עצומה ומרגשת, רגעים שהשפיעו על הלב בכל עוז – חתונת נכדו של הרבי מויזניץ מרכז שליט"א, נכדו של הרבי מפרמישלאן שליט"א, בנו של רבי דוד שליט"א.
היו רגעים שבהם לא האמנתי שאני עומד לראות את מה שאני רואה, לא האמנתי שזו תהיה מציאות אמיתית, ולא האמנתי שהשמחה תהיה כל כך שלמה, כל כך טהורה, כל כך מלאת אור.
אני כחסיד פרמישלאן, יודע איך שהקשר בין החצרות, ובעיקר במשפחות שיש בהן גירושין, יכול להוות מקור למתח רב. הימים היו קשים, העבר היה טעון, והייתה תחושה שהשמחה הזו לא תוכל להיות כמות שהיא – אולי נזכה לראות את הרבי, אולי הרבי שלי יסכים לשתף פעולה, אך על מה שקרה באמת – לא היה לי כל מושג.
וכשהגעתי לאירוע, התחילו לקרות דברים שלא האמנתי. זה היה כמו סרט שמישהו כתב – אבל הוא לא היה סרט, הוא היה המציאות עצמה.
הדמעות שיצאו, לא רק של שמחה
מהרגע שהרבי מויזניץ הגיע, התחיל תהליך שאין לי מילים לתאר אותו. הוא הגיע לא רק כמי שמגיע מתוך כבוד, אלא מתוך רצון אמיתי – לשמח, לגשר, לאחות. היה ברור לכל מי שראה אותו, שהוא לא בא כדי רק להשתתף בחתונה – הוא הגיע כדי להביא שלום.
הייתי עד למפגשים שקרו בין שני האדמורים, פגישות ארוכות, שבהן הרבי מויזניץ לא חדל מלהסביר, להציע פתרונות, להוריד מחיצות, לעטוף כל אחד בחום ובאהבה – לא משנה מה היה העבר, לא משנה מה היו המורכבויות. רק אחדות, רק שלום, רק הכבוד לשני.
ובאותו ערב, כשראיתי את הרבי מויזניץ רוקד עם רבי דוד, הבן של הרבי שלי, לא יכולתי לעצור את הדמעות. הייתה זו לא רק שמחת חתונה, אלא שמחת לב שלמה, שמחה של גאולה פנימית.
זה לא היה רק ריקוד, זה היה ריקוד של חיים. זה היה ריקוד של בריאות הנפש, של תיקון פנימי. זה היה רגע שבו ראיתי את שני האדמורים, שני צדיקים – מחבקים את אחדותו של העם, למרות כל מה שעבר.
הרבי מויזניץ לא ויתר – הוא לימד אותנו איך לחיות
הרבי מויזניץ, בתעוזה ובחסד אינסופי, לא היסס לוותר ולוותר, שוב ושוב, החל מהלבשת החתן בקבלת פנים, עובר לוויתר סידור קידושין, וגם לברך את כל הקהל הקדוש אחר החופה, איך בכזו ענווה וויתר לרבי מפרימשלאן, במצווה טאנץ, במשך שעתיים תמימות הקרין שמחה בכל הזמן הארוך שהרבי רקד, הכל כאילו לא היה שום משבר אי פעם.
כל כך הרבה פעמים לא הפסיק מלוותר– עד שהדרך פתאום נראתה פשוטה, עד שהדרך נראתה ברורה, עד שהמציאות המורכבת הפכה לשיר אחד גדול של אחדות ושלום. הוא לא רק עשה זאת מתוך תבונה, אלא מתוך אהבת ישראל אמיתית, מתוך רצון להראות לנו איך גם בזמנים קשים, גם כשהדרך נראית סבוכה, אפשר למצוא את הדרך לצאת לאור.
ובסופו של דבר, מה שהיה חשוב יותר מהכול – זה שהילדים, הנכד החתן, לא הרגישו שום סבל, שום חוסר, שום קרע. הם קיבלו את כל העולם, עטופים בחום ובאהבה. כל כך הרבה שמחה, כל כך הרבה אהבה – כל כך הרבה לב אחד, שהכיל את כולם.
הסתכלתי על רבי דוד שליט"א – הבן של הרבי שלי – וראיתי את האור שבעיניו. איך הוא הרגיש ששלם, איך הוא הרגיש אהוב, איך הוא הרגיש עטוף באהבה מכל הצדדים. באותו רגע – הוא היה לא רק חתן, הוא היה כל אחד מאיתנו, כל אחד שמחפש את הדרך להיות מאוחד.
ולא זו בלבד. זוגתי בעזרת נשים סיפרה לי, שהיא עדיין לא מעכלת איך ובאיזו שמחה וחיבה, רקדה בת הרבי מויזניץ, (אשתו לשעבר של ר' דוד), עם אשתו הנוכחית של ר' דוד, אני עדיין בהלם מכל זאת!
אין זה כי עוצמת הוויתור ועוצמת האיפוק של הרבי מויזניץ למען השלום, הקרין על הכל.
למה אנחנו צריכים ללמוד מזה?
היו שם כל כך הרבה רגעים – רגעים של אמת, רגעים של רגש – שהלוואי ויתפשטו בכל מקום ומקום. אנחנו חיים בעולם שבו הגירושין הולכים ותופסים תאוצה, ומקום הכבוד לא תמיד נשאר. אבל הרבי מויזניץ הראה לנו דרך אחרת, הראה לנו איך למרות כל מה שעובר, אנחנו לא צריכים לשכוח את העקרונות שלנו – את האחדות, את הכבוד, את אהבת ישראל. הרבי מויזניץ בהתנהגותו מחייב את כל הגרושים והגרושות לדרך אחרת!
הוא לימד אותנו שהסוד הוא לא בהימנעות ממציאות כואבת, אלא בהבנה שגם בתוך הכאב אפשר למצוא את הדרך לשלום, גם בתוך האתגר אפשר למצוא את הדרך לאהוב.
אני לא יכול שלא להרגיש את הדמעות שהיו בליבי, אני לא יכול שלא להרגיש את כל האור שנפלט מתוך אותה שמחה גדולה. הרבי מויזניץ לימד אותנו איך אפשר לאהוב את השני – גם כשהדרך נפרדת.
מי ייתן והאהבה הזו תתפשט בכל רחוב ובכל בית, וכולנו נלמד איך לחיות, איך לכבד, איך לשמור על השלום, ואיך להיות מאוחדים – לא משנה מה עברנו.
מי יתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.